JGuide LO XX GD TX
המשורר הדגול יוליאן טובים נולד בשנת 1894 בלודז'. ב-1914 הוא סיים את לימודיו התיכוניים ועבר לוורשה להמשך לימודיו. יוליאן טובים, יהודי, מגדולי משוררי פולין במחצית הראשונה של המאה העשרים החל לכתוב שירים עוד בילדותו, הוא גדל בבית משכילי והושפע רבות מאביו שדאג להרחבת אופקיו של בנו, טובים למד משפטים בורשה.
ביחד עם חבריו, יוסף ויטלין ואנטוני סלונימסקי, הקימו את הירחון סקאמנדר. כתביו בתקופה זו מלאי התלהבות ואמונה בפולין המשוחררת.
עד מהרה נוכח במציאות השונה, ויצא בזעם נגד העשירים המנצלים, מול הגיבור שהוא האדם הפשוט, העני, המדוכא. מילים בדם 1929.
בנוסף לנושאים החברתיים פוליטיים, כתב ביקורת על המשטר הקפיטליסטי בפולין, תנ"ך הצוענים 1933. למרות שאהד את הפועלים ומאבקם, היה טובים רחוק מתנועת הפועלים המהפכנית. שירתו ב-1936 הייתה מחאה נגד המציאות הקפיטליסטית. למרות שטובים השתלב בחברה הפולנית, מעולם לא התכחש למוצאו היהודי. בשל כך היה למטרה להתקפות שנאה מצד הלאומנים הפולנים לפני מלחה"ע השניה.
בתקופת השואה, היגר טובים לאמריקה הדרומית ואח"כ לארה"ב, משם נטל חלק פעיל במאבק נגד הריאקציה הפולנית. יצירתו פרחי פולניה [תפילה] שנכתבה בין השנים 1940-1944 הפכה להמנון לאומי בפי אנשי המחתרת הפולנית.
גם את אנו יהודי פולין העוסק בנפשו החצויה כיהודי-פולני, כתב באותה עת. ב 1946 חזר טובים לפולין והקדיש את שנותיו לפובליציסטיקה ולחינוך משוררים צעירים. השקפותיו הפוליטיות היו עכשיו פרו-סוביטיות. הוא ראה את עתידה של פולין קשור בבריה"מ.
טובים היה גם מתרגם, ותרגם מרוסית יצירות רבות, בין השאר יצירות של פושקין, שירי ילדים ועוד. בשנותיו האחרונות שמר גם על קשר הדוק עם א"י ומדינת ישראל לאחר תקומתה.
בשיחה עם ניצולת השואה, הלינה בירנבאום, היא סיפרה כי לאחר שעברה את תלאות השואה במחנות אושוויץ, מיידנק וכו' חזרה הביתה לוורשה ומצאה את אחיה שחזר לפניה, התחתן והחל ללמוד. הוא הכריח אותה ללכת ללמוד בבי"ס פולני, דבר שהיה לה קשה מאוד. במיוחד הקשתה עליה העובדה, שכל התלמידים חוייבו להצטלב מידי בוקר, ולאחר פרק זמן, היא הושפעה מכך והחלה אף היא להצטלב ולתהות על דרכה כאדם יהודי דבר שקומם נגדה את אחיה.
באחד הימים מצאה על שולחנה את יצירתו של טובים אנו יהודי פולין ולדבריה, חשה כאילו ניערו אותה בחוזקה והיא חזרה לעצמה. היא הבינה שהיא יהודיה והחלה לחפש את דרכה לכיוון א"י.
תאריכון:
1894 לודז'- 1953 זאקופנה.
לימודים בורשה, משפטים.
כתיבת שירי ילדים. מהם תורגמו לעברית קטינא הלוייתן והקטר
1921- עם עוד אנשי רוח פולנים, הקמת הירחון סקאמנדר התפעלות מפולין המשוחררת.
1925- פרסום הפואמה יהודון.
1929- פרסום מילים בדם, ביקורת על העשירים ועל הניצול של האדם העני, המדוכא.
1933- פרסום תנ"ך הצוענים מחאה נגד הקאפיטליזם. בשלב זה הוא עדיין לא מקורב לתנועת הפועלים המהפכנית.
1939- מהגר לאמריקה הדרומית ואח"כ לארה"ב.
1940-1944 פרחי פולניה יצירה שהיתה להמנון המחתרת הפולנית.
1944- אנו יהודי פולין על היותו פולני ויהודי ועל גורל אחיו.
1946- חוזר לפולין.
1948- האנדרטה והקבר מאמר המתיחס לגורל יהודי פולין כאדם, במלאת חמש שנים למרד גיטו ורשה, עם הסרת הלוט מעל האנדרטה בורשה.
1948- נבחר כנשיא אגדת שוחרי האוניברסיטה העברית בורשה , אחר שזו החלה שוב את פעילותה, שהסתיימה ב- 1950.
1953- נפטר בזאקופנה.
"אנו, יהודי פולין..." / מאת יוליאן טובים
"...ומיד שומע אני שאלה: "מה פתאום אנו" שאלה של טעם במידה ידועה. שואלים אותם מפי יהודים, שהסברתי להם כי פולני אני, ועכשיו ישאלוה ממני פולנים, שבעיני רובם ככולם הנני ואהיה יהודי. הרי התשובה לאלה ולאלה.
הנני פולני משום שכך רצוני. זהו ענייני הפרטי בהחלט, שאין בדעתי לתת לאיש דין וחשבון עליו, ולא להסבירו, לבארו, לבססו. אין אני מבחין בין פולנים "גזעיים" ו"שאינם גזעיים" ומניח את הדבר לאנשי תורת הגזע גזעיים ושאינם גזעיים, להיטלריסטים משלנו ושלא משלנו. הנני מבחין בקרב הפולנים והיהודים, וכן בקרב עמים אחרים, בין פקחים וטיפשים, ישרים וגנבים, אינטליגנטים ומטומטמים, מעניינים ומשעממים, נעלבים ועולבים, ג'נטלמנים ולא ג'נטלמנים וכו'. כמו כן מבחין אני בין פולנים פאשיסטים ואנטי פאשיסטים. מובן ששני מחנות אלו אינם עשויים מעור אחד, כל אחד מהם מתנוסס בגווני צבעים שמידת גיבושם שונה זו מזו, אלא שבוודאי קיים קו תחום ביניהם, ובקרוב אפשר יהיה לסמנו בבירות גמורה. הגוונים יישארו גוונים, אולם צבעו של קו התחום עצמו יובהק ויועמק באופן מוחלט.
הייתי יכול לומר שבתחום המדיני הריני מבחין בין פולנים אנטישמיים ואנטיפאשיסטיים. כי הפשיזם הוא לעולם אנטישמיות. והאנטישמיות היא לשונם הבינלאומית של הפאשיסטים.
ברם, אילו הוצרכתי לבסס את לאומיותי, או נכון יותר את הרגשתי הלאומית, הרי אני פולני מטעמים פשוטים ביותר, כמעט פרימיטיביים, ברובם רציונאליים, בחלקם אירציונאליים, אולם בלי סממנים "מיסטיים". להיות פולני – אין זה כבוד, ולא תפארת, ולא זכות. הוא הדין בנשימה. מעודי לא פגשתי אדם שיהא גא על שום שהוא נושם.
פולני – כי בפולין נולדתי, גדלתי, חונכתי,למדתי, כי בפולין הייתי מאושר ואומלל, כי מגלותי רוצה אני לחזור לפולין דווקא, אף אם יבטיחו לי תענוגות של גן עדן במקום אחר.
פולני – משום משפט קדום רגיש, שאין בידי להסבירו בשום טעם והגיון, שואף אני שלאחר מותי תבלעני ותקלטני אדמת פולין, ולא אדמה אחרת.
פולני – כי כך הוגד לי בפולניה בבית הורי. כי שם פרנסוני בעודי תינוק בלשון הפולנית, כי אמי לימדתני שירים ופזמונים פולניים. כי בבוא הזעזוע הראשון של השירה הוא התפרק במילים פולניות. כי הדבר שהיה לעיקר בחיים – היצירה הפיוטית – לא ייתכן בשום לשון אחרת, אף אם תהיי שגורה ביותר על פי.
פולני – כי בפולנית התוודיתי על חרדת האהבה הראשונה ובפולנית מלמלתי על אשרה וסערותיה.
פולני גם מטעם זה שעצי הלבנה והערבה קרובים לי יותר מעצי התמר וההדר, ומיצקביץ ושופן יקרים יותר משקספיר ובטהובן. יקרים בגלל טעמים, שגם אותם לא אוכל לבסס בשום טעם הגיוני.
פולני – כי נטלתי מן הפולנים כמה מליקוייהם הלאומיים. פולני – כי שנאתי לפאשיסטים הפולנים גדולה יותר מלפאשיסטים שבעמים אחרים. והרי זה בעיני קו חשוב מאוד של פולניותי.
אולם בראש ובראשונה – פולני, משום שכך רצוני.
בתשובה לזה הריני שומע קולות : "טוב, אולם אם פולני, אז למה אנו יהודים?" והריני מתכבד להשיב : בגלל הדם – "כלומר תורת הגזע?"- לא. כלל וכלל לא תורת הגזע. בדיוק להפך.
יש שני מיני דם: זה שבעורקים וזה שמן העורקים. הראשון הוא מיץ גופני, ולכן מוטלת חקירתו על הפיזיולגים. מי שתולה בדם הזה מין תכונות מיוחדות, מלבד האורגניות, וכוחות מסתוריים, הרי זה בסופו, כפי שאנו רואים, הופך ערים לעיי מפלה, טובח מיליוני אנשים ולבסוף, כפי שנראה, מביא טבח על גזעו הוא.
הדם השני – הוא הוא אותו הדם אשר אותו ראש כנופיה של הפאשיזם הבין לאומי מקיז מתוך האנושות כדי לקיים את נצחון דמו על דמי – דמם של מיליוני בני אדם שנרצחו על לא עוון בכפם, דם שאיננו נגוז בעורקים, אלא דם שנתגלה. שטפון כזה של דם קדושים לא היה עוד למן ברוא אלקים שמים וארץ, ודמם של היהודים (לא "דם יהודי) שוטף בזרמים הרחבים והעמוקים ביותר, נחשוליו המושחרים מצטרפים כבר לנהר סוער ומעלה קצף – ובירדן חדש זה הריני טובל את טבילת הטבילות:אחוות קדושים, ברית דמים לוהטת עם היהודים.
קבלוני, אחים, לתוך שותפות כבוד זו של דם נקי שנשפך. על קהילה זו, על כנסיה זו ברצוני להימנות מעצם היום הזה.
דרגה זו – דרגת היהודים דולוריס קאוזא – תוענק נא למשורר הפולני בידי העם שהביא אותו לעולם. לא בגלל זכויות כלשהן, כיוון שאין לי זכויות לגביכם. אראה את הדבר כעליה בדרגה וכמעולה שבפרסים בעבור אותו מספר שירים פולניים, שישארו אולי אחרי מותי ושזכרונם יהיה קשור בשמי – שמו של יהודי פולני.
על הסרטים שלבשתם בגיטו מצוייר היה מגן דוד. הריני מאמין בפולין לעתיד לבוא, שבה יהיה הכוכב הזה, הכוכב שבסרטים, לאחד מאותות הכבוד הנעלים ביותר, שהאמיצים שבחיילים ובקצינים הפולניים יזכו לו. המה ישאוהו בגאון על לבם ליד "וויטוטי מיליטארי" הישן. יהיה גם "צלב הגיטו" – שם סמלי עמוק. יהיה גם "אות הטלאי הצהוב" – מכובד יותר מכמה עיטורים נוצצים הנהוגים עד עכשיו. ובווארשה, ובכל עיר פולנית אחרת, יישאר, יקויים וישמר זכר כלשהו של הגיטו כמות שהוא, כפי שנמצאהו, בכל אימת ההרס והחורבן. נקיף את השריד הזה של חרפת שונאינו ותפארת גיבורנו המעונים בשלשלאות שיותכו משלל תותחי היטלר, ובכל יום ויום נשזור פרחים רעננים וחיים בתוך חוליות הברזל, למען יישאר לעולם ועד זיכרון רענן וחי בלב הדורות הבאים על העם שנטבח, ואות כי צערנו עליו תמיד חי ורענן.
לכנסיית המזכרות הלאומיות יתווסף עוד זיכרון אחד.
נביא שמה את הילדים ונספר על מעשה העינויים האיום ביותר בתולדות העולם. במרכזה של מצבת זיכרון זו, שהטרגיות שלה תובלט על ידי בתי הזכוכית המודרניים של העיר שתבנה מחדש ברצות האלוקים, תבער אש שלא תכבה לעולם. העוברים והשבים יסירו כובעיהם לפניה.
ומי שהוא נוצרי – יצטלב...
נשא אפוא בגאון, בגאון שביגון, את הדרגה הזאת העולה על כולנה – דרגת היהודי הפולני – אנו, שבדרך נס ומקרה נשארנו בחיים. בגאון? מוטב שנאמר מתוך חרטה עמוקה: בבושה וכלימה צורבות. כי זכינו בה בעבור עינוייכם, בעבור תפארתכם, פודינו!
... יתכן אפוא שלא "אנו יהודי פולין..." כי אם "אנו צללי רפאים, של אחינו הנרצחים, יהודי פולין...
אנו יהודי פולין. אנו, החיים לנצח – כלומר אלה שאבדו בגטאות ובמחנות, ואנו צללי הרפאים – כלומר אלה שיחזרו מעבר לימים ולאוקיינוסים לארץ ונהלך אימים בתוך ההריסות בגופותינו שנשארו שלמות ובצלם הבלהות של נפשותינו הקיימות כביכול.
אנו, האמת שבקברים, ואנו האשליה שבקיום, אנו, מליוני החללים, ואנו האלפים או הרבבות של לא חללים כביכול. אנו, קבר אחים גדול לאין סוף. אנו, בית העלמין, שלא היה ולא יהיה כמוהו בהיסטוריה.
אנו, שנחנקנו בתאי הגאזים והותכנו לסבון, שלא ימחה את עקבות דמנו ולא את כתם חטאותיו של העולם אשר חטא לנו.
אנו, שמוחותינו הותזו על קירות דירותינו הקטנות והעלובות ועל הכתלים שמתחתם ירו בנו והרגו אותנו בהמון – רק בגלל היותנו יהודים.
אנו, הגולגולתא, שעליה יכול היה לעמוד יער עבות של צלבים. אנו, שלפני אלפיים שנה נתנו לאנושות בן אדם אחד שנרצח על לא עוון בכפו בידי הקיסרות הרומאית – ומיתה יחידה זו דיה היתה שיעשה לאל. מה דת תצמח ממיליוני המיתות, היסורים, ההשפלות והזרועות הנצלבות ביאוש אחרון אנו שלוימים, סרולים מושקות, פארכים, בייליסים, גודלאיים – אנו, אשר שמותינו וכינויינו יעלו לכבוד צליליהם על כל האכילסים הכרוברים והרישארדים בעלי לבבות האריות.
אנו, שוב בקאטאקומובות – ב"בונקרים" מתחת לחורבות ווארשה המרוצפים, המבוססים בצחנת הביבים, לתמהונם של חברינו העכברושים.
אנו, ברובים על המיתרסים, בין הריסות בתינו המופצצים מן האוויר, אנו – חיילי החרות והכבוד...
יוינה, איז' נא ווינה!" הלך, רבותי הנכבדים ומת למען פולין.
אנו ש"כל מפתן" של בית הנופל עלינו "היה לנו למבצר"
אנו יהודי פולין, ההופכים לפראים ביערות, המזינים את ילדינו המבוהלים בשרשים ובעשבים, אנו הזוחלים, הרומשים, הסמורים ממתח, כשאנו מזויינים ברובה מיושן בעל שני קנים, שרכשנו בנס או קבלנו לאחר הפצרות במחיר כסף רב...
"והאם אדוני הנכבד מכיר את הבדיחה על שומר היער היהודי? מצויינת! היהודון, אדוני שים לב, ירה ומרב פחד עשה במכנסים, ה-ה-!"
אנו, האיובים, אנו הניובות, אנו המבכים את מאות אלפי האורשולקות היהודיות שלנו...
אנו הגאיות העמוקים של עצמות שבורות ורצוצות וקוויות מפתלות המכוסות צלקות.
אנו צעקת הכאב! צעקה ממושכת כזו, עד שתשמע באזני הדורות הרחוקים ביותר. אנו, הקינה, היללה, אנו מקהלת היבבה של אל מלא רחמים, אשר הדו ימסר מדור לדור.
אנו, המפוארת שבערמות זבל הדמים, שבה זיבלנו את פולין לבעבור יבושם יותר לחם החרות לאלא שישארו אחרי מותנו.
אנו, שריד מזוויע, אנו המוהיקנים האחרונים, פליטי הטבח, אשר איזה בארנום חדש יוכל להוביל בעולם בהכריזו על גבי מודעות צבעוניות: "מחזה שאין כמוהו! THE BIGGEST SENSATION IN THE WORLD יהודים פולנים – חיים ואמיתיים! אנו, חדר האימות SCHREKENSKAMMER CHAMBRE DES TORTURES אנשים עצבניים מתבקשים לעזוב את האולם!"
אנו היושבים על נהרות ארצנו מעבר לים ובוכים כאשר בכינו על נהרות בבל. ובכל כדור העולם מבכה רחל את בניה, אבל אינם! על נהר הודסון, על התימזה, על הפרת, הנילוס, הגנגס, והירדן הרינו תועים בגלותנו וקוראים: "וויסלה! וויסלה! וויסלה! אמנו יולדתנו! וויסלה האפורה! לא מזהרי שמש אדמת, כי אם מדם!"
אנו, אשר אפילו את קברות ילדינו ואמותינו לא נמצא – כי כן ישכבו בשכבות שכבות, כי כן יתפשטו לכל רחבה של ארץ המולדת לקבורה אחת! ולא יהיה מקום קבוע, שתוכל להניח עליו פרחים, כי אם תזורם בתנופת יד רחבה כזורע את הזרע, אולי תקלע למטרה במקרה.
אנו, יהודי פולין... אנו אגדה השותתת דם ודמעות. מי יודע אם לא יהיה צורך לכתבה בפסוקי מקרא: "בעט ברזל ועופרת לעד בצור יחצבון" (איוב, יט, כד). אנו השלב באפוקאליפטי של ההיסטוריה, אנו קינת ירמיהו:
"...שכבו לארץ חוצות נער וזקן, בתולותי ובחורי נפלו בחרב, הרגת ביום אפך, טבחת לא חמלת..." (איכה, ב, כא).
"...צמתו בבור חיי וידו אבן בי. צפו מים על ראשי אמרתי נגזרתי: קראתי שמך ה' מבור תחתיות...(איכה ג, נג-נה) ראיתה ה' עותתי שפטה משפטי...(איכה ג, נט) תשיב להם כגמול ה' כמעשה ידיהם: תתן להם מגנת לב תאלתך להם: תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי הW" (איכה ג, סד-סו).
מעל אירופה עומד שלד רפאים עצום, והוא הולך וגדל. בחורי עיניו הריקים דולקת אש של חימה מסוכנת, והאצבעות נקמצו לאגרוף גרום. והוא המנהיג והרודן שלנו יכתיב לנו את זכויותינו ודרישותינו."
דברי הסבר על המנשר של טובים "אנו יהודי פולין"
"אנו יהודי פולין..." הקינה והמנשר של יוליאן טובים על חורבנה של יהדות פולין, היא תעודה יחידה במינה של ניצולי השואה. שנה לאחר המרד בגיטו וארשה מצאה שואת יהדות פולין בקינה זאת את אחד הביטויים הראשונים והנרגשים ביותר. היה זה באפריל 1944, ככל הנראה, לציון יום השנה הראשון למרד בגיטו ווארשה, סמוך למאורעות עצמם, ולאחר שהמימדים הבלתי נתפסים של האסון הכבד שפקד אותנו חדרו לתודעתם של אלה שניצלו. המלחמה היתה עדיין בעיצומה ודבריו של יוליאן טובים מניו יורק התפשטו במהירות בקרב שארית הפליטה של יהודי פולין על פיזוריה ועוררו התרגשות וזעזוע עמוק.
יתכן שהטקסט המקורי, בפולנית של "אנו יהודי פולין..." הופיע לראשונה בתל אביב כבר בשנת 1944. התרגום העברי לא איחר לבוא. תרגום ליידיש נדפס בניו יורק ונעשה עוד מכתב היד. כן תורגמו דבריו של טובים גם לאנגלית, צרפתית, צ'כית, איטלקית וגרמנית. עוד בימי המלחמה מצאו דבריו את דרכם מניו יורק למוסקבה ונדפסו שם במקורם בביטאונו של איגוד הפטריוטים הפולניים. בדרך זאת הגיעה הקינה אל מאות אלפי הפליטים בפולין, שהיו פזורים ברחבי ברית המועצות וזעזעה לא רק את היהודים הפולניים. לא היה אז בברית המועצות בשפה כלשהי ביטוי דומה לה בעוצמתו לרגשותיהם של היהודים נוכח האסון. וכעדותו של א. ארנבורג: דבריו של טובים "שנכתבו בדם" "הועתקו על ידי אלפים" כי לא ניתן להם אז פומבי בתרגום לרוסית בדפוס. פרטים אלה הם רק ציוני דרך מעטים לתהודה האדירה של קינתו של יוליאן טובים ורצוי היה להתחקות בהרחבה אחר רישומה, כדי להעריכה כראוי ובמלואה.
"אנו יהודי פולין..." הזדהותו הפומבית של יוליאן טובים, המשורר הפולני הגדול, עם אחיו היהודים הפתיעה רבים. עם זאת. באורח פאראדוקסאלי, נתקבלו גם דבריו אלה כמובנים מאליהם. יצירה זו הפתיעה, מכיוון שעד מלחמת העולם השנייה הקפיד טובים להימנע ממגעים ומביטויי הזדהות ישירים ופומביים עם אותם יהודים בפולין שנשארו נאמנים ליהדותם ולא הזדהו הזדהות גמורה כמוהו עם התרבות הפולנית. גם כאשר טובים עצמו נפגע עמוקות על ידי האנטישמים הפולניים, שסירבו להכיר בו כבמשורר פולני וטרחו ל"פסלו" בהצביעם על "יסודות יהודיים" מדומים או מציאותיים בשירתו, הרי מבוכתו הכאובה של המשורר לא הביאה אותו להתקרבות גלויה אל היהודים. לעומת זה רבים מקוראיו היהודיים ומעריצי שירתו זכרו לו לטובה את השיר "Zydek" ("יהודון") משנת 1925 שבה מצאה הזדהותו היהודית של המשורר ביטוי חזק ביותר עד למנשר שלפנינו משנת 1944. משום כך מצאנו לנכון להקדים כאן ל"אנו יהודי פולין..." את השיר.
עניינים וניסוחים אחרים ב"אנו יהודי פולין..." עוררו ועדיין מעוררים וויכוחים למן הופעת הדברים ועד ימינו. כיום יישמעו גם זרים ומוזרים ניסוחים אחדים שלא היו יוצאי דופן בשנת 1944. אך כאז כן גם עתה עומד בתוקפו ייחודם של הדברים שבאו כזעקת כאב עמוק מפי משורר פולני, אשר הביע לא רק את עומק צערו הוא, אלא את רגשותיו של ציבור יהודי גדול בקרב שרידי השואה, שכלל הפעם גם את המנוכרים ואת המתנכרים. מבחינה זאת לא פג, ככל הנראה, תוקפה של תעודה זאת עד היום.
"אנו יהודי פולין..." מן הדין שיתפרש כביטוי למפנה העמוק שחל אצל יוליאן טובים ביחס ליהדותו, מפנה מכאיב ואולי גם משחרר, שטיבו ומשמעותו וודאי יעסיקו עוד רבים מן העשויים לגלות עניין באישיותו ובשורשיו של היהודי שהיה למשוררה הדגול של פולין. יוליאן טובים חזר לפולין בשנת 1946 ונפתר בשנת 1953. עדויות לא מעטות הגיעו לידינו על המשכה של מגמת ההתקרבות של טובים ליהודים ועל קשרים מחודשים וישירים הן עם השרידים של יהודי פולין עצמה והן עם יהודים שמחוץ לגבולותיה. הדברים נשכחו, חלקם בשוגג וחלקם במזיד. ברצוננו להזכיר כאן שניים מן הביטויים הבולטים להתקרבות זו מימי שבתו של טובים בפולין לאחר המלחמה.
לציון יום השנה החמישי למרד בגיטו ווארשה הוסר הלוט, על חורבות הגיטו, שעדיין לא פונו, מן האנדרטה של הפסל נתן ראפאפורט. היה זה באפריל 1948. יוליאן טובים שלח לביטאון הציוני Opinia שהופיע אז בפולין מאמר בשם "האנדרטה והקבר" היה זה בימי מלחמת הקוממיות ואם כי במאמר זה נעשה הדבר במובלע, לא נמנע טובים מלהזכיר בו את "היהודי הלוחם בפלסטינה".
זאת ועוד. קרוב לוודאי שבמאמר הנשכח הזה של טובים, המתפרסם כאן שנית, צריך לראות המשך ל"אנו יהודי פולין..." ומן הדין לבחון אותו על רקע המצב בפולין לאחר המלחמה, לעומת צפיות המשורר שבאו לכלל ביטוי כה חזק ובוטה ב"אנו יהודי פולין..." במאמר משנת 1948 אין אנו מוצאים עוד את ההצהרות הנרגשות של טובים על השתייכותו לעם היהודי ועל פולניותו, הזכורות מ"אנו יהודי פולין..." הן פינו את מקומן לאוניברסאליות מודגשת, הדוחה בתוקף כבלים שבטיים... ואין זאת הנקודה המשמעותית היחידה שעשויה להתפרש במאמר זה על רקע המציאות בפולין לאחר המלחמה לעומת הצפיות הנשגבות במנשר של טובים משנת 1944.
לביטויו המובהקים ביותר של המפנה שחל אצל טובים בימי המלחמה שייך ללא ספק מתן הסכמתו לשמש נשיא אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית, שחידשה את פעולותיה בפולין המשוחררת בשנת 1948. קשה להניח שטובים היה מגלה עניין של ממש באוניברסיטה העברית ואגודת שוחריה בווארשה לפני 1939. אולם עם חידוש פעילותה של האגודה לאחר השואה הוא קיבל עליו את עול התפקיד הזה ברצון וברגשות של תודה, ואף שימש כנשיא אגודה זו עד לחיסולה בראשית 1950 בעקבות השינויים באווירה הפוליטית בגוש המזרחי כולו. עמיתו הנאמן באגודה זו היה פרופ' טדיאוש קוטארבינסקי, מן הדמויות הנעלות ביותר בקרב האינטליגנציה הפולנית.
על יחסו הנפשי העמוק של יוליאן טובים לכהונתו כנשיא אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בווארשה מעיד במברקו מווארשה לירושלים מן ה-4 בפברואר 1948:
"כנשיא אגודת שוחרי האוניברסיטה הירושלמית המחדשת את פעולותיה בפולניה המחודשת אתאמץ לעשות את כל מה שבגדר האפשרות להחיות ולהדק הקשרים בין המרביץ היחידי בעולם של חכמה ותרבות עברית לבין שארית יהודי פולין. ארץ מולדתי, שהצורר הפאשיסטי הפכה לקבר אחים גדול של יהודים שאין דוגמתו בדברי ימי עולם, תניח אפוא אבן יסוד לזיכרון נצח לכבוד העם היהודי הנרדף. כבן לעם היהודי וכמשורר פולני שולח אני לכם ולכל אנשי האוניברסיטה ברכת שלום
יוליאן טובים"
במברק זה מהדהדים בבירור ניבים ומטבעות לשון המוכרים לנו מ"אנו יהודי פולין..."
כאמור, לא זכתה האגודה של שוחרי האוניברסיטה העברית בפולין המשוחררת לאריכות ימים. מעבר לריבוי ההצהרות של רצון טוב ושל עזרה במשלוח ספרים יהודיים מפולין לירושלים לא הספיקה האגודה לפעול הרבה. אולם תוכנית אחת גדולה של האגודה שבראשותו של יוליאן טובים ראויה לציון מיוחד גם עתה. והיא התוכנית להקמת יחידה אקדמית מסועפת (בלשון המקור של הימים ההם- קתדרה) לחקר יהדות פולין. בעניין זה נדונו אז הדברים בווארשה בכובד ראש ונתגבשו לידי החלטה בזו הלשון:
"יש ליצור באוניברסיטה העברית, שהיא עתה מרכז הדעת הלאומית הגדול ביותר והיחיד על הר הצופים ליד ירושלים הנצחית, קתדרה מבוססת בצורה נאותה ובעלת רמה גבוהה."
האנדרטה והקבר
"אל תירתע, ידידי, ואל נא תחשוב שהנני מחרף ומגדף. או שבדברי יש איזה פרדוקס חבוי או שהם נתהוו מתוך תחושה של מרי טראגי. אני אומר את דברי במלוא ההכרה ובמלוא האחריות למילותיי, שמעני נא: מעולם לא חשתי משוחרר יותר משותפות לאומית כלשהי, מאשר היום, בעומדי למול אנדרטת קרבנות גיטו וארשה, כלומר מעל פי הקבר הענקי של האומה שהולידה אותי.
לא באתי הלום בתור יהודי, ואף לא בתור פולני או כבן אירופה. כי אז היתה הוקרתי קלה מדי ופחותה מדי ואבלי היה רדוד מדי.
נסתלקו ממני בדרך למקום הזה אומות ואמונות, הותרו עבותות שבטיות. ואף על פי שאין רחוק ממני מ"קוסמופוליטיות" כלשהי, כי הרי זו מלה ריקה מתוכן, אני בא לכאן כאדם חסר מולדת.
באתי עירום ועריה, מנוער מכל תהילה אשר יכולה להיות מוענקת ליחיד בעטים של ההשתייכות השבטית, החינוך, ההשכלה, הכישרון או הגורל. אני הוא המין האנושי. עומד אני כאן מוקרן בזיו, הדרי האנושי הנעלה ביותר: הלוא היא התחושה כי הנני אחד וכולם, כדי להעריך כראוי דבר זה יש לרדת לעמקו.
ובכן הגיע סתם בן אדם – והוא מכריז על אנושיותו.
מדבר בן האדמה מתוך תהילת יחודו מבין החיות, הצמחים והאבנים.
לי כאדם הוענק האוצר הגדול ביותר שבו אני מתפאר: המצפון, כלומר תודעת החיץ וההפרדה שבין הטוב והרע. הוענק לי החוש המוסרי. זו המתת היפה מכל שבה עשה אותי הטבע – זה מחלק המתנות מלא המסתורין – למאושר.
יכול היה הטבע לברא אותי כעץ אלון או דרדר, כאריה או תולעת, כסלע נישא או אבן דרכים.
אך הוא עשני אדם, הווה אומר נפח בי נשמה – כלומר מאזניים שבהם אשקול ללא הרף את מעשי שלי ושל הזולת. וזו היא מהות חיי, מקורם, מהלכם, תכליתם, פשרם ומטרתם. אכן זו: החוק המוסרי שאין מבחינים בו, אך הוא מוסיף לפעול ללא הפוגות.
כאין וכאפס בעיני יצירות המופת של השירה, כאין וכאפס שכיות החמדה של האמנות. איני מתגאה בבתים בני מאה קומות או בטיסה בשחקים או באותה גאונות המביאה אל דירתי קולות מקצווי תבל.
אולם גאה אני בחרון הנצת בנפשי למראה החמס והעול. האבן מחרישה אזי, הפרח מוסיף ללבלב ולתת ריחו, החיה חומקת הלאה באדישות. אך אני, האדם, מתחיל אז להתלהט וללחום. הרי לך העילה לתהילתי. עתה כבר תבין, ידידי, על שום מה מפריד היום מרחק כזה ביני לבין איזה שמות וחלוקות שבטיות.
באתי – סתם מאן דהו, הראשון שהזדמן – כדי להצית לרגלי אנדרטה זו ועלי קבר זה את שלהבת האנושיות. מעל אפרכם, אחי היהודים האהובים, מדליק אני את אש הזעם.
קורא אני, בשם הדייג הנורווגי, האיכר הרומני, החייל הסובייטי, המיסיונר על האי שבאוקיינוס השקט, האורג מלודז' הכושי מהארלם, הקירגיזי איש הערבה והיהודי הלוחם בפלסטינה: "היה, אפר אין גבול לו, לכוח חי של מלחמת האדם למען הטוב והצדק עלי אדמות".
באתי הלום, הדור באלמוניותי, בלא סמלי מדינה ודרכון, בלא תעודת לידה ודיפלומה...אך לא בלי דגל...באין רואים הוא מתנופף מעל ראשי, ללא הרף הוא מורכן כאות של אבלות ושב ונישא אל על כאות של ניצחון.
דגל הזעם, דגל התקווה, דגל המאבק.
אבל מה שחשוב מכל ידידי: דגל פוליטי. אל נא יצרום ביטוי זה את אוזניך. הנה חונכים אנו אנדרטה של קרבנות הרצח הפוליטי המפלצתי ביותר בדברי הימים. הרוצח היה פוליטיקאי לתולדות יהדות פולין, שתקיף את כל התחומים של החיים והיצירה של היהודים בפולין למן ראשיתם ועד למרד הגבורה בגיטו.
היות ותולדות היהודים בפולין קשורים קשר הדוק בתולדות העם הפולני, על הקתדרה לכלול גם לימודי הלשון הפולנית ותולדות פולין.
בדרך זו יזכה להמשך בתחום הרוח, הקשר בין שני העמים שחיו על אותה אדמה, שם יצרו וגם סבלו יחד. יהודים ממוצא פולני בעולם כולו יראו בקתדרה זאת נר תמיד לכבוד אבותיהם הגדולים."
באותם ימים דובר גם על מימונה, החלקי לפחות, של הקתדרה המתוכננת על ידי ממשלת פולין והוצע על ידי גורמים ממשלתיים לקרוא אותה על שם אדם מיצקביץ או של עליזה אורז'שקו. התוכנית במתכונת זו לא התגשמה עד היום, אולם מאז ועד עתה אומנם מצאה מורשת יהודי פולין ביטויים רבים ומגוונים בהוראה, במחקר ובפירסומים של מורים במחלקות שונות באוניברסיטה העברית. עם הקמתו של המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם באוניברסיטה העברית, שמתפקידו לתאם ולהרחיב במידה ניכרת את פעלם של מוריה וחוקריה בתחום זה, מתגשמת הלכה למעשה התוכנית שיוליאן טובים נימנה עם יוזמיה בווארשה שלאחר המלחמה.
קישורים
הספסל של יוליאן טובים בלודז
