3 התעשיינים - לודז
Scheibler תעשיין גרמני חשוב, בעליו של מפעל הטקסטיל הגדול בפולין. בראשית המאה העשרים הגיע מספר עובדי המפעל ליותר מ-7,500 . סביב המפעל בנה שייבלר דירות לעובדים וכן מערכת שירותים כגון גני ילדים ובתי ספר, מרפאות, חנויות, כנסיות וגנים ציבוריים. האזור היה מעין עיר בתוך עיר. תעשיינים גרמנים נוספים, וכן כמה תעשיינים יהודים עשירים כגון ישראל פוזננסקי Poznanski ואשר כהן Kon חיקו את שייבלר ובנו אף הם מכלולים דומים לעובדיהם. במכלולים גדולים אלה של תעשיות הטקסטיל עבדו וחיו כ-80 אחוזים מהעובדים הפולנים ובני משפחותיהם.1862-1939 שייך לדור שלישי למשפחה ידועת שם מבעלות בתי החרושת של לודז'. ההיסטוריה של עושרה של המשפחה מתחילה מ-1820, עם הגעתו של טראוגוט גרוהמן ללודז' Traugott Grohmann מסקסוניה הרחוקה. היה זה כאן כאשר פתח מטווית כותנה והחל בחיים של תעשיין טקסטיל. ממלכתו נתנה בירושה לבנו היחיד –לודויג,Ludwig , אשר פיתח את עסקי המשפחה. היה הראשון בלודז' אשר ארגן בריגאדת מכבי אש בבית החרושת שלו, ודאג להבטיח לעובדיו ביטוח סוציאלי. הייתה לו בת אחת וחמישה בנים, אחד מהם הוא הנריק Henryk , אשר לקח עליו את המשך הניהול. בדיוק כמו אחיו, היה אף הוא אדם שהשקיע זמנו בלימודים והדיר רגליו מבינות בתי החרושת באותו זמן. הוא למד בבריטניה ובשוויצריה, ושם כנראה החל לגלות עניין באמנות ובמוסיקה. הווילה שלו נבנתה ב-1892 והפכה למפורסמת עקב הקונצרטים של בטהובן ומוצרט שנוגנו בה, וכן אירוח אנשי אמנות וספרות מהאזור, כולל הסופר הפולני המפורסם הנריק סינקיביץ Henryk Sienkiewicz וכן יגננסי פדרבסקי Ignacy paderewski הפסנתרן והקומפוזיטור הנודע. הנריק גרוהמן עצמו ניגן היטב בכינור והיה אספן של חפצי אומנות. הווילה של גרוהמן ממוקמת היום ב-24/26 ברחוב טימיניצקי Tymieniecki ul, היה זה מקום מושלם לשימור תצוגת מורשת התרבות העולמית.
פוזננסקי ישראל
היה תעשיין שהשפיע בשנות הארבעים של המאה ה-19 על התפתחות תעשיית הטקסטיל בלודז'. פוזננסקי האב הקים מפעל טקסטיל יחד עם בנו ישראל פוזננסקי בשליש האחרון של המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה שגשגו עסקי המשפחה. מפעלם היה השני בגודלו בעיר לאחר מפעלו של הגרמני שייבלר. יותר מ-6000 עובדים הועסקו במפעלו של פוזננסקי, בהם רק כמה עשרות יהודים והשאר פולנים. המשפחה רכשה שטחים נרחבים בעיר והקימה עליהם מפעלים ומבנים שכללו בתי מגורים ומוסדות שסיפקו שירותים שונים לכ 1000 העובדים שגרו שם. פוזננסקי חיקה את קארל שיבלר התעשיין הגרמני שהנהיג גישה סוציאלית ובנה סביב המפעל דירות לעובדים וכן מערכת שירותים כגון גני ילדים ובתי ספר, מרפאות, חנויות, כנסיות וגנים ציבוריים. האזור היה מעין עיר בתוך עיר. במכלולים כאלה של תעשיית הטקסטיל עבדו וחיו כ-80 אחוזים מהעובדים הפולנים ובני משפחותיהם. מפעל הטכסטיל התפרס על פני שטח עצום עד כדי כך שהייתה בו תחנת רכבת עצמאית וכן תחנת כיבוי אש. בין השאר קנתה משפחת פוזננסקי שטח אדמה גדול בפאתי העיר באיזור מארישין, ששימש מ-1892 בית עלמין חדש ליהודי העיר.
בני המשפחה מימנו הקמת בית חולים בעיר שנקרא על שמם ונפתח בשנת 1890. הם תרמו כספים רבים להקמת בית הכנסת הקונסרווטיבי הגדול בכיכר קושצ'ושקו, שפוזננסקי עמד בראשו ועוד מוסדות חינוך וצדקה.
פוזננסקי תמך בתלמוד תורה - מוסד ציבורי עממי ומקובל על הציבור שחינך בני עניים. ילדים בני 6-14 למדו בשעות הבוקר לימודי יהדות ואחר הצהרים לימודים כלליים. התלמידים קיבלו ארוחות חינם בשעות הצהרים והנהלת המוסד דאגה להלבשה ולהשקאת חלב ובמקרים מסוימים גם להבראת התלמידים במושבות קיץ ובבתי הבראה. בשל עושרם הגדול כונתה משפחת פוזננסקי הרוטשילד של לודז', הם תרמו רבות לענייני צדקה. ישראל קלמנס היה הנשיא של ועד בית הכנסת המתוקן. הועד עסק רבות בענייני צדקה. פוזננסקי היה גם המייסד של הדוברוצ'יננושץ' ונשיאו וכן היה שנים רבות ראש הקהל. בשנת 1893 לרגל מצבם הקשה של האורגים היהודים –הפרולטריון המנוצל והעלוב בעיר, הוקמה החברה דוברוצ'יננושץ'. תחילת פעולת המוסד בשנת 1899 ביסוד מסעדה לארוחות חינם, בית תה ולחם בזול ומתן תמיכה מאורגנת בועדות של שכונות בחמש שכונות בעיר. אחר כך הופעלה קופת גמילות חסדים להלוואות בלי ריבית. נעשתה פעולה לחלוקת עצים ופחמים בחורף, ובהמשך גם מתן שירות רפואי של ביקור חולים וכן שליחת יהודים למקום המרפא צ'כוצ'ניק. נוסד בית כנסת לאורחים חסרי בית ואחר כך נבנה במקומו בית מקלט לנכים, בעלי מום ומשותקים. נוסד בית יולדות על ידי הועדה לעזרה ליולדות שהייתה קשורה בחברה. המלחמה שפרצה בשנת 1914 שיתקה את רוב הפעולות של דוברוצ'יננושץ'. ארמונות המשפחה פיארו ומפארים עד היום את העיר.
במלחמת העולם הראשונה איבדה משפחת פוזננסקי את מרבית נכסיה ובתקופת פולין העצמאית היה מפעלם על סף פשיטת רגל.
לאחר סיפוח לודז' לגרמניה בשנת 1939 קבע האחראי על מחוז קאליש-אילהר את מטהו בארמונה המפואר של משפחת פוזננסקי ואת מגוריו בארמונו של אשר כהן. במפעלי הגטו תיקנו ושיפצו תכשיטים וסחורות שהוחרמו על ידי הגרמנים. באחד הדוחות נאמר שמינהל הגטו מחזיק בתכשיטים ובחפצי ערך רבים, חלקן מרכושן של משפחות פוזננסקי ופרידלנדר. שלפי הערכה הסתכם שווים בכמה מליוני מארק.
היום שוכנים בארמון: המוזיאון ההיסטורי העירוני ומוזיאון ובית ארתור רובינשטיין
ישראל קלמן פוזננסקי
שושלת פוזננסקי, שושלת מפוארת בת דור אחד בלבד, בני המשפחה ששרדו את השואה התנצרו "ונעלמו" עד כדי כך שכיום מחפשים את היורשים למתחם הארמון ולשאר ארמונות המשפחה שנמצאים בלודז' ויש בעיה לאתר למי שייך המקום.
הסאגה לבית משפחת פוזננסקי/ מארק שוקלק, MAREK SHUKALAK
מנהל הקרן לזכרם של יהודי לודז'-Foundation Monomentum Iudaicum Lodzense
(הקרן קיימת כ-10 שנים והוא מנהלה משנת 2003)
מארק שוקלק – עורך ספרים, מוציא ספרי זיכרונות של יהודים ניצולים ולא ניצולים, משוגע לדבר לכל שרידי יהדות לודז'. הוציא לאור מילון בעל 4 כרכים: מילון ביאוגרפי המתאר את עברם של יהודי לודז. מרק מגדיר עצמו כמומחה לביאוגרפיה של הצייר ארתור שיק
ארגון זה, הנקרא "הקרן לזכרם של יהודי לודז'"- מורכב משני גופים בסיסיים: ארגון יוצאי לודז' מצד אחד, ומצד שני עריית לודז'. הקרן עוסקת בעיקר בבית הקברות היהודי ובטיפוחו
הסאגה למשפחת פוזננסקי
בתקופת פולין הקונגרסאית,הופיעו תעשיינים יהודים גדולים שהיו בין מחוללי הפריחה התעשייתית בלודז', פוזננסקי הוא אחת הדוגמאות לכך
ראשיתו של הסיפור ב- 1820 –באותה תקופה בה הייתה עדיין לודז' כפר קטן ועלוב, נופלת החלטה להפוך אותה למרכז תעשייה, ואכן זה מה שקרה. הגיעו לכאן מתיישבים, רובם מגרמניה. ההתחלות היו קשות.בשנות ה-40 אחד המתיישבים- לודוויג גייר-הצליח לבנות מכונת קיטור במפעל שלו, המשמש היום כמוזיאון הטקסטיל של העיר לודז
השם "פוזננסקי" מעורר קונוטציות כפולות : א- מניפקטורה- מרכז מסחרי בידור
ב- המקום השני הוא בית הקברות ואחוזת הקבר, שמן הסתם לא נמצא דבר דומה לו בבית קברות יהודי
הקרן ארגנה את שיפוץ המקום, ובמשך שנה העבודות הסתיימו. שטח האמפריה הוא 27 אקרים , שהם כ-27,000 דונם
שושלת פוזננסקי מתחילה מסוף המאה ה-.18, ב- 1785- נולד קלמן לבית פוזננסקי בקובל. ב-1834 הגיע ללודז' קלמן פוזננסקי ופתח חנות כולבו בה אפשר היה לקנות הכל: מדג מלוח ועד סבון. לקלמן היו 7 ילדים ומתוכם 4 בנים ושלוש בנות. מכל המשפחה הגדולה הזאת, רק בן הזקונים הפך לדמות מפתח חשובה בלודז'. 2 בנות התחתנו עם סוחרים ואילו השלישית נישאה לרופא דר' טוגנהולט. החתן דר' טוגנהולט –שכנע את קלמן לשלוח את ישראל הקטן לביה"ס הריאלי. המידע שרכש בו יסייע לו בבוא היום לפתח את מפעלו . ישראל נולד ב-1883 באלכסנדר שליד לודז' והגיע עם הוריו ללודז' כילד. הוא התחתן בגיל מאוד צעיר עם בת לאב עתיר נכסים וממון מוארשה, וכך נכנס לחוג אנשי הכספים שבוארשה. הוא קיבל כנדוניה חנות תבלינים בוארשה. ובנוסף- ירש מאבא חנות של "אלטעזאכן" (יד שנייה) וסכום של 2150 רובל– (סכוםזה היווה כבסיס לעושרו..) ישראל עסק במסחר ובמקביל פתח סדנאות ובתי מלאכה אשר הובילו אותו, בסופו של דבר, להיות מתחרהו הגדול של קארל שייבלר, שהיה מגדולי התעשיינים בלודז'. ב-1872 הוא פתח מטוויה על השטח שקנה , 27 אלף דונם. הוא התחיל לבנות שיכונים לעובדים, לפועלים ולפקידים, כ- 1400 איש הוא שיכן ב-140 דירות. ובכך הוא פתר את בעיית המחסור בדיור, שהייתה בעיה כרונית בלודז', שהתפתחה במהירות. ובכך אף קשר את העובד למפעלו.
פוזננסקי היה אדם פעיל, הן בתחום התעשייה והן בתחום החברתי בקהילה היהודית והאזרחית. הוא היה נדבן ידוע וצבר הון גדול מאוד. הוא השתתף בבניית מבנים ציבוריים –כדוגמת בניית בית הכנסת הרפורמי, הכנסייה הפרבוסלאבית. (בית הכנסת הרפורמי נשרף עם כל בתי הכנסת בעיר עם כניסת הגרמנים לעיר ב-1939.) תרומתו הגדולה לכנסייה הפרבוסלאבית מובנת על רקע השלטון הרוסי שהיה בלודז' באותם ימים. הוא בנה 2 בתי חולים: אחד ברחוב טארנובסקה- לעובדיו ולפקידיו, והשני לנזקקים בקהילה היהודית בלודז'. הוא בנה ב-1811 את בית הקברות הראשון, שלא –קיים היום.
בסוף המאה ה-19, כשבית הקברות הישן התמלא, קנה פוזננסקי שטח גדול בעל 161,874.3 מ"מ. בבית- הקברות החדש נקברו כ-160אלף בני אדם. מעל ל-40 אלף מהם מתו ברעב ומחלות – אלו הם תושבי גטו ליצמאנשטאט.זה 3 שנים מנקים ומשפצים אותו. רוב המצבות עדיין לא משופצות, חיילי צה"ל ניקו את "שדה הגטו" וקבעו לוחיות זהוי ליד חלק מן הקברים.
אחד מארמונותיו של פוזננסקי ניתן לבתו שנקראה "הרץ", לידו נמצא בית הכנסת הרפורמי שנשרף. בארמון זה נמצאת כיום האקדמיה הרפואית. נחזור לבית הקברות – בתקרה של המוזילאום ישנה מוזאיקה של האומן האיטלקי פלבאטי. בפולין ישנם רק 3 פסיפסים כאלה ושניים נמצאים בלודז'. הכנסייה הפרבוסלאבית – נמצאת ליד תחנת הרכבת שבבנייתה השתתף פוזננסקי. בית-האבות שבנה פוזננסקי הפך לבית חולים.– מפעלו זכה להרבה אותות הצטיינות על איכות מוצריו. קיימים פליירים המפרסמים את המפעל ברוסית. לודז' הייתה באותה תקופה חלק מהאימפריה הרוסית.
משפחת פוזננסקי, הייתה חלק מאצולת הממון. בחבורה הזו היו 3 משפחות: ירוצינסקי, זילברשטיין ופוזננסקי. והגרמנים – שייבלר, גרוהמן ועוד.
בשנות ה-90 המפעל הפך (1896) למפעל משפחתי. רובם ככולם- פועליו לא היו יהודים. בבית החולים שבנה האוכל היה כשר,
לאחר שבנה את מפעליו בנה ארמונות: 1 לעצמו ו-2 לבניו. באחד מהם נמצא היום הקונסרבטוריום ובשני מוזיאון לאומנות. החשוב ביותר הוא הארמון של פוזננסקי המחובר לקומפלקס של בית החרושת.
שתי מעשיות קשורות בארמון זה:
האדריכל שאל אותו באיזה סגנון לבנות את הארמון? – ופוזננסקי ענה לו: "בכספי אני יכול להרשות לעצמי את כל הסגנונות". ואכן הוא בנוי בכל הסגנונות.
המעשייה השנייה קשורה לשלב הגימור של הארמון: פוזננסקי רצה לרצף את ריצפת אולם הנשפים ברובלי זהב. אבל על הרובלים בצד אחד יש נשר ומצד שני תמונת הצאר. הוא ביקש את רשותו של הצר שהסכים- בתנאי שהמטבעות יהיו מאונכות, פוזננסקי ויתר: אולי מפני שהיה ערמומי מידי או שהיה עני, כשמת השאיר 7 מיליון רובל. הוא התחיל עם 2150 רובל וסיים עם 7 מליון – אך לא השיג את שייבלר שהשאיר אחריו 10 מיליון רובל.
(פועל הרוויח ב-7 ימי עבודה 2 רובלים)
. לעומת זאת-שייבלר בנה רק 2 ארמונות וישראל בנה כמה ארמונות. במפעלים הגדולים היה צורך לעבוד 7 ימים בשבוע ולעבוד גם בשבת, זהו הסברו של המרצה הפולני, מדוע לא עבדו יהודים במפעליו של פוזננסקי, אולם לפי ספרו של אשכלי- ועדי העובדים החזקים לא הסכימו שיהודים יעבדו במפעלים ולכן רוב היהודים טוו בביתם ומכרו לסוחרים הגדולים את תוצרתם בפרוטות.. אחרי מותו של פוזננסקי ניהל איגנצי בנו עד יום מותו את המפעלים ואחריו היה חתנו יעקב הרץ. אנדרי פוזננסקי – היה הכבשה השחורה של המשפחה, הוא היגר לצרפת וכתב ספרים – המשפחה הסתכלה עליו כעל חריג אבל תמכה בו בעין יפה. ב-1914 במלחה"ע הראשונה לודז' נפלה ע"י הגנרל ליצמן הגרמני (מכאן השם ליצמאנשטאט) ודבר זה הביא אותה למשבר כלכלי קשה. הגרמנים ממש הרסו את תעשיית הטקסטיל – בגלל התחרות. הם הרסו מכונות טקסטיל כשנסוגו. לא היה לזה קשר במוצא לאומי או דתי אלא שהם רצו להרוס את מתחריהם. המכה הניצחת הייתה במהפכת אוקטובר -השוק הרוסי הענק פשוט נמחק- וזה היה סופה של "מנצ'סטר" של פולין. על מנת להחזיק מעמד התעשיינים היו חייבים לקבל הלוואות וכך הבנקים השתלטו על התעשייה. הם ניסו לשרוד. השייבלרים יצרו תאגיד עם גרוהמן. ולפוזננסקי לא הייתה ברירה- הוא קיבל הלוואה מבנק איטליאנו שהפך להיות הבעלים של ביהח"ר. בנוסף, המשבר של שנות ה-30 גרם לתעשיינים לפשוט את הרגל. בני המשפחה התדרדרו עד כדי כך שהארמון עבר לבעלות העירייה, כיוון שלא יכלו לשלם את הארנונה שצברו במשך השנים. הנכד שניהל את המפעל כבר לא היו בידיו ההחלטות האסטרטגיות והוא היה כמו פקיד לבנק האיטלקי (מאוריצי פוזננסקי ). בשנות השלושים, בניו של פוזננסקי נפטרים. הרמן פינקוס איציק –מת בלודז', אבל הבנים הגרו לצרפת. כשהתגייסו לצבא של דה-גול -הבן של קאז'ימיש היה טייס קרב ונפל בנורמנדי. נכד אחר היה צייר והתנצר. הבן קארול שהיה המנהל הטכני של המפעל מת בשנות ה-20. הבן שהיה מעורה בחיים הציבוריים והפוליטיים של לודז' היה מאוריצי – ייסד עיתון למתבוללים הפולנים, היה פוליטיקאי.– התחתן עם המשפחה היהודית הגדולה זילברשטיין ומת בשנת 1937 . בשנת 1939, עם כניסת הנאצים, הפרידו את ארמון פוזננסקי מהגטו והרמן השתלט על הארמון ובית החרושת בשיתוף פעולה עם הבנק האיטלקי.
ב-1945 לודז' "שוחררה" ע"י הסובייטים והמפעל קיבל את השם של פובייטי (על שם פולני חבר המפלגה הקומוניסטית). המפעל הולאם בתקופה הקומוניסטית ובתקופת השיא שלו בתחילת שנות ה-80, עשרת אלפים עובדים עבדו בו. לאחר מכן הוא הפך להיות שטח נטוש שנשדד ונהרס ע"י האוכלוסייה המקומית. לפני 6 שנים חברה צרפתית פרטית קנתה את המקום ובנתה את מרכז הקניות המכיל בתי קפה, בתי קולנוע, מסעדות, בתי מלון וכן האגף של המוזיאון לאומנות.
ב-1998 הגיע הבן של הנין, אנדרי פוזננסקי, ששמע שסבא רבא היה אדם עשיר ורצה לראות מה היה לו שם. ומה שהוא ראה עבר את כל ציפיותיו. הוא חשב שיראה בית ומכונית ולא יותר. הודות לו קיבלנו כל מיני תעודות והוא סיפר לנו על בני משפחתו מבני דורו.
