חילולם והריסתם של בתי הכנסת הגדולים של לודז


JGuide LO XX GD TX




על בתי הכנסת הגדולים של לודז' ועל חילולם והריסתם ע"י הנאצים בחודש נובמבר 1939, כתב הרב שמעון הוברבנד שהיה מאנשי ארכיון "עונג שבת" בורשה. כתביו התפרסמו לאחר המלחמה בספר "קידוש השם".

שלושה בתי כנסת מפוארים היו בלודז'
א. בית הכנסת, שנקרא בפי יהודי לודז' אלטשטאטישע שול.
ב. הסינאגוגה.
ג. וילקר שול.


א. העתיק ביותר היה האלטשטאטישע שול שהוקם בשנות 1863 – 1860 על ידי רבה של לודז', ר' אליהו חיים מייזל, ישראל קלמן פוזננסקי וקרונשטאדט.
בראשונה נבנה בית כנסת זה מעץ, ברחוב וולבורסקה 8, ולאחר מכן העבירוהו למספר 20 באותו רחוב. שם כבר בנוהו אבן. עבודת הבנייה בוצעה על ידי אומנים ובעלי מלאכה איטלקיים, שהובאו במיוחד לשם כך ללודז'. עשרת אלפים רובל נדב פוזננסקי לקישוטים החיצונים של בית הכנסת. בשנים שלפני פרוץ המלחמה, בשעה שבפולין שררה אוירת העיור של סקלדקובסקי, אסרו שלטונות המחוז של לודז' להכניס שינויים בחזית בית הכנסת בשל ערכה ההיסטורי והאמנותי.
בית כנסת זה היה גבוה ויפה מאוד. היו בו שני יציעים לעזרת נשים, ובסך הכל היו בבית הכנסת אלף וחמש מאות מקומות ישיבה.
מיד לאחר הקמתו, התמוטט אחד היציעים בליל כל נדרי, וגרם למספר רב של קרבנות, נשים וגברים. לפיכך גזרו, שנשים לא תבואנה לבית הכנסת בליל כל נדרי.
שנה לפני פרוץ המלחמה סודרה הסקה מרכזית והוא שופץ מחדש.
שלושים וששה ספרי תורה היו בבית הכנסת ומספר רב של תשמישי קדושה, הרבה מהם עתיקים מעשי אמנות.
כל החגיגות הרשמיות התקיימו בבית כנסת זה. בטכסים ממלכתיים וחגיגות רשמיות אחרות השתתפו גנרלים ומושל המחוז של לודז'.
ב. הסינאגוגה, שנקרא: בית הכנסת האשכנזי דאיטשיל. נבנה בשנת 1888 ובניינו עלה יותר מחצי מליון רובל.
בית כנסת זה הקימו הנאורים, המכונים: אשכנזים [ דייטשען ], שחשקו בבית – כנסת מודרני עם עוגב, בסגנון בתי הכנסת שבמערב אירופה.
גם בית כנסת זה נבנה בידי אומנים איטלקיים, במתכנות הסינאגוגה שבקרלסרוה. לפי מתכונתם של בתי הכנסת הריפורמיים, התנוססה מעל לכניסה הראשית הכתובת: כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים. בית הכנסת עמד במרכז העיר, ברחוב קושצו'שקו. אחד מראשוני המטיפים בסינאגוגה היה הד"ר ישראל יעלסקי.
ג. בניין הווילקר שול כלל גם בית מדרש. בבית המדרש נמצא אוצר גדול של ספרים. שם היה מקום תורה החשוב ביותר בעיר. היו זמנים שלמדו בו עשרים וארבע שעות ביממה. לשם כך התקיימו משמרות מיוחדות שהיו מתחלפות, כדי שבית המדרש לא יישאר אף רגע ללא תורה.
בית הכנסת ווילקר הוקם על ידי ועדה מיוחדת, בהשתתפותו של הרב מייזל ושם גם קבע לו מקום לתפילתו.
אך נכנסו הם העירה ציוו על ועד הקהילה למסור להם את המפתחות של כל בתי הקודש.
בראשית נובמבר 1939 קראו לראשי הקהילה והחזירו להם את המפתחות של בית הכנסת ווילקר. פקדו לנקות ולסדר את בית הכנסת ולערוך בו תפילה בהשתתפות חזן, משוררים, בעל קריאה ובעל תוקע. ראשי הקהילה דרשו מאת התושבים היהודים להשתתף בתפילה זו.
היה זה יום שלישי בשבוע, בית הכנסת היה מלא מתפללים, עטופי טליתות ותפילין בראשם ובזרועותיהם. החזן וינוגראד ומשוררים ערכו את התפילה. באו קצינים גבוהים במספר רב, שצילמו את כל מהלך התפילה והנציחו אותה בסרט קולנוע.
החזן וינוגראד שר בלוויית המקהלה שורה ארוכה של מזמורים ותפילות של ראש השנה ויום הכיפורים, אחר כך ניתנה פקודה להוציא את ספר התורה ולקרוא בו. ספר התורה צולם בתנוחות שונות, במעיל, במטפחות ובלעדיהם. פתחו וגוללו.
בעל הקריאה, יהודי פיקח, קודם התחילו לקרוא בתורה הכריז: היום יום שלישי!. כלומר, הדגיש למען ההיסטוריה, שמתוך כפייה נאלצו היהודים לכך, שהרי ביום שלישי אין קוראים בתורה.
יומיים לפני תפילה מיוחדת זו, כשהחזירו לראשי הקהילה את המפתחות, התעורר בהם רעיון להוציא מבית הכנסת לפחות חלק מספרי התורה, היו שהתנגדו לכך באומרם: ייתכן, שהגרמנים מנו את הספרים. ובמקרה זה עלולה הוצאת ספרי התורה לגרום לתוצאות מעציבות מאוד לקיבוץ היהודי הלודז'אי הנפגע קשה גם בלאו הכי.
הדמייה תלת מימדית
מחזה דומה התרחש ממחרת בבית המטבחים, בו אולצו השוחטים חבושי כיפה וחגורי אבנט, לשחוט בהמות אחדות, לברך, לאמץ עין, להתנועע, לבדוק ריאות ולהסיר סירכות והכל צולם בסרט.
אור ליום ה' חמישה עשר בנובמבר 1939, הוצתה ה"סינאגוגה" ברחוב קושצו'שקו . בשעת השריפה נכחו מכבי אש, כדי למנוע התפשטות הדליקה לעבר בתים פרטיים.
אחדים מחברי הקהילה הגו רעיון ובאו בהצעה להעמיד פנים כאילו לא ידוע יד מי במלאכה זו ולתבוע מחברת הביטוח סכום של מיליון זהובים, סכום שבית הכנסת היה מבוטח בו. מובן, שהצעה זו לא נתקבלה.
הסינאגוגה היתה למאכלת אש על ספרי התורה והריהוט הפנימי שבה.
למחרת, אור ליום ו', ששה עשר בנובמבר, הוצת באותה צורה גם האלטשטאטישע שול.
בית הכנסת, על ספרי התורה והריהוט הפנימי, נשרף כליל. לא נשאר בלתי אם הכותל המערבי, שנהרס ביריות באפריל 1940.
שלושה ימים לאחר הצתת בתי הקודש נדפסה כתבה בברלינר טאגבלאט, הואיל והיהודים הרסו את האנדרטה של קושצו'שקו, לוחם מלחמה השחרור הפולנית נקמו בהם הפולנים והציתו את שני בתי הכנסת הגדולים ביותר.
במחצית השניה של 1940 שרפו את הריהוט הפנימי של בית הכנסת ווילקר, ולאחר מכן פרקו את בית הכנסת.
את האוצר הענקי של ספרים, ביניהם אלפים יקרי המציאות, שרפו ואת ספרי התורה הוליכו למקום בלתי ידוע.