המרטירולוגיה של המבוגרים והילדים

y,ffaze
ma,apo,,n

עוד קודם לכניסת הגרמנים לסוכצ'וב פשטה חרדה בעיר. השמועות על אכזריותם הטילו אימה. חלק מן הנוער – כמאתיים צעירים – נמלטו לברית המועצות, ואחרים לוארשה, ויסקיטקי, ז'ירארדוב ועוד.
גם הפולנים ידעו את אשר עוללו לנו הנאצים. ולקראת פלישת האויב לעיירה, תלו על בתיהם צלבים ואיקונין. ראשית חמתם, בעינויים נוראים, שפכו הגרמנים על הזקנים והתושבים שלא הספיקו לברוח, ובכללם ישראל גולדפרב, (שדכן סבל), שרה יענטל האם של הרצקה ברמן ואחרים. כן העלו באש למעלה ממאה בתי יהודים, זולת אלה שהיו בקרבתם של בתי נוצרים.
פליטי סוכצ'וב לא מצאו מנוחה בשום מקום. על כן, לא ייפלא, שהם התחילו חוזרים לאחר שבועות מעטים של נדודים לעיירה. אך לא חזרו בייחוד אלה שבתיהם נשרפו.
אולם, גם החוזרים לא מצאו קורת גג, לפי שבתיהם נתפסו על ידי הפולנים והם "התגוררו", במרתפים ובצריפים ריקים, שהעירייה בנתה בשעתו לעניים, בצפיפות איומה.
ועם זאת הגיעו לסוכצ'וב פליטים מעיירות אחרות, בינואר 1940 – 400 איש. יהודי סוכצ'וב קלטו אותם, חלקו עמם פתם החרבה.
אולם, כאן בסוכצ'וב, היה המצב חמור עוד יותר. העיירה ששכנה על אם הדרך -ורשה-ברלין,( ורשה-פוזנא) שרצה גרמנים מכל המינים, נוגשים וטורפי אדם. היהודים הסתתרו לרוב בעליות גג, בבתי נוצרים מכרים, כל רכושם כבר היה לבז – ועד מהרה נאלצו שוב ליטול לידיהם את מקל הנדודים.
האוכלוסייה המקומית שירתה נאמנה את המרצחים. מי שהיה מזכיר העירייה, יוליאן פראוזה, נתמנה על ידם ראש עיר. אדם זה, יליד סוכצ'וב, שחי כל ימיו בין יהודים, היה מראשי הרודפים. התארגנה אף משטרה פולנית מיוחדת, שעזרה לכובש, ובייחוד בהכחדת היהודים.
באחד הימים כינס המפקד הגרמני כמה מאות יהודים, חסידים, לשוק, ואילצם לרקוד ריקוד "מה יפית" כשהם לבושים בבגדי שבת, קפוטות וטליתות קטנים, כדי לשמח את הנוצרים שנתכנסו שם לאחר צאתם מהכנסייה. מרדכי ביאזנסקי, מרדכי קאן, משה טילמאן, דוד איינס ואחרים – היו בין הרוקדים באונס. אחר כך הלקו אותם, גזזו זקניהם. הנוצרים נהנו מהשפלת שכניהם היהודים, וכאשר פסקה התזמורת לנגן – שילם האופה יאן ז'וקובסקי מכיסו, למען תוסיף לשעשע את הנוכחים.
אולם, היו פולנים בודדים שהשתתפו בצערם של היהודים. הרי למשל, יאן סליווא, בעל בית המרקחת, חיפש דרכים שונות לסייע לנרדפים. ניצולי סוכצ'וב מזכירים שמו בהוקרה, ומצטערים על שלא זכה לשחרור. כן מזכירים לטובה את בתו של הקצב הנוצרי באלצארסקא, שהיתה לה השפעה על הקצין הגרמני בליאסטשיק, והשתדלה (אם גם תמורת מתנות) להקל על סבלות יהודי סוכצו'ב. מעטים ספורים היו אלה...
בינואר 1940 הוקם היודנראט, 18 איש. יהודי סוכצ'וב נאחזו בו תחילה כטובע בקש, קיוו שיוקל מצב ההפקר. ואלה חבריו: יו"ר יעקב בידרמן (סוחר), נחום גרונדווג, מי שהיה מזכיר הקהלה, יוסל לוקשטיק – מי שהיה יו"ר אגודת בעלי המלאכה, שמואל ליברט – חייט, מוניק ליברט, בנו, סטודנט, יודל באלאס – בנאי, איצ'ה גלבשטיין – חייט, יוסל מונה – מי שהיה מזכיר הבנק העממי וחבר העיריה, שלמה לוין, וולוול פינצ'בסקי, פנחס רוזנקופ, דוד איזראעלסקי, יחזקאל בורנשטיין – סוחרים לשעבר, מנדל אייזנשטיין – מי שהיה בעל אכסניה.
עם הקמת היודנראט פסקה תפיסת היהודים ברחובות לעבודה, והיהודים ביקשו בו משען ומחסה.
העבודות היו בבניית גשר על הבזורה, חפירת תעלות וייבוש ביצות, פינוי הריסת הבתים והכנסייה שנהרסה (שהיתה, אגב, בת 700 שנה). כן עבדו היהודים ביישור שדה התעופה בביאליצה, 8 ק"מ מהעיר, בהשתמשם באבנים של מצבות בית העלמין. אז נהרס האוהל של הרבי מסוכצ'וב, האוהל של ר' אליעזר ועוד. ובית העלמין כולו.
הגיטו
בתחילת ינואר 1941, משהוקם הגיטו, הותר לכל אחד ליטול עמו 3 קל"ג חפצים בלבד.
הגיטו היה מוקף גדר תיל גבוהה והקיף את הרחובות סארנה עם סמטאותיה, חלק מרחוב פיטאשיצה וחלק מרחוב בוז'ניצ'נא עם סמטאותיה. החיים כאן היה דחוקים וצפופים - מלכודת נעולה.
ספק אם חלף יום ללא מאורע מחריד.
בדרך כלל, נערכו בגיטו שתי חתונות - של הרש גוטהלף עם ברוניה בז'וזובסקי וחיים ניגן קארו עם עלמה מוארשה. האחרון הזמין את האורחים, והכלי זמר הזקן ישראל רוטשטיין ניגן בכינורו. למחרת החתונה הביאוהו הגרמנים, ואילצוהו לעלות על עגלה, כותנתו לעורו, ולנגן. היה זה יום חורף וכפור, ינואר 1941.
באותו זמן הם כינסו חבורות של יהודים בחצר, אילצום להתפשט, ולחטוב עצים בעודם ערומים. היו ביניהם אברהם יעקב בנו של קנוט, יצחק ז'לזקו ואחרים.
היהודים מכרו כל אשר היה להם, כדי לקיים נפשם. הדבר כרוך היה, כמובן, בסכנה רבה, לפי שהגרמנים מנעו כל מגע בין יהודים ללא יהודים.
אותו זמן סייע להם, ליהודי סוכצ'וב, הג'וינט, שאירגן ועד שבראשו יחיאל שטרן, בנו של השוחט מלוביץ', שנשא לאשה את בתו של איצ'ה מאיר זיסמן מסוכצ'וב.
הג'וינט שלח חבילות בגדים, מזון וכסף, שחולקו בין עניי העיר. כן נוסד מטבח שחילק ארוחות חינם.
המשטרה היהודית
היה זה יציר כפיו של היודנראט, כדי לקיים סדר בגטו ולסייע בביצוע פקודותיו, ואת הוראות הגרמנים. מחוץ לגדר הגטו היתה שמירה של הז'נדרמים הגרמנים, ומבפנים - של המשטרה היהודית. נמנו עם המשטרה היהודית: בנימין שוארץ, ליפמן דיאמנט, משה נאבארניק, לייזר באלאס, נחמן טילמן ואחרים. מנשה קנוט, בנו של החובש, נתמנה מפקדה.
בין לילה היו הבחורים האלה לשוטרים ממש... במיוחד גרמו ייסורים ליהודי סוכצ'וב נחום שמלץ החייט ואהרון זליג מרינפלד הנגר. והיהודים נאלצו להיזהר מאוד בפניהם. סופם שהגרמנים רצחתם, והיה זה בערב בו הם סעדו על שלחנו של אהרן גרוסמן. גרשו אותם אל בית החולים, בדרך היכו בהם עד לאיבוד הכרתם, ובמצב של גסיסה הטילו אותם לתוך המרתף בו הוציאו נשמתם.
לאחר שבועות אחדים פורסם צו, שעל מחציתם של יהודי הגטו לצאת במשך שלושה ימים לז'ירארדוב. קמה בהלה. היודנראט הכין רשימות היוצאים. בעלי האמצעים פדו עצמם, לעת עתה.
חיסול הגיטו
אחר כך (סוף ינואר 1941) באה פקודה, שעל יהודי סוכצ'וב לעקור במשך שלושה ימים לוארשה. ושוב קמה בהלה נוראה. והגרמנים החריפו האימה. רצחו את מפקד המשטרה היהודית מנשה קנוט, ליד ביתו.
וביום כיפור של תחילת פברואר 1941 עקרו היהודים - ברגל ובעגלות - לוארשה. בודדים הוסעו על ידי נהגים גרמנים תמורת שוחד. מעטים נסעו ברכבת המשא מפחד מכות ועינויים. הותר לכל אחד לקחת עמו 15 ק"ג מחפציו. כל היתר - היה לביזה.

יהודי סוכצ'וב בוארשה

כ-1800 יהודים מגטו סוכצ'וב הגיעו לוארשה, וכאן עברו קרנטינה. הללו שהצליחו להבריח קצת כסף, או תכשיטים, השיגו דירות. ואולם, הרוב הסתדר ב"מחסה" מטעם היודנראט של וארשה.
כאן היה המצב חמור ביותר. רעב ודוחק ומגיפת הטיפוס. ראשוני הקרבנות היו הירש יוסף ורשבסקי, בנו של השוחט והרב פרקאל.
יהודים ניסו לברוח לעבר הארי. יום- יום נפלו קרבנות. נורו שמעון (כילקלה) פרידמן ואחרים. שמותיהם פורסמו ברבים כאזהרה מפני בריחה.
הבנאי יודל באלאס פנה אל ראש העיר בסוכצ'וב, יוליאן פראוזה, שיתיר לפחות כניסתם של קצת יהודים לסוכצ'וב, לעבודה. הוא הסכים להתיר כניסתם של 30 בעלי מקצוע. שלח אוטו משא ו"המאושרים" חזרו לסוכצ'וב, לאחר שהשאירו משפחותיהם בוארשה.
ושוב בסוכצ'וב
ראש העיר שיכן את הבאים בצריף, בשדה, מול רחוב סטודולנה. יחד חיו וסעדו. הם בנו צריפים ותיקנו בניני ציבור. היו ביניהם הבנאים יודל ולייזר באלאס, הצבעים אלי פוזננסקי ובנו, יוסף מוניה - חבר עיריה לשעבר, הפחח הרש רייטמן, הרפד משה זלונקה, הסנדלרים האחים קליוסקי, הפחח חיים גולדברג, יעקב מארינפלד, יואל גלברשטיין ואחרים.
הם היו בסוכצ'וב אך את העיר לא ראו, אלא הרחובות בדרכם ובשובם לעבודה. מהצריף אסור היה עליהם לצאת.
ואילו הנותרים בוארשה קינאו בהם. החזקים וכן ילדים, היו מסתננים חזרה לכפרים בסביבת סוכצ'וב. עבדו אצל איכרים מכריהם תמורת מזון. אחדים אף הצטרפו למחנה העבודה.
לאחר חדשים אחדים נצטוו ה-30 לחזור לגטו וארשה. המחנה חוסל. אחדים ניסו להסתתר ולהישאר במקום. הם נתגלו ונורו ביער הסמוך, ביניהם הרפד משה זלונקה.
סוכצ'וב, כשאר עיירות הסביבה, נעשתה יודן-ריין (נקייה מיהודים).
על אף כל החומרות והסכנות היו יהודי סוכצ'וב יוצאים את גטו וארשה ובורחים ליערות ולכפרים באזור סוכצ'וב. היו ביניהם הרש גוטהלף ואשתו, גולדברג הרצען ואחרים.
בייחוד רבו במחבואים אלה הילדים, שהוריהם כבר נרצחו, או שגססו ברעב ובחולי בגטו. הם נמשכו לבתי הולדתם. אין לתאר עינוייהם וסבלם. היו ביניהם שני נעריו של הקצב יעקובוביץ, בנו של יחיאל הרש רייטמן, בנו של הולנדר, של בקר, של ואשינסקי ועוד. המוות ארב להם על כל צעד ושעל. רובם נרצחו בעינויים קשים. בודדים ניצולו, בנסי ניסים.
לאחר חיסול הגטו ציוותה העיריה לחפור בורות אחדים בבית העלמין, ובהם היו מוציאים להורג את היהודים הנתפסים. היהודים כבר לא פחדו מן המוות - הייסורים והעינויים הם שהטילו עליהם אימה. ירייה בראשם של ילדי היהודים בשולי הבורות - נחשב למוות קל, לפי שאחרים נרצחו באכזריות נוראה. את משה בז'ניצקי, למשל, קשרו הגרמנים לעץ, ובברזל מלובן ניקרו עיניו, חתכו לשונו, והניחו גופו בגסיסתו לכלבים שקרעו בשרו חתיכות, חתיכות...
וגם הרעב הפיל חללים, כגון במקרה הסנדלר, בנו של יעקב דוד שואב המים. לאחר שהמרצחים הפשיטוהו ערום, הוא הגיע, מהומם, לבנין העירייה, וביקש פרוסת לחם. ראש העיר יצא אליו, פתח ב"נאום הסברה" שאסור ליהודים להימצא בעיר, ויעצו ב"ידידות" לעזוב ככל המוקדם, שאם לא כן יירה. ואולם הסנדלר כבר לא פחד - ולא עזב. טלפן ראש העיר אל הז'נדרמריה, שגירשה אותו אל הגבעה ליד בית המלאכה לבורסקאות, בסמוך ליודנראט, וירו בו. בדרך זו נרצחו עשרות.
פרשה לעצמה הם ילדי סוכצ'וב, שהסתתרו ביערות, בכפרים ובאחוזות סביב. הם אנוסים היו להיזהר, במיוחד, בפני ילדי הכפרים, שעבדו בשדות, או רעו את הבקר בכפרים. משהבחינו בני הכפרים בילד יהודי, היו מתנפלים עליו, רוגמים אותו באבנים ומחרפים אותו "יהודי מצורע". והיו מקרים, שילדי יהודים שהסתתרו אצל נוצרים מכרים נאלצו, כדי להסוות עצמם, לרדוף יחד עם חבריהם הנוצרים אחר ילדים יהודים אומללים, לרגמם באבנים ולגדפם. בנו הניצול של הרצקה טילמן, נחמן, מספר שבשמשו רועה אצל איכר, מכר של אבא, אנוס היה לרדוף יחד עם הרועים המקומיים אחר ילדי יהודים שטעו, כדי להסיר מעצמו כל חשד שהוא עצמו יהודי. לבו זב אותה שעה דם, אולם גם חייו תלויים היו בשערה.
אולם, לא אחת היו ילדי היהודים מקיימים קשר ביניהם לבין עצמם ולא אחת נתנו נפשם יחד. וכך אירע בשדות הכפר ריבנה, כאשר אחוזי רעב גנבו תפוחי אדמה בשדות, ומעבידיהם הסגירום לידי המשטרה. אחד הנערים קטע בנשיכה אצבעו של שוטר.
הנוצרים ידעו, שילדים יהודים רבים מסתתרים, מחפשים עבודה, מסווים עצמם כנוצרים - ופחדו להחזיקם בלא תעודת לידה. קשה היה להשיג תעודה כזאת. מאושר היה שלמה יעקובוביץ בן הי"א בנו של לייזר הקצב, כשהצליח לרמות את הכומר ולקבל תעודת לידה כנוצרי. בהמשך הזמן הצליחו הגרמנים ועוזריהם, שארבו לילדי יהודים, לגלות את הסוד, כיצד מצטיידים ילדי היהודים בתעודות מזויפות. מעתה סרבו האיכרים להעסיק גם רועים צעירים בעלי תעודות. והאיכרים ההגונים יותר חששו מפני שכניהם, והיו משלחים את ילדי היהודים. וכך הם נעו ונדו מכפר לכפר, מאכר לאיכר, מיואשים ומדוכדכים.
מסמר שיער הוא סיפורו של הנער הניצול שמואל יעקובוביץ. אף על פי שאחיו, הרש לייב הסווה עצמו כהלכה, דיבר פולנית כשאר נערי הכפר, הבחינו השכנים שהוא נער יהודי וסיפרו לגרמנים. והם באו, וללא אומר ודברים לקחו את הנער אל מאחורי הגורן - וירו בו. שלמה שמע הירייה והתעלף. עד מהרה ציווה עליו בעל הבית שלו שנפחד כי יחפש לו גם הוא "משרה" אחרת. לא ידעו לאן ללכת. לא רצה להיפרד מהאדמה שדם אחיו הרטיבה. אסף, אפוא מן הדם, יחד עם רגבי עפר, והביא לקבורה. והלך. אך לא רצה להתרחק מן הכפר קוזלוב ביסקופי שם נקבר אחיו. לאחר שעבר 45 ק"מ ברגל -מ חזר למקום. אולם לא יכול היה להישאר, לפי שכבר ידעו שנער יהודי הוא.
ומי ישיג הסבל והחרדה של בנו של הרצקה טילמן, שהיה מוסתר בכפר ליד סוכצ'וב, אצל פולני בשם דז'יוויצקי, ושמע כיצד מבקשת אשתו להפטר מהנער היהודי, והיא הפצירה בו, שייקחנו אל היער וישחטהו בתער.
לא מקרה בודד הוא. ואכן, מעטים מהילדים נותרו בחיים.

הבזורה ובנות בדייג / צבי כהן, ניו יורק

סביבתה המלבבת של הבזורה, פינה של צלילים וצבעים, היא כעת הרוסה.
אולם-מאז ימיה של לוויץ-LOWICZ ועד אחרית ימיה של סוכאצוב האגדית- הייתה הבזורה פורצת מתוך אדמת העמק –מתפתלת בין הגבעות וזורמת לתוך הוויסלה- יכולת להבחין בעקבות הקרבות הקשים שאירעו כאן, ואשר הותירו חורבן , אומללות ושממה. האזור היה הרוס בחלקו והעיר המקסימה סוכטשוב-חדלה מלהתקיים. מקום התורה הותיר שרידים של תלי אפר, נכחד מעל פני האדמה.

רק שריד של צריף קטן-הרוס בחלקו- נותר ליד הבזורה. אולם כתליו שמרו בחובם סוד קדוש, וסיפרוהו בשקט.

דייג יהודי ומשפחתו חיו בבקתה הקטנה. הם היו אנשים פשוטים, אבל טובים, הגונים ויראי שמים. לא גדולה הייתה המשפחה, רק ארבע נפשות. אבא, אמא ושתי בנות שהגיעו לפרקן. המבוגרת שביניהן הייתה חנהל'ה, והצעירה הייתה רחל. אני עדיין יכול לראות את הבנות- כמו ורדים.
יופיין היה שונה. חנהל'ה, המבוגרת יותר, הייתה כמו ורד שזה עתה נפתחו עלי גביעו, עלי הכותרת האדמדמים זה עתה הנצו... היא הייתה זהובת שער ודקת גו, בת 22 , בנויה היטב, בעלת פנים מקסימות וחיוך תמידי על שפתיה. אף רחל הייתה כשושנה, אשר לא פתחה עדיין עליה, כאילו סגרו סוד בתוכם. אף היא הייתה דקת גו ובנויה היטב, בעלת פנים עדינות. בת 17, קונדסית ושובבה.

המשפחה חיה בשקט ובשלווה עד המלחמה. הדיג דג דגים בבזורה כל יום שישי עם שחר, והביאם לעיר כדי למוכרם ליהודי העיירה לכבוד השבת. בשאר ימי השבוע היה הדיג עסוק במסחר בכפר, יחד עם זאת פרנס את בני במשפחתו.

כך חיה לה המשפחה חיים שקטים ואידיאליים.

אולם-עם פרוץ המלחמה התהפך גורלה של המשפחה. בבוקר יום שישי אחד, כאשר אבי המשפחה, כהרגלו, הביא את סל הדגים לעיר,הוא נפגש בפטרול של 3 קוזאקים. אחד מהם חטף את סל הדגים, השני דחף לתוכו את חניתו והשלישי ערך חיפוש מדוקדק על גופו, נטל את כל כספו, הפשיט את מגפיו, ואז הטילו לתעלה. הם צחקו,והמשיכו בדרכם...

בצהרי אותו היום, הביאו יהודי העיירה את גופתו של הדייג לבקתה הקטנה. אבל כבד ירד על בית הדייג. האם ובנותיה ישבו שבעה וביכו את אבי המשפחה במשך כל יום השבת. עם בוא שחר יום ראשון, קברוהו ואז ישבו עליו שבעה. לאחר שעבר שבוע מלא צער וייסורים, פנתה האם לבנותיה ואמרה: "ילדותי, באה עלינו פורענות ואסון גדול. זהו רצון האל, אין אנו יכולים להתלונן. עזרו לי, ואני אמשיך למשוך בעול המשפחה ולפרנסה. אדוג דגים ויהיה לנו די למחייתנו."

האם דגה בכל יום שישי בבוקר, וילדותיה באו לעזרתה. אולם לא סרו הצער והאבל מהבקתה.

והנה-שוב פגע חץ הגורל במשפחה השכולה והמיותמת מאב- באחד מימי שישי, אחר הצהריים, האם חזרה מהעיר ולא האמינה למראה עיניה...,: לא נראתה אישה בכל העיר. היא לבדה עמדה בשוק העיר בפחד אימים- כל נשות העיר הסתתרו, אבות ואמהות שמרו את ילדיהם מאחורי מנעול ובריח בחנויות ובמרתפים. אפילו בגדי נשים נעלמו מן העיין. בלילה הקודם, הפורעים קרעו לרווחה את דלתות הבתים, תלשו את החלונות ממקומם..., ושלוש מבנות ישראל, לרוע המזל, נרצחו.

שמעו זאת שתי האחיות, ורעד עבר בכל גופן, הבכורה חשה בזאת יותר מין הצעירה.

כאשר ירד הלילה, הבכורה לא הסירה את בגדיה, ונשארה עירה על מיטתה. אוזניה היו קשובות לכל רחש מבחוץ. היא ירדה ממיטתה מספר פעמים כדי לבדוק את המנעול ואת הבריח, והייתה מוטרדת מהצלילים שהגיעו ממרחק.

במשך כל הלילה, היא שמעה דלתות וחלונות נתלשים ממקומם, וקריאות יגון מדוכאות של נשים. ברעדה העירה את אחותה.

כאשר יצא כוכב הבוקר, הלכו שתי האחיות לנהר.

הן התיישבו על הגדה והאחות הבוגרת אימצה את ראש אחותה הצעירה אל תיקה, נשקה לה ואמרה:

"אחותי האהובה, שמעת את דברי אימנו על הנעשה בעיר..., האם תדעי את אשר עלייך לעשות?"
ענתה רחל:
"אחותי, אל נא תשאליני, קרה עוברת בי, צינה חודרת לליבי."
"ובמשך הלילה, אחותי, האם שמעת?"
" הו, אל תזכירי לי, אינני רוצה להיזכר."
המשיכה האחות הגדולה בשאלותיה: "ובכן, אחותי האהובה, ים של בושה תכסה את פנינו...לא נוכל יותר לשאת את בבואתנו במימי נהר הבזורה."
"שקט, אחות"
"אולם מה תעשי כאשר הקוזקים יפרצו פנימה דרך החלונות?"
"אל נא תדברי!"
"אבל הקוזאקים אכן בוא יבואו... הם רצחו את אבינו והם יפלו גם עלינו...ואז...ואז..."
"אחות!", הצעירה אמרה ברעדה בהסתירה את ראשה עמוק יותר בחיק אחותה.
"רחל!"
"מה?"
". הבה..... בואי.. ונקפוץ לנהר לפני שהדבר יקרה,"
"אחות?!!"
"... הם באים... הם יבואו...והבושה תהה כל גדולה"
"אבל אחותי, האם אינך רואה, הבזורה זורמת לה מסביב לגבעות כל כך בחן, ומהגבעות היא הולכת הלאה, הלאה לתוך הוויסלה. הוויסלה כל כך יפה ורחבה, והיא זורמת סביב לווארשה. ווארשה היא עיר יפה, בעלת גנים כה רבים...תיאטראות, אנשים צעירים...זה כל כך יפה, ואת אומרת....ברר.."
"אבל הם יבואו...זכרי, לאחר מכן לא תוכלי יותר למצוא לך מקום. לא תביטי יותר לתוך הבזורה: לא תראי יותר את בבואתך בוויסלה, לא תלכי יותר לווארשה... עולם של בושה יעטוף אותך מסביב, זכרי זאת"
"הו אלוהים"
"היי שלום, אחות"
"האם את הולכת?"
"כן!"
"אף אני, אבל מה יהיה על אימנו?"
"הבה ונפרד ממנה, אך בל נאמר לה דבר"
הן קראו לאימן, נפלו על צווארה, ונשקו לה.
"היי שלום, אמא... אנו הולכות מכאן.. נלך בטרם יבואו לכאן הרוצחים. הולכות אנו כדי לשמור על כבודנו.. העולם לאחר מכן יתמלא בבושה....
האם בשקט מחתה דמעה ואמרה:
"להיכן אתן הולכות, ילדותיי?"
זו אחרי זו , חמקו הבנות מבין ידיה, הלכו אל הנהר וקפצו לתוכו.
כאשר הבינה האם את אשר קרה, על כי נותרה גלמודה.
היא הביטה סביבה ואמרה:
"...ואני!? היכן אשאר?...ילדותיי....אקפוץ לנהר גם אני!"
מייד, יצאה בת קול משמיים:
"התאחדה האם עם בנותיה, הללויה!"

סוחצ'ב-שואב המים הלא הוא הבטיח לך

לפני שנים הרבה היה בסוכצ'וב שואב מים ושמו קלמן יעקל. היו בעיירה שואבי מים אחדים מן הבזורה, ובימות הקיץ נדפה מהם רטיבות. בחורף עטופים היו פרוות, שקפאו כקרח. ואולם, דלייו של אף אחד מהם לא דומים היו לדליים של קלמן יעקל. תלויים היו על אסל כבד, משל היו חביות, והוא סחבם זקוף קומה, מסתכל נכחו בעינים שריסים בולטים אדמדמים אפפו אותם, כמו קיבל על עצמו לכפר בעמלו על חטא שחטא, ולא הובלת המים, או דבר אחר מעניינו. מעולם לא ידע כמה פעמים סחב דליי מים, ולאילו בתים. משנשאל, כמה פעמים סחב מים, הוא נבוך, הפליט בקושי:-"יותר מחמש". אך יתכן שסחב עשר ועתים עשרים פעם. אף לא דרש תשלום בעד סחיבת המים. דבר זה לא היה מעניינו, אלא של אשתו פריידה. היא שערכה החשבונות, ואגב כך, כדרכה, מדברת היתה בגנותו, ומספרת על חייה הקשים עמו ונוטלת המגיע לה. קיץ וחורף, עם שחר, אומרים היו קריאת שמע, וקלמן יעקל נטל את הדליים הגדולים, תלאם על האסל, נשק למזוזה וירד לנהר, מילא אותם מים וחזר העירה. וכך היה הולך וחוזר, ללא עייפות, ומבלי לנוח ומבלי להוציא הגה מפיו. ונתעורר הרושם, שלנצח יהא הוא מהלך אל הנהר לשאוב מים. ואולם, בפתע, הוריד מכתפיו האסל והדליים, ושוב פנה לעבר הנהר, שלא כדי לשאוב מים, אלא – חכה בידו- לצוד בה דגים.אם העלה קלמן יעקל אי פעם דג בחכתו – לא ידע איש. ופריידה? אפשר כן, ואפשר לא. מכל מקום ברור, שהוא לא מכר דגים. עד לשעת הערב עומד היה על שפת הנהר, החכה בידו, ומסתכל במים. ועם בין השמשות חוזר היה אל בית המדרש למנחה מעריב. ובבית המדרש לא הרחיק מעולם לכת מקצה השולחן שניצב סמוך לדלת, ליד שני התנורים הגדולים. וכך, ידיו מורדות, הסתכל בארון הקודש, ולא נע ולא זע. ואך הניע בראש, משל הסכים לדבריו של מישהו- ותו לא. לא "אמן" ולא "ברכו". ובקצהו של אותו שולחן עומד היה גם בימות חג בשעת התפילה. וטליתו הנקייה כמו תלוייה עליו. וידיו מורדות תחתיה, כמו בשעת סחיבת המים, מבלי לנוע, עמד והסתכל."בעליה" לספר התורה לא נתכבד מעולם. לא ידעו, אם יודע הוא לברך על הספר- ולהעליבו לא רצו. ואולם, פעם בשנה, בשמחת תורה, נתכבד בהקפה. הספר בידו, מפסיע היה בשקט, מבלי לפצות פה, כמהורהר. לא שר, לא רקד, לא שמח בספר התורה, ואך הסתכל נכחו-בעיר הכירו אותו היטב. –"סופך להיות קלמן יעקל"- הזהירו אמהות את ילדיהם שהתרשלו –"אינך אלא קלמן יעקל"- נהגו חנוונים לעלוב איש ברעהו. והוא היה מסיים דרך חייו כ"קלמן יעקל" ואיש לא היה מדבר אודותיו, אילולא מעשה שאירע בו:ביום תמוז חם, לעת צהריים, עמד כדרכו ליד הנהר, החכה בידו. והנה נתקרבה לנהר כרכרה ומתוכה ירד סוחר, פשט בגדיו ונכנס למים, להתרחץ. קלמן יעקל לא נתן דעתו על כך, וודאי שלא דיבר עם הזר, ואפשר גם לא הבחין בו. הזר התרחץ, יצא מהנהר, לבש בגדיו – וכשם שבא כך נסע לו ושוב פשטה דממה ליד הנהר, וקלמן יעקל המשיך להסתכל נכחו-בפתע התחילה חכתו נעה כלפי מטה, המצוף עם הפתיון עמה. קלמן יעקל לא נתרגש. הוא ראה בכך סימן, שמן השמים שלחו לו דג. הרים את החכה, הוריד מן הוו דג מכסיף, ושם אותו בסל שניצב לידו. והנה הבחין בשקיק שמוטל היה סמוך לסלו. והוא מהרהר, אם ירים אותו או לא. לא היה להוט ביותר, אולם משיכה נתעוררה בו והרימו. – לא היה זה שקיק זעיר, אלא ניכר וגדוש מטבעות זהב וכסף.-"ראשים מתים"- הרהר, ויש לקברם. חפר בור, שם בו את המטמון, ותקע בו ענף למען ידע מקום הקבורה.אך לא יצא זמן רב, והכרכרה חזרה למקום, ומתוכה יצא הסוחר אחוז יאוש. במקום הזה הוא טבל – ואיבד מטמון של כסף. הוא מחפש ומחפש ומסתכל בקלמן יעקל:-"אבד לי בכאן כסף רב, מטבעות זהב וכסף, אני אומלל".-כסף? לא, כסף לא ראה קלמן יעקל, אלא ראשים. ראשים מתים מצא וקברם.-היכן?- והוא מצביע על הענף התקוע באדמה.הסוחר זונק למקום, ומגלה אבידתו. מלא שמחה פונה הוא אל קלמן יעקל:-ר' יהודי, הצלתני. ונוטל חופן מטבעות זהב ומוסרם לו. – קח! קח! משפחה שלימה הצלת, קח דמי טרחתך!-ראשים, ראשים מתים – לשם מה דרושים הם לי?- ממלמל הוא.הסוחר הנדהם דוחף הכסף לידו, ואומר:-"קח! אין זו גניבה, חלילה. מצוות השבת אבידה היא".-"אך לא ראשים מתים"...מסתכל בו הסוחר כעל מטורף. ואז נסע לרבי ר' אלעזר'ל, סיפר לו המעשה והשאיר בידו הכסף לצדקה.נטל הרבי את הכסף. אין חסרים עניים ונצרכים בעיר. אך המעשה עצמו תמוה היה בעיניו, אולם לא דיבר עליו.לעת ערב, לאחר מנחה מעריב, בא קלמן יעקל במרוצה לרבי:-"מיד לאחר שחזר מן התפילה הביתה, קידמה אשתו פניו בקרדום, ואחת החלטתה – להרגו נפש. בקושי נמלט".שלח הרבי את שמשו לקרוא את פריידה.-היתכן? התיצבת מולו וקרדום בידיך? רצית לרצוח את בעלך? בת ישראל...-רבי, אין בכוחי לשאת עוד – כל חיי מרודים וקשים עמו. לא אוכל לשאת עוד. ואם שלח לו השם אוצר, אין זה נאה לו? אין הוא רוצה בחופן של מטבעות זהב, שנתן לו הסוחר. לא בבעל שכזה אין אני רוצה...הסביר לה הרבי גודל חשיבות של מצוות השבת אבידה. קלמן יעקל עמד בנסיון. לא רצה ליטול שכר תמורת המצווה. וגדול יהיה שכרו בעולם האמת, לאחר מאה ועשרים.-אולם, מה יגיע לי ממצוותיו? מדוע חולפים חיי במצוקה?-אכן בזה הצק אתך, פריידה. ואני פוסק שתבטיח לפריידה מחצית חלקך בעולם הבא. היא סובלת יחד עמך.-אוי רבי – נחרד האיש.והרבי נשאר יושב במקומו. – אין הוא, קלמן יעקל, תם. הוא יודע גודל חלקו בעולם הבא.קם הרבי ממקומו, ניגש אל קלמן יעקל ואמר:-"אמור נא, מי אתה?"והוא כאחד משבקשים להוציא ממנו בהונאה כל היקר לו, ענה:- "רבי, יהא כאשר פסק הרבי- מחצית חלקי בעולם הבא מעניק אני לפריידה". ומיהר לצאת.שקע ר' אלעזר'ל בהרהורים. אם אין הוא, קלמן יעקל, רוצה לומר – אין לאלצו. אולם העיירה כולה כבר ידעה על המעשה, ובעינים אחרות הביטו עליו. שוב לא הלעיגו עליו, והנשים מנחמות היו את פריידה כאשר קבלה על מרי חייה –- "הלא הוא הבטיח לך, לאחר מאה ועשרים"-

At the Bzura

At the Bzura
Zvi Cohen of New York
Translated by Jerrold Landau

The lovely area of the Bzura, the corner of tones and colors, is now destroyed. However from the former principality of Lowicz until far beyond the legendary city of Sochaczew, there where the Bzura ascends from the land of the valley until the incline of the hill and winds along further to empty into the Wisla – one can see all of the footprints of the difficult battles that were fought there, and which left destruction and desolation; The principality was half destroyed and the lovely city of Sochaczew is no more. The place of Torah now remains a mound of ashes, obliterated from the earth…
Only by the Bzura remains a small wooden house, which is also half destroyed. However its walls retain some sort of a secret, and they tell a silent, holy secret…
A Jewish fisherman and his family lived in the small house. They were common people, but good, upright, and G-d fearing. The family was not large, consisting of only four people: the father and mother, and two daughters of marriageable age. The older one was Chanale and the younger was Rachele. I can still see the girls as roses. Their beauty was different. Chanale the older one was like a rose that had first opened its calyx, and its blood red, ruddy petals sprouted up… She was a slender blond, twenty-two years old, firmly built, with a refined, charming face and with a constant smile on her lips. Rachele was also like a rose, that had already closed its buds and the leaves had already wrapped around each other, as if they held a secret inside. She was also thin and firmly built, with a delicate face. She was seventeen years old, a prankster and mischievous.
The family lived calmly and peacefully until the war. The father caught fish in the Bzura early every Friday morning, brought them to the city and sold them to the Jews in honor of the Sabbath. On the other days of the week he did business in the village, and thereby supported his family.
Thus did the family live, quietly and idyllically.
Only with the outbreak war did the family encounter a misfortune. Once on a Friday morning, when the father went with the basket of fish to the city, a Cossack patrol encountered him. They were three. One of them grabbed the basket of fish from him, the second thrust his lance into him, and the third searched him, took his money, stripped off his boots, and then tossed him into the ditch. They laughed, and continued on their way…
In the afternoon, the Jews brought the corpse to his small house. A lament broke out there, and the mother and her children sat and wept around the deceased for the entire Sabbath. After nightfall, they buried him, and then sat Shiva[1] for him for the entire week. When the sorrowful week ended, the mother said to her children:
“Children, we have suffered a misfortune. This is what G-d wanted, and we cannot murmur. Help me, and I will continue to do business, catch fish, and we will earn our livelihood…”
The mother caught fish every Friday morning, and the children helped her. However, sorrow overtook the house from then on.
… It took place again on a Friday afternoon. The mother returned from the city and related what she had seen; no woman could be seen in the entire city, she stood alone in the market full of terror, all of the woman hid, fathers and mothers kept their children locked in the shops and enclosed in the cellars. Even women's dresses were cleared out of the dwellings. The previous night, they tore down the doors, took out the windows, and three Jewish girls were unfortunately killed…
Both sisters heard this, and a shiver went through their bodies, the elder more so than the younger.
When night fell, the elder did not get undressed, and remained awake on her bed. She listened to every rustling from outside. She got out of bed a few times to check the lock and bolt, and concern herself with the sounds from afar…
For the entire night, she heard the doors and windows being torn out, and the suppressed cries of woe from the women. She awoke her sister and trembled.
When the morning star came out, she and her sister went out to the river.
They sat down by the bank, and the elder sister took the younger sister's head in her lap, kissed her, and said:
“Beloved sister, you heard what mother told us yesterday about what is happening in the city. What will you do when…”
Rachele answered:
“Sister, do not ask me, it makes me so cold, a chill goes through my heart”.
“And during the night sister, did you hear?”
“Oh, don't remind me, don't remind me…”
The elder continued on: “And so, beloved sister, an ocean of shame will lie upon our faces. We will no longer be able to see our reflection in the Bzura…”
“Quiet, sister!”
“But what will you do when Cossacks break through the windows…”
“Don't talk!…”
“But the Cossacks will indeed come… They murdered our father and they will fall upon us… And then… And then…”
“Sis—ter!”, the younger said with a shiver, as she buried her head deeper in her sister's lap.
“Rachele!”
“What?”
“Let us… let us jump into the river, before…”
“Sister?!!”
“They are coming… They will come… And the shame will be so great…”
“But sister, you see, how the Bzura flows so prettily around the hills, and from the hills it goes on so much further, further into the Wisla. The Wisla is so pretty and large, and it flows around Warsaw. Warsaw is a pretty city, with so many gardens, theaters, and young people… It is all so pretty, and you say… Brrrr…”
“But they will come… Remember, after that you will no longer find a place. You will no longer look into the Bzura; you will no longer see your reflection in the Wisla and go to Warsaw… A world of shame will lie around you, remember that!”
“Oh G-d!”
“Be well sister!”
“Are you going?”
“Yes!”
“I also, but what about mother?”
“Let us bid her farewell, but not tell her anything.”
They called their mother, fell upon her neck, and kissed her.
“Be well, mother… We are going away… We are going before they come here. We are going to preserve our honor… The world will afterwards be full of shame!”
The mother silently shed tears and said:
“Where are you going, children?”
One after the other, they slipped away from her hands, went to the river – and jumped in.
When the mother realized what had happened, that she remained alone, she looked around and said:
“And I? Where shall I remain?… Children!…”
“I will also jump in…”
Immediately, there was a voice from heaven:
“The joyous mother of children, Halleluya!”[2]
TRANSLATOR'S FOOTNOTES
The seven day mourning period of immediate relatives following a death. Return
The last half verse of Psalm 113. This story of suicide in order to avoid violation is known from Jewish history. The most obvious example is the Massada story. Another instance of such a story is recorded in the elegies of Tisha Beov morning (Zechor Asher Asah, page 111 in the Authorized Kinot of Tisha Beov, Translated and annotated by Rabbi Abraham Rosenfeld), which records the Midrashic story of boatloads of youths, male and female, being transported to Rome after the destruction of the second temple. Realizing that they were being taken for purposes of immorality, the girls decided to jump overboard into the sea. The boys, realizing that the immorality being planned for the girls was at least natural, but the immorality planned for them was unnatural, then followed suit and jumped overboard as well. Return

סוחצ'ב- בין שתי מלחמות עולם

החיים בסוחצ'ב בין שתי מלחמות העולם

חיים יהודים עירוניים, פעלתניים ומלאי חן תססו בסוכצ'וב והעיירה נתנסתה בעליות וירידות בדומה ליהדות פולין כולה.
נודעה סוכצ'וב כקהילה קדומה, כמרכז תורה וחסידות, וכל אשר התרחש בחיי היהודים במדינה נשתקף גם בה. לאחר מלחמת העולם הראשונה נמלט חלק מתושביה, מחמת אימי השעה והקרבות על גדות הבזורה, לוארשה ונשתקע בה ובמקומות אחרים. ואולם, באו לסוכצ'וב יהודים ממקומות אחרים. היהודים גברו, לאט לאט, על קשיי ההרס שלאחר המלחמה, גילו יזמה פוריה, וביחוד בשדה המסחר והמלאכה.
סוכצ'וב מוקפת כפרים רבים ואוכלוסייתם זקוקה היתה לנעל ולבגד, והיהודים היו לספקיה. כן פיתחו את סחר התבואה. הם היו המתווכים בין העיר לכפר וספקיו העיקריים. פעמיים בשבוע נערכו בעיירה ימי שוק, שהיו, למעשה, ימי חליפין – היהודים שיווקו מוצריהם וקנו מתוצרת הכפר. ועוד ענף אחד היה כולו בידי היהודים: גני פרי, שרבים מבעליהם היו בעלי אחוזות נוצרים עשירים.
עוד בימות החורף הכבד נהגו הגננים היהודים לחכור את גני הפרי. ויש שגם סנדלרים, חייטים ונגרים עבדו בחורף במקצועותיהם, ואילו בקיץ היו לחוכרים של גני פרי אף על פי ששני ענפי הפרנסה כאחד לא הבטיחו להם קיום ברווח.....

חיי הציבור

עם היוצאים את העיר לאחר מלחמת העולם הראשונה היו רבים מאנשי האינטליגנציה ששוב לא חזרו אליה, ובכללם:

א. אלכסנדר זישא פרידמן (בנו של יהושע), מנהיגה של אגודת ישראל, סופר תורני, עסקן צבור מעולה, מראשי גטו וארשה וקרבנותיו.
ב. עוזר ווארשאווסקי (בנו של גדליה) סופר מפורסם (מחברו של הרומן "שמוגלערס" – מבריחים) מהאסכולה של י. מ. ווייסנברג. נתן נפשו במחנה הריכוז ליד פאריס.
ג. פנחס גרואובארד, נדבן ומצנט לספרות, מו"ל ופלקלוריסט.ב-1941 הגיע לאמריקה עם קבוצה של סופרים פליטים ועסקני צבור שם נפטר.
ד. מ.ב. שטיין בנו של הרבי מסוכצ'וב. סופר מחבר הדרמות "ערד און הימל" ("ארץ ושמים) "די חורבה –("החורבה") השתקע בישראל.
ואולם עבודת הצבור לא פסקה. קמה הסתדרות ציונית בראשותם של שמחה גרונדוואג, ברל לויפר, משה לאדזשער (יעקטבטבעץ) וכן בית ספר הראשון "התחייה" הם היו גם יוזמיהם של אגודות שונות לעזרה וסעד.
הגוף הציבורי השני שקם אז בעיירה היה – המפלגה העממית ("פאלקיסטן") ומארגניה וואווע רוזנברג, לוטאק סקוטניצקי ומשה שווארץ (באמריקה). היא ריכזה סביבה יסודות מתקדמים ופועלים, ומלאה תפקיד ניכר בעיירה בתקופה הראשונה שלאחר מלחמת העולם.
הואיל והסתדרות פועלים לא הייתה (זו קמה רק באמצע שנות העשרים) פרץ מאבק בין הציונים לבין הפולקיסטים על כיבוש הרחוב היהודי וראשית ביטוייו במערכת הבחירות הראשונות לעירייה ולקהילה. הפולקיסטים השתלטו גם על הספרייה שחודשה, שעסקנים ציוניים ניהלוה, ומילאה תפקיד נכבד בחיי הרוח של יהודי סוכצ'וב.
אכן, פעילות זו עוררה כוחות רדומים בצבור יהודי ועקרה אותו מקיפאונו. ההתעוררות החברתית החלה יחד עם התעוררות כלכלית בכל ענפי העבודה, המלאכה והתעשייה הזעירה: חייטות, סנדלרות, נגרות, וכובענות. נתרחבו פועלים שכירים בני המקום ובאי חוץ. האוכלוסייה היהודית גדלה: בבחירות לעייריה בשנת 1925 קיבלו היהודים מחצית ממספר הנבחרים 12 מבין 24 משה שווארץ, מנהיג הפולקיסטים, נבחר סגן לראש העיר הפולני מושיקובסקי.
ראשיתה של פעולת התרבות בספריה, שסביבה נתרכז בעיקר הנוער והתנהלו ויכוחים סוערים בבעיות ספרות ותרבות. הוזמנו מרצים מוארשה. נוסדה להקה דרמתית בהנהלתו של נחום גרונדוואג, שהעניקה חדווה והנאה רוחנית ליהודי העיירה ועמדה על רמה גבוהה. הנהלת הלהקה הייתה בלתי מפלגתית ולא סבלה מהפרעות בעבודתה. יושב הראש הראשון היה נחום גרונדוואג, עסקן ציוני, אחר כך שמחה כהן משה שווארץ ויוסף מונה – בלתי מפלגתי.
חיי הצבור והרוח היהודיים התקדמו ושגשגו, עד שחל משבר רוחני בחיי הנוער. אחד הסיבות לכך – חוסר הסיכויים בעיירה, וכן הפיגור שבו הייתה עדיין שרויה העיירה. עדיין נמצאו בה יהודים שעבודה ומלאכה הייתה להם בחזקת בושה וחרפה. והמדיניות האנטישמית מנעה כניסתם של יהודים לעבודות ציבור, לפקידות וכיו"ב. ובנוסף על כך – המשבר הכללי, שלא פסח גם על יהודי סוכצ'וב.
הגיעו ימי העלייה הרביעית. חלק מן הנוער החליט לעלות לארץ ישראל, אולם מהם שחזרו, מאחר שלא יכלו לעמוד בקשיי העבודה והחלוציות. ואילו חלק מן הנוער והאינטליגנציה הלא ציונית ואחרים, עקרו מן העיירה, אם לכרכים או לארצות שמעבר לים בחפשם פורקן לפעלתנותם וכשרונותיהם. כל הגורמים האלה נצטרפו יחד והם שורש המשבר החברתי הרוחני בעיירה. האדישות והייאוש.
הנותרים המשיכו עבודתם וקינאו בעוזבים, רפתה הפעילות הציבורית. הספרייה לא הייתה פתוחה אלא שעתיים כל ערב. ואף על פי כן רכשו כל ספר חדש, המשיכו, שמרו על הניצוץ.
אך ב-1929 נוסד בית החרושת הגדול הראשון בחודאקוב, וכן בתי חרושת קטנים לייצור לבנים ואבק שריפה בסביבה. סייעה לכך גם העובדה, שסוכצ'וב הייתה צומת תחבורה חשוב, אך התנאים בעבודה ובמלאכה היו ירודים ודחוקים. התעוררות הייתה חלה בקרב בעלי המלאכה בעיקר ערב הירידים הגדולים, שנערכו כל יום שלישי לאחר האחד בחודש – ולקראתם הם עמלו לילות שלמים, והיו מקור חשוב לקיומם. לא היה גבול לשעות העבודה. לפנות בוקר אצו לתפילה, וחזרו לעבודה. סעדו חיש מהר ארוחת בוקר – ושוב לעבודה, עד חצות בהפסקה מועטת לתפילת מנחה וסעודת ערבית יחד עם סעודת הצהרים. בבית המלאכה של משה נלסון, למשל, שעבדו בו 8-10 פועלים, היו מתפללים מנחה-מעריב בבית המלאכה עצמו.
שני סוגי פועלים היו בעיירה: שכירים ועובדי בית ("חאלופניקעס") שעבדו בשביל מזמינים ושכרם לפי התוצרת המוגמרת. לעיתים היה מצבו שו עובד הבית קשה וחמור מזה של הפועל השכיר, לפי שהוא עמל ללא שום הגבלה עם אשתו וילדיו.
שבוע תמים ציפו ליום השבת למנוחה, ומיד לאחר ההבדלה חזרו לעמל. בשבת בבוקר מיהרו לתפילה, אם בחברת "תהילים" או בבית המדרש. סעדו שכבו לנוח. ואחרי המנוחה – שוב לבית המדרש ועד למוצאי השבת.זה היה אורח החיים הקבוע.
והנה, בסוף 1925 או תחילת 1926 התקיימה אסיפת הייסוד הראשונה לארגון עובדים, שנערכה בביתו של פייוול גאלאק. הייתי אז חניך בעבודה אצל משה טעמעס. כמה תום ותמימות הייתה באותה אסיפה! ודאי, המארגנים לא ידעו מה טיבה של אגודה מקצועית וכיצד מארגנים אותה. ואולם האגודה קמה, אם כי באיחור של רבע המאה לעומת ערים אחרות...
האגודה שכרה לעצמה דירה מיוחדת אצל גיטיין. בא מזכיר מוישגרוד וישוגרודזקי שמו, קומוניסט (שעבר ל"בונד עד למלחמה חי בוולוצלווק, ניספה במחנה). המזכיר קיבל שכר, שבא מתשלומי חבר. האגודה התחילה מארגנת לא רק את החייטים אלא גם את הסנדלרים ועובדים בשאר המקצועות ולארגן סקציות מיוחדות. פעולתה התבטאה בארגון שביתות. או קביעת שכר עבודה. על נותן העבודה היה לבוא אל האגודה ולהקיע להסכם עם הועדה המקצועית, שעמדה על קיום התעריף המקובל. לימים נתארגנו גם נותני העבודה והמשא ומתן עדר לנציגי שני הגופים.

דמויות מיוחדות בקהילת סוחצ'ב

אנשי העם-בסוחצ'ב

שנים חלפו, אך לעיני רוחי עומדים עדיין הטיפוסים והדמויות של עירנו, שזרעו אור על חיינו בעצם חייהם הטהורים ובעבודתם הנאמנה והמסורה יום-יום, לטובת הכלל. הם, העסקנים הצנועים, אנשי העם, עשו הכל לשם מצווה, ללא גאווה והתנשאות ובלא "מרפקים" והוסיפו נופך משלהם לחיים העממיים הנאים שלנו.

פרידמן הירש (שלום צבי) פרידמן- המוהל, הגבאי של חברת קדישא, בעל תקיעה ובעל מכולת

השם פרידמן הירש, כינויו בסוכצ'וב, צלצולו זר. שם נדיר ביותר. ואף הוא עצמו לא היה ברור ומובן כל צרכו. כלפי חוץ – פשטות שבפשטות. קומה ממוצעת פנים צנומות, חסודות, אף מחודד ומארך. למדן מופלג לא היה, וככל יהודי חסיד הלך יום יום לתפילה, חזר, סעד לבו ושב לחנותו ולמסחרו – קנה אצל האכרים חמאה וגבינה, מכר דברי מאפה ומזון, ועם זאת, ניכר ובולט היה בכל פינות חייה של סוכצ'וב, ואף חנותו האפלולית לא היתה פשוטה כפי שנראתה, לכאורה.
בחנות המכולת שלו מוכר היה גם תרופות שונות וכן סגולות למיניהן – עשבים למיחושים שונים, שהגויים בכפר היו מאספים בשבילו והוא עצמו ייבשם. לא אחת נראתה יהודיה בוכיה, פורכת ידיה, אצה אל חנותו של פרידמן הירש לבקש תרופה לחולה. הוא היה מחטט בקופסאות המלאות, עירבב תרופות בתרופות כאלכימאי שמצא את סוד חיי הנצח...
ובמה הוא לא עסק? – הוא היה בעל תפילה, מוהל, גבאי של חברא קדישא, ובעל תקיעה. ודומה, הוא כמו נולד לשמש בכל "התפקידים" האלה.
ארבעים וכמה שנים שימש מוהל בעיירה. כמעט כל ילד יהודי בסוכצ'וב נימול על ידו. כעשיר כעני. כפור וסופת שלג לא עצרוהו – מוהל העיר היה.
חזן מיוחד במינו לא היה, ואף על פי כן עבר עשרות שנים לפני התיבה.
בימים הנוראים נטשה התחרות עליו בין בית המדרש לבית הכנסת. והואיל והוא רצה להניח דעת שניהם, חילק את התפלות: שחרית ותקיעת שופר בבית הכנסת, מוסף בבית המדרש- ביום הראשון, ואילו ביום השני להיפך.
ואולם לשיא עסקנותו עלה במקרה של פטירת יהודי. לאחר שמשה אהרון שולקלאפר הכריז, בשתי דפיקות בפטיש העץ שלו על הפטירה. אץ פרימן הירש אל בית העלמין, בחר קרקע והתחיל מתעסק בטהרת המת. להלבישו תכריכים, בהלוויתו הלך בראש ושם אותו לקבר. וביחוד כשהיה בא יהודי כפרי עם "מתו" או כשנזדמן מת מצווה- או אז היה ראש וראשון למטפלים בו.
והוא סיפר פעם מעשה שהיה:
בליל אפלה שמע בחלום, שדופקים בחלונו ומודיעים לו, שמת מצווה מוטל בדרך בוריסוב. קם ממיטתו, התלבש, הדליק הפנס ויצא לחפש את המת. פתאום הבחין ביהודי המפסיע לקראתו, אף הוא פנס בידו. שואל אותו פרידמן הירש לאן הוא הולך, וההוא מספר, שאף הוא חלם חלום דומה, ושניהם נטלו המת על כתפיהם והביאוהו לחדר הטהרה בבית העלמין.
מיוחד במינו היה פרימן הירש בקהל אנשי החברא קדישא, לא דבק במשקה. גבאי "יבש" היה. אפילו בז' באדר, חגה של חברא קדישא, לא שתה משקאות חריפים. ושיא שמחתו – בשמחת תורה, כאשר מחלק היה, כגבאי של חברא קדישא, נרות ותפוחים אדמדמים לכל ילדי העיר, לדגליהם. מאות ילדים היו באים אליו, והוא טרח ושמח בהם.
והנה, עסקן אציל זה, שמימיו לא רב עם איש, נגרף לבסוף במחלוקת עם חצר סוכצ'וב. וכך נתגלגלו הדברים:
"המניין" הציוני בביתו של שמואל נלסון כתב ספר תורה, והוא הוזמן לסיום הספר ולכתיבת אות. הוא ובנו מנדל נענו להזמנה. קנו אות, ויחד עם כל הציונים בעיירה שמחו בתורה. משחזר – היה בכיסו גם שקל.
עניין השקל הגיע לחצר – ולא סלחו לו על "עבירה" זו. וכאשר בא כמנהגו שנה שנה בתור גבאי של חברא קדישא, והביא בשמחת תורה לשולחן הרבי עוגה, תפוחים אדומים "והבדלה" גדולה לא הניחו לו אנשי החצר להכנס.
המחלוקת בין החצר לבין החבא קדישא נמשכה שנים והם לא נתפייסו אלא לאחר שאחד ממקורבי החצר מת, ונזדקקו להם.
לפשוטי העם בסוכצ'וב היה פרימן הירש כל ימיו עסקן העיר, הגבאי של החברא קדישא, בעל תפילה ומוהל – חביב ומקובל על הכל.
והוא הניח צוואה, בא נאמר, בין היתר, שאת השק ששמים מתחת לראש בקבר ימלאו לא בעפר אלא בקבלות שאסף כל השנים – מישיבות שונות, תרומות, צדקות, יחד עם סכין המילה, ומן הצד האחר – השופר הקטן, המיוחד שלו...

משה אהרן "שולקלאפר"

כל יום, כל בוקר, אף בסופות החורף המשתוללות ובכפור העז, שמעה העיירה פעמיים דפיקותיו שקראו לבית הכנסת : עם שחר ולעת ערב...
בחורף, בטרם עלה השחר, אפלה, והרחובות מוצפים שלג, סולל הוא בהם דרך וממלא חובתו הקדושה. והוא אף היה הראשון לבשר בהלמות פטיש העץ שלו בשורה רעה. נפטר אדם, ונשמעו שתי דפיקות, וצער אחז בבריות. כל אחד פותח דלת ביתו ושואל:
-משה אהרן, מי נפטר?
ואך נשמעת דפיקת פטישו עם שחר, והד נענה לה בכל הבתים, מיד נראים יהודים ברחובות, טליתותיהם תחת בית שחיים, ממהרים לתפילה...
קטן-גו היה ולו זקן זעיר. בקושי נשא רגליו, ואף על פי כן חזר על כל בתי העיר.
שנה אחר שנה. עשרות בשנים דפק הוא באמונה על דלתות היהודים.

מאיר בנימין – הקברן

אך הפסיע מאיר בנימין ברחובות לבוש בקפוטה השחורה, חגור אבנטו, והיה זה אות וסימן שנפטר יהודי.
במקרה זה היה לוגם כוס יי"ש של תשעים אחוז, כדי להתעודד ולהחזיק מעמד עד לאחר הקבורה. אחר כך מיהר אל החברא קדישא והודיע על כך למשה אהרן שולקלאפר, שיקבע מקום לקבר. ולא נח אף רגע. הכין עצים לארון בשביל ה"מת מצוה". וסמוך להלווייה, עבר ברחובות הראשיים, נעמד במקומות מסויימים, נטל זקנקנו וסנטרו ביד ימינו, ובקול חזק הכריז: "מת מצוה!" – סימן שיש כבוד אחרון למת. ביום כזה הוא הוכיח כשרו, זריזותו, מסירותו ולעת הלווייה נטל את קופסת הפח העגולה של צדקה, הנעולה מנעול זעיר, שעליה דבוקה פתק האומר צדקה תציל ממוות – והוא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של החברא קדישא.
לאחר הלווייה מתכנסים היו אנשי חברא קדישא ושותים "לחיים" כהלכה. וכאשר מאיר בנימין הפליג קמעה, הסמיקו לחייו, והיה מושך סיפורים שעניינם קבורות ולוויות, כמתהלל "הכל מאיר בנימין"... ולפיכך דבק בו הכינוי :הכל מאיר בנימין
בענינו אנו, הילדים, היו אנשי חברה קדישא בחזקת גיבורים, שאינם חוששים בפני המתים, ואילו הוא, מאיר בנימין, עלה על הכל: - וכי דבר קטן הוא שהוא מהלך יחידי בלילה בבית הקברות, ואין פחד בלבו...
ופעם מצאתי אצלי מטבעות כסף רוסיות אחדות, בנות חמש ועשר קופיקות, כמזכרת ממנו, ממאיר בנימין, שניצול במלחמת העולם הראשונה מפגיעת פגז.
משפחות רבות נשארו אז בעיר על אף הסכנה של החזית המתקרבת והחורבן הגובר בעיר. חנויות לא נפתחו. אנשים ישבו סגורים בבתיהם. גם לקבור מתים אי אפשר היה, לפי שבית העלמין היה בתחום החזית. על כן החליטו לקברם מאחורי בית המדרש, שהגן בפני פגיעת כדורים. יום אחד היו מתים אחדים, ובכללם שני גויים. אך נסתיימה קבורתם, והתחיל מטר של יריות. מיהרנו לחפש מחסה. פגז חלף על פנינו, נגע בלבושו של מאיר בנימין, שרפו והמטבעות שבכיסו הותכו, ואולם הוא ניצול.
אכן, יהודי טוב היה – "הכל מאיר בנימין"...


החצר של משה רכטמאן – הגביר של העיר

על חצרות מלכים שמעתי וקראתי, על סף חצר של "פריץ" פולני דרכתי, לתוך חצר של צדיק הצצתי, וחצר מסוג אחר לגמרי הכרתי, כי גדלתי בה.
חצרו של הדוד משה היתה גם חצר במשמעותה הפשוטה של מלה זו, גם בטוי של אורח חיים, של "נוסח". חזית הבית השתרעה באורך של כ- 25 מטר. שער ברזל כבד היה תלוי בכניסה, פתוח תמיד. משני עברי הכניסה היו שני ספסלים ארוכים, מיושבים כל שעות היום ובעיקר בערבים. הכניסה לחצר היתה מרוצפת עץ ובה שתי דלתות לדירותיהם של שני השותפים: משה רכטמאן ולייבוש גרואובארד. בכניסות אלו השתמשו רק להכנסת אורחים נכבדים ובימי שמחות משפחה. דירתו של הדוד משה היתה מרווחת מאוד וכלל סוכה, בחג הסוכות היו מרימים את הגג במשיכת חבל ושמים עליה סכך. כן היו בה חדר משרד וחדר תפילה.
החידושים הטכניים שמהם התרשמתי אז במיוחד היו: פעמונים חשמליים שפעלו באמצעות סוללות ומכבש להעתקת מכתבים שנכתבו בכתב יד. ביראת כבוד התייחסתי לפסנתר הכנף הגדול המבריק בצבעו השחור ולקופת הברזל הכבדה בעלת שתי הקומות.
מדיירי הבית שמורים בזכרוני במיוחד- קצין המשטרה הרוסי ו"דער קליינער לייבעשל" העגלון בעל הכרכרה שהסיע נוסעים לתחנת הרכבת וממנה. הוא היה נמוך קומה, "הנמוך ביותר" בעיירה, בניגוד ל"הויכן נח" שהיה גבה קומה ביותר. כשנזדמנו שניהם ברחוב היו הבריות אומרים: יום הששי הקצר ושבת הגדול. יהודי חביב וטוב לב. אנו, הילדים, מצאנו עניין גדול יותר בחלק האחורי של הבנין. שם נמצאו האורווה, הרפת, שובך היונים, מחסנים שונים, המכבסה ומרתף הקרח. משם היתה גם הכניסה לגן הפירות המטופח שהשתרע על שטח נרחב.
הדוד משה היה עשיר העיירה- "הגביר". הלא יהודים קראוהו "פאניע-דז'עדז'יצו" – אדוני הפריץ -ונשקו ידו. הוא ניהל עסקים עם השלטונות הרוסיים ועיסוקו עקירת יערות ממשלתיים. העבודה ביער אחד נמשכה שנים אחדות. לידו הוקמה מנסרה מיכנית. הדוד העסיק פועלים לא יהודים רבים. כורתים עצים, עגלונים, עובדי מנסרה ומשיטי העצים על פני הויסלה לדנציג. העובד היהודי היחידי היה בן משפחה ששימש מנהל חשבונות, שלם ומפקח וכינויו "דער שרייבער".
כשנשאל דודי פעם למה אינו מעסיק מנהל חשבונות בעל מקצוע, ענה הוא בחיוך, כי מזה עלול להגיע לידי מסקנה כי העסקים נמצאים במצב של דיפיציט... הדוד נהג לנסוע בכרכרתו המפוארת בת שני גלגלים לכפרי הסביבה בעניני עסקיו, או מחוץ לעיר לשם טיול. בכל נסיעה היה לוקח עמו את רובה הציד בעל שני הקנים. על הרובה היתה גאוותו, כי היה היהודי היחידי בעיר בעל רשיון לרובה. כרגיל היה תלוי בחדר המיטות, מעל למטתו.
באחד מאגפי הבית היו חדרים מיוחדים לאורחים. כשם שידע הדוד לארח פקידי ממשלה רמי מעלה, או קצינים, כן ידע לאכסן בביתו תלמיד חכם או רבי עובר אורח. הוא תמך בקביעות בבית הרבי ר' אבהמ'לע (בורנשטיין) ובישיבה. בעד מעשהו זה הוענק לו עיטור של זהב והועלה ל"סוחר מדרגה (גילדה) ראשונה" בן שחלה עליו חובת גיוס לצבא שוחרר, ותעודת השחרור המלא ("כרטיס לבן") הובא אליו הביתה. בשבת שלאחר כך נערך קידוש במנין ומסיבה בבית ועל המשפחה הומטרו ברכות "מזל טוב" לרגלי "שחרורו" של הבן.
שנה שנה היה הדוד נוסע עם רעייתו למעינות המרפא בצ'כוסלובקיה, או בגרמניה.
כשהשיא הדוד את בנו ברוך, הוזמנו לחתונה להקות אחדות של כלי זמר ובדחנים מן המובחרים שבמדינה. מספר האורחים הגיע למאות. כולם אוכסנו בבית מלון גדול לכל שבעת ימי המשתה. לרשותו של כל אורח הועמד משרת מיוחד. כל מסיבה של שבע הברכות דמתה למשתה החתונה: מדענים ויינות, ריקודים ונגינה, בדחנים וכו'. ולא נלאו מלספר ולחזור עליהם, עד שבא מאורע אחר לענות בו...
אחרי כן התחילה לפקוד את הבית תקופה של פגעים ואסונות, כמחלתו של הדוד, בריחת הבת רבקה אל אהובה לחוץ לארץ ומותה כעבור שנה, בשעת לידה, בבית הוריה. אי הסכמת הבן הצעיר פנחס אליהו לשאת את אחותו החורגת חנה ועוד. לכל אלה נוספו, כמובן, פרעות המלחמה.

סוחצ'ב-מהווי התיאטרון המקומי

מהווי התיאטרון המקומי

להקת חובבים קמה בסוכצ'וב מיד בתום מלחמת העולם הראשונה. ומילא בה תפקיד ראשון במעלה אבי, נחום גרונדוואג. הוא היה הבמאי. שיחק בהצגות ושמו משך צופים גם מעיירות הסביבה.
ואולם, משחק התיאטרון בעיירה לא היה זכותו הבלעדית, לפי שחוג חובבים קיים היה עוד לפני 50 שנה, ואבי, בעודו נער, השתתף בהצגות – ויצויין, שתפקידו הראשון היה תפקיד של אשה דווקא, ואז, דומה, הוא נתפס לתשוקת המשחק.
מלבד אבי השתתפו בהצגות: הרשל כץ, משה שווארץ, יעקב פרידמן, וואווע רוזנברג, בלומה ורחל וויינברג, לוטק סקוטניצקי, חיה-ראשל פליישמן, מחלה ודינה גרונדוואג, וכן אמי רבקה. מובן, שלימים נתחלפו האנשים ונתוספו חדשים כבינה פסטמן, אברהם נשלביץ' ואחרים. אבא לא חסך עמל, ושיקע מנפשו ומסירותו להעלאת רמתם של החובבים, שלשמם ומשחקם יצא מוניטין בעיירות הסביבה, שהזמינו אותם להנותם בהצגותיהם.
כל הצגה כמעט כרוכה היתה ביום זכרון, או יובל. כל הצגה חדשה היתה חג לצבור ולשחקנים. יחס של כובד ראש וקדושה היה יחסם לפעלם. מיטב עמלם שיקעו בהצגות, להבטחת רמה נאותה. ושמו של אבא הלך לפניו עם כל הצגה. די היה לפרסם אי שם שנחום גרונדוואג ישתתף בהצגה – והקופה זכתה להצלחה.
לשיא הצלחתו עלה בהצגות מיצירותיהם של פרץ הירשביין ("נבלה" "השדות הירוקים") שלום אש ("אמונתנו"), סטרינדברג ("האב") ושלום עליכם ("200 אלף"). כן הוצגו "שני קוני למל" לגולדפדן, "אל אדם ושטן" "והאלמוני" לגורדין (מרס 1918) "סונטת קרייצר" (פסח 1922) שבה לקחתי, גם אני חלק בתפקיד אלברט בן השמונה. וזכורני, משל היום היה הדבר, שדמעות חנקוני עם הופעתי, ואבא הורה לי כיצד לעמוד, ואלו תנועות עלי לעשות וכיצד לדבר.
במוצאי השבתות הארוכים בחורף הנהגנו מסיבות מלווה מלכה תיאטרוניות, שבהן השתתפו בהקראות מלבד אבי גם אחרים, וסופרים מווארשה הרצו בנושאים משדה הספרות והתיאטרון. כן נערכו הצגות של שחקנים מקצועיים מווארשה.
סמוך למלחמת העולם השניה העלה אבא, בהשתתפותם של חובבים – הצגות רוויו. הוא עצמו חיבר פזמונים, פארודיות, שירים ונתן להם תיקון במתי. ראוי לציין שהצטיינה בהצגות אלו פרידה כמיעל (כיום בארגנטינה) ובעלה מאיר זאלצמן ז"ל.
אבה היה גם המנהל והבמאי של החוג הדרמטי של הפועלים "יידישע בינע" והציג עמם את "החרש" לברגלסון, שזכה להצלחה מרובה.
וכרגיל, לא חסרו גם בעירנו מקרים קומיים – ועל אחדים מהם אעמוד בזה.
בשעת הופעתו של השחקן הורשי ז'אק לוי (על הרוב הרפרטואר קלאסי) ראה הצבור שלנו נס של "תחית המתים" ומעשה שהיה כך היה.
משלבש השחקן בתפקיד מרק אנטוניוס את הטוגה הרומאית, ונשא את הספדו הנודע של שקספיר על צזר, קם בפתע צזר "המת" לתחייה, קפץ מן השולחן – ונמלט... באולם קמה מהומה. והשחקן נדהם ונפחד.
נתברר, שלמראשותיו של "המת" דלקו שני נרות, שנטפו חלבם עליו וגרמו לו כוויות – קם ונמלט...
זו ועוד.
החוג הדרמטי הציוני החליט להציג במוצאי שבת, מבלי לתת דעתו על כך, מתוך היסח הדעת,, שאותו ערב חל בין השבעה עשר בתמוז לתשעה באב. ואכן, החליטו הרב והחרדים למנוע את המשחק. והוא קרא את החסידים ובעלי הבתים "למלחמת מצווה". במוצאי שבת הם נזדרזו, ומיד לאחר תפילת מעריב מיהרו אל "הטיאטר" "כבשו" את אולם מכבי האש שבו נערכו ההצגות. התחיל ויכוח ממושך בין הצדדים, וחלק ניכר משוחרי התיאטרון שבאו לקנות כרטיסים, פגשו באולם את... אבותיהם לבושים בקפוטות שבת, ולא העזו לעבור את סף האולם.
ואולם, אי אפשר היה לבטל את ההצגה לאחר ההכנות המרובות. ליד האולם ניצב, כרגיל, שוטר, להבחין במתרחש והודיע מיד למפקד העירוני שבא בכבודו ובעצמו... החסידים לא רצו לעזוב את האולם, והסבירו למפקד טעמם בפולנית: "טען מיאשונדז מא טשי טיגודניה" לאמור – "חודש זה יש בו שלושה שבועות" ואולם ראשו של הסדריוט לא ירד בשום אופן לכוונתם...
-הא כיצד, והלא החודש מונה ארבעה שבועות ולא שלושה? – טען.
גם לאחר הויכוח בין המפקד לבין הרב, לא הבין זה את זה, וסוף דבר, הרב ומלוויו עזבו את האולם,. הכנסה לא הביא עמו אותו ערב, כמובן, לפי שרוב הכרטיסים לא נמכרו. ומאז לא שיחק החוג הדרמטי ב"שלושת השבועות"...
ואפיזודה שלישית:
באחת ההצגות של החוג הדרמטי שליד הספריה (ב-1920) השתתף השחקן המחונן הרמלין מלוויטש. הוא התארח, בדומה לאורחים מסוגו ומלוויהם, בביתנו, לאחר שהשאיר בבתינו מזוודותיו וחפציו, הלך עם בני המשפחה להצגה באולם הספריה. הלך הרוח היה חגיגי, מרומם.
התמונה הגדולה של ירמיהו "על נהרות בבל" מצויירת על המסך בידי צייר מחונן מסוכצ'וב הוסיפה רצינות למעמד זה ואירה נאותה (לשנים, שימש מסך זה כקיר בסוכה של סבא) והנה מה שארע
מרוצים חזרנו הביתה בשעה מאוחרת בלילה (ההצגות נסתיימו תמיד שעה ארוכה אחר חצות), ומצאנו את חלונות ביתנו פרוצים. חסרו מלבושי האורחים ומפת פלוסין, שבה עטפו "הגנבים" את החפצים. נתעורר חשד, שזו מלאכתם של יריבים פוליטיים, שביקשו בדרך מקורית זו לנקום בחוג שהיה נתון להשפעה ציונית. ולא עזרו החיפושים והמיקוח – המלבושים לא הוחזרו, והאורחים שנגרם להם נזק חזרו בפחי נפש.
ושבועות רבים נסערה העיירה לרגל "הגניבה" המקורית.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה היו בסוכצ'וב להקות חובבים, שהציגו בעצמן, ואף הזמינו שחקנים מקצועיים מווארשה.
ועד לסוף המר עמד אבא בראשן, לימד את חבריהן את הרפרטואר, ביים ונטע בעיירה ערכי תרבות ורגשי חדוה.

יוסף גרונדוואג- ירושלים

The Local Theater
by Yosef Grundwag of Jerusalem
Translated by Jerrold Landau
A group of theatre dilettantes started in Sochaczew immediately following the First World War. My father, Nachum Grundwag filled the main role. He was the producer. He played roles in plays and his name drew audiences also from the surrounding towns. However, the theatre activity in the town was not only due to his efforts, since there was a group of amateurs in the town already fifty years previously. My father, when he was still a youth, participated in performances. It is interesting to note that his first role was that of a woman, and at that time, apparently, he became enthralled with theater. Aside from my father, the following individuals participated in performances: Moshe Schwartz, Yaakov Frydman, Vove Rosenberg, Bluma and Rachel Weinberg, Lotek Skotnitzki, Chaya Rashel Fleischman, Machla and Dina Grundwag, as well as my mother Rivka. Of course, as time went on, the cast changed, and others joined such as Bina Festman, Avraham Nashelwicz, and others. My father expended great effort, and worked with great dedication to raise the level of the amateur players, so that their names and plays would become known in the surrounding towns, which would invite them to entertain them with their plays. Almost every performance was associated with a memorial day or a celebration. Every new play was a festive time for the community as well as the actors. They related to their roles with seriousness and dedication. The put their best efforts into their performances, in order to insure a high level of entertainment. My father's name went before him in every performance. It as sufficient to publicize that Nachum Grundwag would participate in the performance – and success was guaranteed. The greatest success came from the performances of the productions of Peretz Hirschbein (“Nevala” – “Travesty”, and “Hasadot Hayerokim” – “Green Pastures”); Sholem Asch (“Amonoteinu” – “Our Craft”); Strindberg (“Haav” – “The Father”); and Shalom Aleichem (“200 Elef” – “Two Hundred Thousand”). The following performances were also put on: “Kuni Lemel the Second” of Goldfaden; “El, Adam and Satan” – “God, Adam and Satan”, and “Haalmoni” – “The Anonymous”, of Gordin (March 1918); “Kreitzer's Sonata” (Passover 1922); in which I also participated by playing the role of Albert the son of the Eight. I remember that on that day tears overtook me as I took to the stage, and father showed me how to stand, which movements to make and how to speak. On the long Saturday nights of the winter, we would conduct theatrical Melave Malka[13]evenings, in which, aside from my father and others, writers from Warsaw would lecture about topics from the fields of literature and theatre. Performances of professional actors from Warsaw would also took place. Shortly before the Second World War, my father along with the other amateurs put on sonorous performances. He himself composed ballads, parodies, and songs and prepared them for the stage. Freda Chmiel (who currently resides in Argentina), and her husband Meir Zaltzman of blessed memory excelled in these performances. Photo page 660: A scene from the play “Haalmoni” – “The Anonymous”. My father was the director and producer of the dramatic club of the workers “Yidishe Bina”, and he performed with them “Hacheresh” – “The Deaf One” of Bergelson, which was highly successful. Of course, there was no shortage of comical events in our town – and I will mention some of them here. At the time of the appearance of the Warsaw actor Jack Levi (who had mainly a classical repertoire), our community witnessed the miracle of “the resurrection of the dead”. The following is what transpired. When the actor dressed himself in the Roman toga for his role as Marc Anthony and began the well-known Shakespearean eulogy for Caesar, the “dead” Caesar suddenly came to life; he jumped up from the table and fled… Pandemonium broke out in the theater. The actor was astounded and frightened. It was later verified that the two candles that were burning near the head of the “deceased” dripped wax onto him and burned him – therefore he got up and fled… There was this and more. The Zionist drama group decided to perform on Saturday night after the Sabbath, without paying attention, due to forgetfulness, that the evening was between the 17th of Tammuz and the 9th of Av[14]. Therefore, the rabbi and the Orthodox people decided to prevent the performance from taking place. The rabbi called on the Hassidim and other householders for a “holy war”. Immediately after the conclusion of the evening service (maariv) at the conclusion of the Sabbath, they hurried to the “theater” and “took over” the fire-hall in which the performances were held. A lengthy dispute took place between the two sides, and a significant number of the theater goers who came to purchase tickets met in the hall … their fathers wearing their Sabbath kapotes, and did not dare to cross the threshold of the theater. Nevertheless, it was impossible to cancel the play after the manifold preparations. As usual, a policeman was stationed near the hall in order to investigate the goings on and to report immediately to the civic supervisor who also appeared… The Hassidim did not want to leave the hall, and explained their reasoning to explain to the supervisor in Polish “This month has three weeks”. However the captain did not understand at all what they meant… “How can this be, doesn't a month have four weeks and not three?” he asked. Even after the conversation between the supervisor and the rabbi, they did not understand one another, and at the end the rabbi and his entourage left the hall. Of course, there was no income from that night, since most of the tickets were not sold. And from that time on, the drama group never performed during the “Three Weeks”. The third episode is as follows: During one of the performances of the drama group in the hall near the library (in 1920), the talented actor Hermelin Malewicz performed. He stayed in our house, as was customary for that caliber of guest. After he left his suitcases and belongings in our house, he went with our family to the performance in the hall of the library. The atmosphere was festive and exalted. The large picture of Jeremiah, entitled “By the Rivers of Babylon”, that was drawn on a hanging by a talented artist from Sochaczew, added seriousness to this event, as well as a pleasant atmosphere. (For years, this hanging served as a wall for grandfather's Sukka[15]. This is what took place. Photocopy of document on page 662: This document is in script Yiddish, and the script is not easy to make out. It is apparently some notes about the performance of “Kreitzer's Sonata”. The notes give a list of the characters, and the actors that will play them. They note that there are four acts, the first three take place in Russia, and the final act in America. Between the first and last act, seven years elapse. We returned home very late at night (the performances always ended a long time after midnight), and we found the windows of our house broken. The clothing of our guests were missing, as well as a plush cloth, which the “thieves” used to wrap the goods. The suspicion was that this was the work of political opponents, who wished to take revenge in this manner on the drama group, which had Zionist tendencies. The investigation and bargaining were to no avail – the clothing was not returned, and the guests who were robbed left in disappointment. There was controversy in the town for several weeks regarding the cause of the “robbery”. At the time of the outbreak of the Second World War, there was a group of amateurs in Sochaczew who put on performances themselves, and also invited professional actors from Warsaw. My father stood at their head until the bitter end. He taught the group their repertoires, encouraged them, and implanted culture and joy in the town. Photo page 663: A group of activists. Standing: L Skotnitzki, M. Schwartz, V Rosenberg. Seated: P. R. Fleischman.

סוחצ'ב-בכפרים וביערות/ הרש גוטהלף

_ _ _ לאט לאט הסתגלו היהודים לצרות- לרעב,להפקר, לעבודת הכפייה...
יום אחד בינואר 1940 פרסמו הגרמנים מודעה מטעם העירייה, חתומה בידי ראש העירייה הפולקס-דויטש פראוזה, שעל היהודים בגיל 14-60 להתייצב ביום א', בשעה 8 בבוקר, בעירייה. שמועת חרדה שונות פשטו בצבור.
והנה הופיע פראוזה ומלוויו הגרמנים והודיע, שמכאן ואילך הם "ידאגו" לנו ו"יפקחו" עלינו... כן הוקם יודנראט, שראשיו הם: בידרמן, בורשטיין, לוקשטיק, לוין, וולוול פינצ'בסקי, פ. רוזנקרנץ, ה. ליברט ואחרים.
ואכן, היודנראט התחיל פעולתו התקינה, ולו מזכירה, שמשים, ושומר הדלת.
מגלב גומי בידו. מיד נשלחו הודעות וצווים להתייצב לעבודה, כמובן רק לחסרי אמצעים שלא היה בידם לשלם כופר (5 זהוב ליום).
עבדתי בקבוצה שעסקה בפירוק הגשר ההרוס על הבזורה. גלבשטיין היה מנהל העבודה, ועזרו על ידו שני בניו של החייט שמלץ. לימים הוא נתמנה ראש היודנראט.
התחיל פרק טראגי חדש בחיינו, שראשיתו שילוח מיטב הנוער למחנה בלז'יץ.
ושוב, רק את אלה שלא היה בידם לשלם כופר. המכתב הראשון שהגיע מן המחנה היה של הרשל יאשינסקי, בנו של בנדט הגבוה. פתחו באיסוף כספים להצלת הכלואים המעונים.
והנה מופיעה הודעה חדשה, חתומה בידי גלבשטיין וליברט, שהעיר זקוקה למקומות מגורים מחמת הצפיפות, והוחלט על העברה לוויסקיט, ליד ז'ירארדוב. היהודים הבינו הצפוי להם, והתחילו מביאים למשרד היודנראט כסף, יהלומים, תכשיטים, מעילי פרווה- כופר נפש...
בלילות היו הגרמנים עורכים חיפושים אחר נשק כביכול, ועם זה שדדו מכל הבא ליד.
בינואר 1941 הוחלט על גירוש מוחלט של האוכלוסייה היהודית, וזאת – במשך 24 שעות. בצו נאמר, שכל המסרב יוסגר לידי הגסטאפו.
היודנראט (ששכן ב"בית הלבן") ריכז את העגלות. 10 עגלות ל-2000 נפש.
רבים הולכים ברגל, ילדיהם ותינוקותיהם עמם, וכן זקנים וחולים.
סוכצ'וב מתרוקנת מיהודיה. נותרים אך ה"מיוחסים" בלבד.
יצוין,אגב, שבזמן הגיטו נאלצו גם היהודים שגרו מחוץ לתחומו לעקור ממקומות מגוריהם שנתפסו על ידי נוצרים. אז הוקמה גם המשטרה היהודית.
והנה, הגיעה גם שעתם של אחרוני היהודים לגירוש. הגירוש בוצע במכות, בהתעללות, בשוד.
הראשונים שעזבו את העיר היו אנשי היודנראט, באוטו גדול, עמוס חפציהם.
ראש הגסטאפו, פריוור, קורא את המפקד מנשה קנוט, וצווה עליו לספק לו במשך שעות מועטות (עד לגירוש) זוג מגפיים. האחרון יוצא למלא פקודתו פונה אל הסנדלר גרוברד, אולם הלה עונה, שהזמן לא יספיק. למחרת היום הם הולכים שניהם לבית הסנלר-והוא איננו. ברח עם משפחתו. בו במקום יורה פריוור בקנוט והורגו.
בגיטו וארשה אין קשר בין יוצאי סוכצ'וב. אני מכניס מכונת תפירה, ל"שופ" הנודע של טאבאנס, ומתקבל לעבודה. רעב וזוועות. אף-על-פי-כן, קינאו בי רבים. אחדים מאנשי סוכצ'וב מנסים לקיים קשרי מסחר עם העבר הארי-משה ברוקר,ברויטמן, משה ווידסלבסקי. הראשון שמת ונקבר היה וולף ורשבסקי. כן נפטר אז הרב של סוכצ'וב.
ואולם, החיים נמשכים גם בתנאי אימה אלה. בנו של שיינוואלד נושא לאשה את פריידה ביאז'ונסקה.
ב"שופ" של טאבאנס (רחוב פרוסטא 14) פעלה "המחתרת היהודית". היו מקרי חבלה והצתה.
מחמת מחלה הועברתי לבית החולים ברחוב ניסקא. שלוש חדשים אחז בי הטיפוס. בחול המועד פסח יצאתי, תשוש, ומיד נקרה לי בדרך, ברחוב זמנהוף, דוד וישניא, שביקשני לסייע בידו להגיע לביתו, כי היה חלוש ממני. בדרך חטף מצות מיד אישה שעברה לתומה...הרעב העבירו על דעתו.
גם אני רעבתי. ונאלץ הייתי אף למכור את הטלית. ואשתי הוציאה שני הזהב מפיה, ויחד אתה ועם אחי הלכנו אל גדר התיל שבגבול הגיטו, לשחד את השומרים, שיניחו לנו לעבור לצד האחר.
הגעתי לתחנת הרכבת, ובתוך המהומה קפצתי ועליתי לאחת הרכבות שיצאה לדרכה. אישה נוצרייה אלמונית חילצה אותי מסכנת בקורת הכרטיסים. בתחנת בלוינה הצטרפתי למבריחים ואחר כך המשכתי דרכי לכפר טופולוב הסמוך לסוכצ'וב.
בדרך היה עלי לעבור על פני הכפר שימאנוב, שהיה בו נזינזר, ולידו ישבתי לפוש ולהרהר בהמשך דרכי. ונזדמן למקום פועל רכבת שהבחין בי, כי יהודי אני.
הוא יעצני להימלט על נפשי, כי במנזר שוכנת הגסטאפו- והראה לי הדרך הנכונה לכפר טופולוב.
אפריל 1942. אני בכפר השוכן במרחק 7 ק"מ מסוכצ'וב. פגשתי שם רבים מבני עירנו. כחייט השגתי עבודה בבית איכר בשם פיאטשאק.
פעם נזזדמנה לכפר ועדה רשמית, נשאלתי אם יהודי אני, ומטר של מכות ירד עלי. קשרוני בחבלים ושמוני על עגלה. האיכר, בעל הבית שלי, עשה מאמצים לשחררני . הזמין את כל חברי הועדה לכוס י"ש – ותוך כדי כך בא אחד מבניו, התיר החבלים, ואמר לי להסתלק מיד.
נמלטתי ליער, לא רחוק מפיאסצ'נה. לאחר ימים אחדים חזרתי לאותו איכר, שביקשני לעבודה. שבועות אחדים עבדתי אצלו ועמדתי בניסיונות שונים. פעם, בשעת גיוס לעבודה, ואני ישן בגורן, אחזו בי ידיים של גרמנים, שחשבוני לפולני, ופקדו עלי להצטרף אל הנשלחים לעבודת כפייה.
והנה אני באוטו עם שאר עובדי הכפייה הנוצרים, ובכללם שלושת בניו של האיכר שבביתו מצאתי מחסה. אחד מהם מודיע למנהל המשלוח, שיהודי אני,ומיד אני מרגיש במהלומותיו היורדות עלי. קשה לי לתאר הניסיון שנתנסיתי בו אותה שעה, כשאני עומד, ידי למעלה, ממתין לגזר דיני.
לפתע ניגש אלי פולקס דויטש' ושואלני אם אני מכירו.עניתי בשלילה. נפחדתי מאד. אז אמר, שאנו חברים מזמן, יחד למדנו בבית ספר עממי, שמו אנגלברכט. ביקשתיו שיצילני. ואכן, הוא סייע לי בבריחה. הסתתרתי בשדה הדגן. שכבתי עד לעליית השחר, ואז שמתי פעמי אל בית האיכר.
האיכר נצטלב מרוב תדהמה. "תודה לאל, ניצלת!- הפליט. סיפרתי לו כל הקורות אותי.
למחרת היום עזבתי את הכפר. לאן? לא ידעתי. נזכרתי, שבצבא שירית עמי אחד מישוב סמוך ושמו קויאבה. הלכתי אליו.
שמח לקראתי, אולם יעצני לברוח מחשש הסכנה, ונתן לי כתובת אביו, שבביתו אוכל לשהות זמן מה. ואכן, בבית אביו שהיתי זמן מסוים, עבדתי תמורת מזון, שהפרשתי ממנו גם בשביל אשתי שהיתה בגיטו. לבסוף באה אלי אשתי ברוניה ואחותה.
ב-1943 פורסמו מודעות מטעם הגרמנים, שכל המחביא יהודים צפוי יחד עם משפחתו למוות. ולעומת זה, כל המסגיר יהודי יקבל פרס-ליטר י"ש ושלושה קילוגרמים סוכר. ייסורינו וצרותינו החריפו מאד. נדדנו על פני כפרים שונים, אולם שום איכר לא נאות להסתירנו. אפילו טיפת מים לא נתנו לנו לשבור הצימאון. רצינו לטרוף נפשנו בכפנו. והנה הגענו לכפר ויאטשאלקי, המאוכלס איכרים עשירים, וכאן בדרך נס קיבלתי עבודה כחייט.
במקום זה שהיתי חורף שלם. באביב בדרכנו לכפרים אחרים בסביבת סוכצ'וב בכפר ביאלי פגשתי יהודים בני עירנו:שמואל לייב גוטהלף, קרוב משפחתי הרשל רויטמן, טינדל עם אשתו ולדיו, צלקה יעקובוביץ ואחיו הרשל שיינוולד, רחצ'ה סקורניק וילדה, בן של לפנחס כהנא, ועוד. כולם נרצחו בידי הגרמנים בכפר הזה.
באחד הכפרים דרש ממני איכר אחד, זאיונץ שמו, ומהסנדלר מנדל מויסקיט, שנספק לו כל יום ר' אווזה צלויה וליטר י"ש, שאם לא כן יסגירנו לידי הגרמנים. מיד נמלטנו מהמקום. הצטרפו אל צלקה יעקובוביץ שעבד אז באחת האחוזות הסמוכות.
מוסתר הייתי בעלית גג, ושם שכבה גם אשתי הפצועה.
במחצית השנייה של 1943 החמיר המצב בסביבה הזאת ללא נשוא. והנה באה אחותה של אשתי, אסתר בז'וזובקה, שהסתתרה ביער סמוך, ולקחה אותנו אליה.
נצטרף אלינו הסנדלר מנדל מויסקיט, שגם אחותו הסתתרה ביער.
הגענו ליער ב-17 ביולי, בשבת. גשם. היו ביער יהודים פליטים מערים שונות, לרבות מסוכצ'וב. לאחר הגשם באו ליער איכרים לאסוף פטריות, מהם שנתקבו אלינו. נתברר, שהם ידעו על מחבואם של היהודים.
לא יצא זמן רב ונשמעו יריות של מכונות ירייה. אשתי התחילה בורחת. רציתי לברוח בעקבותיה, ונתקלתי בגרמני מכוון רובהו. זינקתי אל השיחים. בזחילה הגעתי לכפר נובא ויאש.
ביער נערך מצוד על יהודים. בודד ברחתי גם ממקומי האחרון, ולמזלי מצאתי את אשתי, פצועה בזרועה. ומרדפים ככלבים לא היה בידי להושיט לה שום עזרה. חמל עלי איכר, ותמורת תשלום הרשה לי להשכיבה בערימת תפוחי אדמה ואחר כך בעליית גג.
וכן נמשכו נדודינו ועינויינו עד ל-17 בינואר 1945, יום כניסת הצבא האדום לכפר.
לאחר ימים אחדים הגענו לסוכצ'וב, שם מצאנו את משפחת א. פינצ'בסקי משפחה יחידה של יהודים.

ברברה גרוברסקה-היהודייה היחידה בסוכצ'וב

(לפי סיפורו של אריה פירסנברג מסוכצ'וב)
Barbara gruberski-Skiba

אנחנו עומדים מול בית ברחוב ליצ'לנה תשע,רחוב בו נמצאת הגמינסיה. מבית הקברות פונים מזרחה חוצים את רחוב טראוגוטה וממשיכים לרחוב ליצ'לנה

וזהו סיפורו: ul. Licealna 9
משנסתיימה מלחמת השמד, חזר אריה לעיר הולדתו, סוכצ'וב, כדי לחפש יהודים. אריה מצא 3 יהודים
הראשון-הולנדר, כשפרצה המלחמה היה בן 10. פולני מהעיר העסיק אותו כרועה צאן, וכך הוא שרד. כשגדל נישא לאחת מבנותיו של הגוי, התנצר ונולדו לו שני ילדים. בן ובת. אריה שומר על קשר עם הבת ששמה אניה. אניה שומרת על קשר עם בני משפחתה החיים בישראל, ברחובות. היא נשואה אולם -חשוכת ילדים.
אריה מצא יהודי נוסף-שיינבלאד. אותו יהודי חזר מרוסיה עם אישה רוסיה גויה ועם אחיו. הם ניצלו. האח נסע לאמריקה ונשאר שם עד היום. שיינבלאד הכריז שאין הוא מעוניין לנסוע למקום אחר,אלא-רצונו לחיות ולמות בסוכצ'וב. כשחזר לסוכצ'וב, אשתו הראשונה, הרוסייה, נפטרה. שיינבלאד נשא אישה שנייה נוצרייה. הגויים סיפרו לאריה ששיינבלאד התנצר. הם ראו כיצד הוטבל לנצרות בכנסיה המקומית. שיינבלאד הכחיש זאת באזני אריה. אריה לא שמר על קשר עם ילדיו של שיינבלאד.
והנה-יום אחד סיפרו הפולנים לאריה כי ישנה יהודיה נוספת בעיר. אריה הלך לפגוש את אותה יהודיה. ברברה גרוברסקה שמה.
"מי את, ברברה?" שאל אריה את היהודייה. הושיבה ברברה את אריה פירסנברג על כסא. את ילדיה שלחה לחצר וסיפרה את סיפורה:
ב-1942 –נולדה ברברה בגטו וארשה. ההורים חשו כי סוף הקיום היהודי מתקרב. הם החליטו להציל את בתם הקטנה, כדי שיישאר שריד למשפחתם. ההורים לקחו את ילדתם והביאו אותה לסוכצ'וב בהיותה בת 8 חודשים. (סוכצ'וב קרובה לוארשה- ). הם מסרו את התינוקת למשפחה נוצרית וחתמו על חוזה. האם חתומה על חוזה המבטיח כי בכל חודש יישלח סכום מסוים של כסף כדי להבטיח את כלכלתה של התינוקת. האם נספתה במרד גטו וארשה, באפריל 1943 . כיוון שהכסף חדל להגיע, החליטה המשפחה: "אם אין כסף- נזרוק את הילדה לנחל הבזורה". ואז, קרה נס. משפחה חשוכת ילדים פנתה להורים המאמצים ובקשו לקבל את הילדה ולאמצה להם לבת. "תנו לנו את הילדה". אמרו, "אנחנו נגדל אותה". והם אכן גידלו אותה באהבה כנוצרייה ונתנו לה את שם משפחתם: גרוברסקה.

יום אחד הגיעה ברברה , כמידי יום ביומו, לבית סיפרה, לגימנסיה. היא נכנסה לכיתתה, והינה על הלוח כתובת מאירת עיניים: "ברברה יהודיה מצורעת". חזרה הילדה בבכי וצעקות הביתה. "ספרו לי מי אני?" קראה לעבר הוריה בדמעות בעיניה. ההורים, שכבר היו מבוגרים, סיפרו לה את האמת והראו לה את החוזה. ברברה, הנערה בת ה-15 ,בעלת האומץ הרב, יצאה לרחובות העיר, והכריזה לפני כל חמישים אלף הסוכצ'ובאים: "אני יהודיה, אני יהודיה!!"
ברברה התקשרה לוועד הקהילה היהודית בוארשה וסיפרה להם את סיפורה. הם לקחו אותה תחת חסותם ושלחו אותה ללמוד. כיום ברברה גרוברסקה היא רופאה והיא מנהלת את קופת החולים שבעיר סוכצ'וב. כשהגיעה ברברה לפרקה ורצתה להינשא-לא מצאה יהודי להינשא לו, ברברה פגשה פולני קומוניסט, אתאיסט, שאמר לה: "את יכולה להישאר יהודייה, ואני אשאר פולני אתאיסט-ונתחתן". ברברה נישאה לו. שמו סקיבה, אך היא מתעקשת לשמור על שם נעוריה-שם המשפחה של הוריה שגידלו אותה באהבה. נולדו לזוג שני ילדים: אנדז'ה-הבן ומרישה-הבת. Adrzrj I Marisia
כשאנדז'אק הגיע לגיל 13 , ברברה החליטה לחגוג לו בר מצווה בבית הכנסת נוז'יק , היחידי שנותר מ-600 בתי הכנסת בוארשה., אולם מה תעשה ואין חזן בוארשה?" הדבר היה לפני כ-20 שנה.

השנה היא 1939 ,
בבית הספר "יבנה" שבסוכצ'וב למדו רק בעברית, לא באידיש ולא בפולנית. אריה שימש כמורה למוסיקה ולזמרה וביים הצגות בבית ספר זה. אריה ניהל את המקהלה. אריה פירסנברג ניגן על כינור מאז היותו בן 12. בין תלמידיו היה ילד ושמו דוד וישניה. הוא היה סולן המקהלה. ב- 1937 –משפחתו עזבה את סוכצ'וב ועברה לגור בוארשה. דוד וישניה הפך לסולן המקהלה של בית כנסת נוז'יק. , עם פרוץ המלחמה, משפחת וישניה גורשה לאושוויץ שני האחים וההורים נספו. דוד הוא היחידי מכל משפחתו ששרד אודות לקולו היפה. הוא הוזמן לשיר לפני הגרמנים במסיבות שערכו במחנה. הוא הנעים להם את זמנם באידיש, בפולנית ובעיקר בגרמנית. בבלוק 17 בבירקנאו עבר את כל עינויי המחנה. דויד ניצל ונסע עם הצבא האמריקאי לארה"ב והפך לחזן בבית הכנסת הרפורמי שבניו-יורק.
באחד הימים קרא דוד בעיתון שכמוהו-גם בית הכנסת נוז'יק שבוארשה-שרד, למרות שהגרמנים הפכוהו לאורווה. הוא שופץ ועומדים לערוך טכס לקראת האירוע. "בטכס כזה עלי להיות בבית כנסת נוז'יק, שם הייתי סולן במקהלה", אמר לעצמו, ונסע כנציג השגרירות האמריקאית לוארשה.
שמונה שנים לאחר המלחמה שואל דויד את גבאי בית הכנסת, שפירא: "מי החזן היום?" "צר לי", ענה הגבאי "אין לי רב, אני בעל תפילה, ואין לי חזן". "היום יש לך חזן בבית הכנסת" ענה דוד וישניה, "אנוכי אנהל את התפילה". וכשעלה דוד וישניה על הבמה, דמעות עמדו בעיניו. כשקולו הנעים מילא את חלל בית הכנסת, הוא ראה בעיני רוחו את הוריו יושבים בין הקהל הרב שהצטופף שם. הוא התפלל ובכה, וכשסיים את התפילה, ניגש אליו הגבאי שפירא ובפיו בקשה: "אני גר בפראגה, הרובע שמעבר לוויסלה, לכן כל שבת אני חייב ללכת ברגל מפראגה המרוחקת לבית הכנסת. אני רואה שאתה יוצא ובא בין מכובדים וגדולים. האם תוכל לבקש מהם שידאגו לי לחדר ליד בית הכנסת כדי שלא אאלץ לחלל שבת בנסיעה בטרמוואי?" (חשמלית). "ובקשה נוספת לי אליך: בעיירה אחת בפולין, ישנה אישה אחת ולה בן. רוצה היא לערוך לו בר-מצווה בבית הכנסת. הנער מגיע לכאן פעמיים בשבוע ואני מכין אותו לדרשה, אולם אין חזן בנמצא". "היכן אותה העיירה?"- שאל דויד. "אתה חזן אמריקאי ואינך מכיר עיירות בפולין" ענה הגבאי. "אינני אמריקאי, נולדתי בפולין, אמור לי את שם העיירה, אולי עודני זוכר?"
"ואם אומר לך שהאישה גרה בעיירה ששמה סוכצ'וב, תדע היכן זה?" דויד החסיר פעימה, "סוכצ'וב היא עיירת הולדתי!" קרא בהתרגשות. עוד באותו היום נסעו שניהם ברכב של השגרירות לעיירה וכשפגשו את ברברה הבטיח לה דויד כי יבוא למועד מארה"ב כדי להיות חזן בבר המצווה של אנדז'עק.
ואכן-בבוא הזמן נערכה מסיבת בר-המצווה בבית הכנסת נוז'יק, כשדויד וישניה הוא החזן.
בר המצווה הראשון שנחוג בבית כנסת נוז'יק לאחר המלחמה, היה של נער יהודי שנולד בסוכצ'וב.

סוף דבר
ברברה שלחה את בנה, לאחר בר- המצווה, לישיבה בארה"ב. הוא נימול, הפך לדתי חרדי. אריה פירסנברג פגש בו כשבא לחופשה הביתה. הוא למד רפואה באוניברסיטה על שם אינשטיין. לאחר מכן עשה עליה, הגיעה לארץ והשתקע בקיבוץ דתי. בכל שנה, בהזכרה ליהדות סוכצ'וב, אנדז'עק היה אורח כילד הראשון היהודי שנולד בעיירה לאחר המלחמה. אולם, בהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, לקחה אותו ברברה חזרה לעיירה. היא פחדה פן ייהרג. ליפני כ-5 שנים שלחה ברברה מכתב לאריה בו היא מבקשת למצוא כלה לבנה, אולם אריה לא הצליח במשימה זו ולא נמצאה כלה לבן. מארישה הבת הפכה למרים ולמדה בישיבה דתית, אף היא, בארה"ב.

קישורים
מדריך סוכאצ'ב, יפה זהבי, בעברית.

על כיכר השוק בסוכצ'ב - ירוחם אינס

כיכר השוק הייתה ממוקמת בעבר בריבוע שתוחם ברחובות אלו: ממזרח רחוב צרבנקה Czerwanka הנקרא גם פילסוצקי Pilsudski , מדרום רחוב רימונט Remont , ממערב רחוב טראוגוטה ומצפון רחוב ווארשאוסקה.
היום הוא נבלע בשיטחה של כיכר קושצושקו.
וכך תאר את מיקומה של כיכר השוק בין שתי מלחמות עולם, ירוחם אינס בן העיר סוכאצ'ב לשעבר.

מככר השוק נתפשטה העיר לכל הצדדים. הגדול שברחובותיה היה רחוב וארשה. הרחוב התחיל מהגשר שעל הבזורה, שבסמוך לו עמדה הכנסיה הנוצרית על מגדליה וצלביה, נמשך לכל אורך העיר עד לסופה, ושם נבלע בדרך המוליכה לוארשה. הרחוב השני בגודלו היה רחוב טרונוב, שיצא מקצה העיר האחד שם גבלו בו שדות וגנים, חצה את העיר לרוחבה בסמוך לככר השוק ובדרכו לקצה העיר השני, שם נמצא בית הנתיבות, עבר ליד בית-הקברות הנוצרי והיהודי.

כאן התרכזו חיי המסחר והכלכלה של העיר, הככר הייתה הומה אדם במיוחד בימי השוק, יום שלישי בשבוע, וביריד הגדול-אחת לחודשיים. אולם גם בחגים היה למקום ריח, צלילים ומראות המיוחדים לחג. ביימי חול רגילים היו החנויות שמסביב לשוק עסוקות במיקח ומסחר עם הלקוחות.

מיטיב לתאר זאת ירוחם אינס-בן סוכאצ'ב
מקום מרכזי בעיר תפסה כיכר השוק. הכיכר הייתה מרוצפת אבנים גדולות ומוקפת חנויות, צריפי עץ צפופים ושורות דוכני מוכרים, ובעיקר מוכרות ירקות ופירות, שבימי החורף הקרים מתחממים היו באשם הלוחשת של פחמי עץ שהובערו בקדרות ברזל יציקה. ברחבת הככר ניצב עמוד גבוה ועליו פעמון האזעקה, בו היו מצלצלים ומזעיקים את מכבי האש כשפרצה דליקה .
בימי שלישי בשבוע, ימי השוק בעיר, הייתה הככר משתנה לבלי-הכר. לא רק היא, אלא גם הרחובות הסמוכים מתמלאים היו אכרים מהכפרים הסמוכים ועגלות עמוסות שקי תבואה, בעלי חיים ועופות, והיו צעקות הכפריים מתערבבות ברעש אופני העגלות המגיעיות, מצהלות הסוסים, קרקור התרנגולות וגעיות עגלי הבקר, ברעש אחד גדול ומחריש אזניים. וברעש מסתובבים היו סוחרי העיר, זה בוחן בקפדנות את טיב התבואה, וזה בודק את העופות המוצעים למכירה או את העגל שעל העגלה, עומדים היו על המקח, ולבסוף "משתווים" וגומרים את העיסקה.
פעם בחודש בהגיע היריד הגדול, היתה העיר מתמלאה אכרים וסוחרים שבאו מקרוב ומרחוק, והביאו כל שחמד הלב, מחוט ועד שרוך נעל. והשוק מלא דוכנים, שצצו כפטריות אחרי הגשם, סביבם מצטופפים היו ונדחקים קונים וסתם סקרנים, שנמשכו אחר ססגוניות המקום. לא נעדרו גם כל מיני מוקיונים, עושי להטים, מגידי עתידות, מנחשות בקלפים, מציגי משחק-בובות ורמאים שונים.
אף בחנויות ובבתי המלאכה רבתה העבודה ביום זה, שכן היו רוב יהודי סוכצ'ב סוחרים ובעלי מלאכה, ועיקר פרנסתם על ימי היריד, להם מצפים היו מחודש למשנהו.
ימי השוק והיריד, פרט למקרים בודדים של התפרצות שכורים שהתפרעו עם התרוקנות הככר, היו לברכה גם לעיר וגם לכפרים סביבה. הכפריים שהביאו אל העיר את פרי עמלם וברכת אדמתם, היו קונים מיצרכים שונים מתצרת העיר, וסוחרי סוכצ'ב שסיפקו להם ממרכולתם משווקים היו לעיר הבירה וארשה ולמקומות אחרים משלוחי תבואה, עופות, ביצים וירקות שנרכשו מהאכרים.
רוב המפרנסים בקהילת סוכאצ'ב עסקו במסחר. הסוחרים היהודיים הסיעו את סחורותיהם לווארשה, שבה נאסרה על היהודים ישיבת קבע. בדרך כלל הם שהו שם יום-יומיים- עד שסיימו את עסקיהם. לקראת סוף המאה ה-18 הקל השלטון הפרוסי את האיסור על מגורי היהודים בווארשה ואז עברו להתגורר בה 10 משפחות מקהילת סוכאצ'ב. בעיר סוכאצ'ב עצמה הלך וגדל בעת ההיא מספר בעלי המלאכה היהודיים. בשנת 1800 היו בה בערך 90 מפרנסים. בעת ההיא היו בעיר 15 סוחרים יהודיים לעומת סוחר נוצרי אחד. כל 25 בתי המרזח ו-3 האכסניות שבעיר היו בידי היהודים. מתוך 8 משרפות היי"ש היו 5 בבעלות יהודית. שנים –עשר הגלבים שהיו בעיר היו יהודים. בתקופה ההיא היו בעיר בית מלאכה לעיבוד עורות שבעליו יהודי ובערך תריסר מנקרי בשר יהודיים. המספר הגדול של המנקרים מוכיח שלא מדובר בהספקת בשר לקהילה המקומית בלבד, אלא גם בייצוא בשר מן השחיטה המקומית לערים אחרות ובייחוד לווארשה.

במאה ה-19 המשיכו יהודי סוכאצ'ב להתפרנס בעיקר ממסחר וממלאכה. אחדים מן הסוחרים היהודיים היו בעלי חנויות גדולות לסחורות קולוניאליות (תבלינים ופירות טרופיים), לתבואה, לבדים ולמוצרי טקסטיל וסחורות עור. אבל רובם הגדול של היהודים היו סוחרים זעירים, בעלי דוכנים בשוק או רוכלים שסבבו בכפרים. מקור פרנסה חשוב היו 2 ימי השוק השבועיים והירידים שהתקיימו מדי חודשיים. בשנת 1884 היו בס' 144 חנויות של יהודים, לעומת 4 חנויות בלבד של נוצרים. יותר ממחצית מתוך 150 בעלי המלאכה שפעלו בס' היו יהודים. רוב בעלי המלאכה היהודיים היו חייטים: חלק מאלה היו פועלים שכירים ועובדי בית שעבדו בעשיית בגדים מוכנים. אחריהם באו הסנדלרים, הפרוונים, הכובענים והנגרים. היהודים היו מיוצגים גם בשאר ענפי המלאכה -פחחים, שענים, נפחים ועוד
בשנת 1838 הקים הבנקאי היהודי הרמן אפשטיין בית חרושת לסוכר בכפר הרמנוב שבנפת סוכאצ'ב. בית חרושת זה, שהיה מצויד במכונות קיטור ושהעסיק בשנת 1854 כ-300 פועלים, היה למקור פרנסה לספקים ולסוחרים יהודיים בסוכאצ'ב
בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה היישוב היהודי למרכז חסידי. מאות חסידים החלו לנהור לשבתות ולמועדי ישראל כדי להימצא במחיצתו של האדמו"ר ר' אברהם בורנשטיין (ר' אברההמלה סוחאצ'בר), בכך נפתח מקור פרנסה נוסף לתושבי המקום היהודיים. הוקמו אכסניות והתרחבו שיווק הסחורות והספקת השירותים של בעלי המלאכה. בשנים הראשונות של המאה ה-20 היו 30% ממפעלי המלאכה והתעשייה שהועסקו בהם בין 2 ל-9 פועלים בידי יהודים. בבעלותם היו גם 75% מבתי המסחר שמחזורם השנתי היה בין 10 ל-35 אלף רובל. לקראת סוף המאה ה-19 חיו בסוכאצ'ב רופא ו-50 מרפאים יהודיים, 3 מהם הועסקו בבית החולים היהודי- ההקדש, שהתקיים במקום במשך שנים רבות.
הדי הפרעות שנעשו ביהודים ברוסיה בשנת 1882 ובשנים 1905-1903 הוסיפו לאי הביטחון שחשו יהודי המקום. בשנת 1907, לאחר שהאנדקים קראו להטיל חרם על המסחר והמלאכה היהודיים במלכות פולין, נעשו ניסיונות להקים עיר קואופרטיבים פולניים. בעקבות כל אלה גבר מספר היהודים שעזבו את ס' והיגרו לארצות שמעבר לים. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היגרו מס' בין 200 ל-300 משפחות יהודיות
במחצית הראשונה של המאה ה-19 גדל מספר היהודים בס' ועקב זאת נתרחבו ונתגוונו החיים הקהילתיים של יהודי העיר.
הדי מהפכת 1905 הגיעו גם לס' ועוררו תסיסה בקרב הנוער היהודי. בין השאר נעשה ניסיון לארגן שביתה של עוזרות בית. השוליות של חברת החייטים, שהתקיימה בס' מזה זמן רב, דרשו לקצר את יום העבודה ולשפר את תנאי העבודה והשכר
במלחמת העולם הראשונה ברחו רוב התושבים מהעיר אשר ניזוקה קשות, אולם עם כיבוש העיר בידי הגרמנים החלו התושבים לחזור לאט לאט לעירם. היהודים היו בין ראשוני החוזרים. אולם עד גמר המלחמה חזרו לס' רק כמחצית מן היהודים שישבו במקום לפני מלחמת העולם. החוזרים נאלצו לגור במרתפים, במחסנים ובצריפים מאולתרים. את פרנסתם הדחוקה מצאו, רק החרוצים ביותר, במכירת סחורות עוברות לסוחר בעת מלחמה, כגון טבק, משקאות חריפים וכיוצא באלה סחורות שקונים החיילים. הוקם ועד עזרה ובראשו עמד רב העיר ' הירש פרקאל. הוועד ארגן מטבח עממי שחילק ארוחות לנזקקים; נפתחה מחדש האגודה לטיפול ביתומים יהודיים שהתקיימה בעיר כמה שנים לפני פרוץ המלחמה .

בין שתי מלחמות העולם
בגמר המלחמה לא חזרו לעירם כ-2,000 נפש מקרב יהודי סוכאצ'ב. היהודים הנותרים התקשו מאוד לשקם את בתיהם ואת החנויות ובתי המלאכה. בשנים הראשונות לאחר המלחמה קיבלו היהודים סיוע כספי מן ה"ג'וינט". את פרנסתם הדחוקה מצאו במסחר זעיר ובמלאכה. בתחילת שנות ה-20 התקיימו במקום 160 בתי מלאכה של יהודים שעבדו בהם 330 איש; רובם של אלה היו בעלי הסדנאות ובני משפחותיהם. בערך 20 אחוזים מן העוסקים במלאכה היו שכירים. כ-70 אחוזים מבתי המלאכה היו בענף ההלבשה. עבודתם היתה עונתית ובין עונה לעונה כמעט שבתה המלאכה בהם, ובעליהם והשכירים שהועסקו בהם היו מובטלים. בתחילת שנות ה-20 ניסו השלטונות לדחוק את רגלי הסוחרים והרוכלים היהודיים. לא זו בלבד שהטילו עליהם מסים כבדים, אלא היו גם ניסיונות לשלול מהם את הרישיון לעסוק במסחר. בשנת 1921 נשללו הרשיונות של 2 בעלי מסעדות יהודיים בתואנה, שהמסעדות קרובות מדי לכנסייה והדבר עלול להביא לחילול התפילה והתהלוכות. בשנת 1926 ניסתה העירייה להרחיק 15 דוכנים של רוכלים יהודיים מן השוק בתואנה, שהדוכנים אינם אסתטיים ומכערים את פני השוק. בעלי הדוכנים עירערו על ההחלטה בפני בית הדין ולאחר כמה משפטים בוטלה הגזרה .
פרנסת מה מצאו כמה מיהודי סוכאצ'ב עם הקמת בית חרושת למשי מלאכותי בכפר חודורקוב הסמוך . במפעל זה עבדו כ-5,000 פועלים. אמנם אף יהודי לא הועסק בבית החרושת עצמו, אולם כמה סוחרים יהודיים התפרנסו מהספקת חומר גלם ומשיווק התוצרת המוגמרת של בית החרושת. מן המפעל נהנו גם הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים בסוכאצ'ב, שכן הפועלים היו לקוחות שלהם
הסוחרים היהודיים התארגנו באגודת הסוחרים וגם בעלי המלאכה התארגנו באגודה משלהם. בשנת 1926 הוקם ליד אגודת בעלי המלאכה בנק עממי קואופרטיבי שנתמך גם בכספי ה"ג'וינט". בערך באותה שנה הרחיבה את פעולתה קופת גמילות חסדים שהתקיימה בס' מזמן
ביוזמת סניף ה"בונד" וקבוצת קומוניסטים יהודיים הוקם בסוכאצ'ב איגוד מקצועי יהודי, שכלל פועלים ועובדי בית יהודיים מענפים שונים (חייטים, סנדלרים, נגרים, פרוונים ועוד), בשנת 1926, בעקבות אחת השביתות, השיג האיגוד קיצור של יום העבודה והעמדתו על 8 שעות .
שנות ה-30 עמדו גם בסוכאצ'ב בדומה למקומות אחרים במחוז וארשה, בסימן הגברת ההסתה והתנכלויות נגד יהודים מצד האנטישמיים המקומיים.
בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה הלכה וגברה ההסתה נגד היהודים. במיוחד הציקו ליהודי המקום הקריאות
.להטלת חרם על המסחר היהודי ומשמרות החרם שהוצבו מפעם לפעם ליד חנויותיהם

כיכר השוק- כפי שהיא נראית היום, מרוצפת, ספסלים מסביב, המשמשים לפגישת אוהבים, או לרוצים לנפוש ולהזין עיניהם במראות העיר. משמאל ניבט אלינו בית העיריה לשעבר, המשמש היום כמוזיאון הלאומי של העיר, בעיקר להנצחת קרב הבזורה האחרון. מימין לבית העיריה נמצא בית הפיצה וכן- בתי קפה ומסחר נוספים. אין זכר לשוק הססגוני שהיה פה לפני מלחה"ע השניה ולחנויות היהודים שהיו מסביב.

קישורים
כיכר השוק בסוכצ'ב

תחנת הרכבת בסוכצ'ב

כדי להגיע לסוחצוב, עולים על הרכבת בתחנה מרכזית בוארשה ברחוב ירוזלימסקה, וכעבור זמן קצר, לאחר עצירה קצרה בבלוינה, תגיע הרכבת לסוכצ'וב העיר. התחנה היא אותה התחנה כמלפני למעלה מ-60 שנה. היא נמצאת בדרומה של העיר, בין הרחובות טראוגוטה וטאווארווה, בקצה המסילה, לא רחוק מבית הקברות.

לו ידעו קירותיה לדבר, היו מספרים על יהודי העיר שנסעו דרכה מדי יום לעיר הגדולה כדי לקנות סחורה וגם למכור. התחנה הייתה, שלא כמו היום, מרוחקת ממרכז העיר ומהרובע היהודי, ולכן היה צורך במרכבות וסוסים כדי להביאך לביתך כשאתה עמוס חבילות לאחר מסע מפרך. קבוצה של עגלונים מצאה שם את פרנסתה והייתה אורבת לנצרכים לה בחצר התחנה. היו העגלונים מעמיסים את הסחורה על העגלה ועושים דרכם בדרך העפר למחוז חפצו של הנוסע. וכך כותב על כך ירוחם אינס בזיכרונותיו

המרחק מן העיר אל תחנת הרכבת היה מספר קילומטרים. כדי לעברו היו אנשי העיר ובעיקר סוחריה נזקקים לכרכרותיהם של עגלוני סוכצ'וב, לייזר דרושקש, הירש טינדל ואחרים, שעמדו תמיד- בקיץ עם כרכרות, ובחורף עם מזחלות שלג- מוכנים להסיע את הממהרים לרכבת היוצאת.

מסביב לבית הנתיבות היו הבתים של כמה עשרות משפחות יהודיות, שהתפרנסו מבאי הרכבת. ביניהם נתבלט ביתו של מרדכי פיין, ובו בית תפילה ליהודי המקום. מעברם השני של פסי הרכבת, השתרעו כרי המרעה של הכפר ינובה דורנוב

בימי מלחמת השמד היה זה המקום בו הבריחו מזון לעיר הגדולה, ומאוחר יותר-דרכה גרשו את יהודי העיר לגטו וארשה. לרבים היתה זו פרידה לצמיתות מעיר הולדתם. מעטים מאוד חזרו לכאן כדי לחפש את יקיריהם או ממה שנישאר מרכושם-אם בכלל.
דמות עממית ומאוד מיוחדת הייתה חייקה הבעליגולה

האישה חייקל בעל העגלה
היא הייתה בעל העגלה היחידה בפולין. לא גבוהת קומה, לא חסונה, אך מצעדה גברי, איתן. פנים שזופות, ועיני תכלת של אישה יהודיה נלבבת, של אמא רחומה.
ומכובדת הייתה בעיירה... יהודים חסונים כאלונים, עגלונים מדורות, סייסים אלימים, הכול רחשו לה כבוד.
חייקל ידעה לא בלבד לנהוג בסוסים, בשיירות שלימות, בדרך לוארשה אלא גם לעמוד בפרץ בכל תקלה, כגון כאשר נשבר אופן של עגלה עמוסה. וכאשר חלה סוס, ידעו הכול שיש לפנות אליה והיא הפשילה שרוול מעיל הגברים שלבשה תמיד, וטיפלה כהלכה בסוס, בוטרינרים לא רחשה אמון יתר. נזקק אחד לקנות או להחליף סוס – שאל לחוות דעתה. לא לקחה דמי תיווך. אדרבא, נכונה הייתה תמיד לסייע לעגלון מך ודחוק בכספה, ובכסף שאספה אצל אחרים.
ולפלא הדבר, שאישה זו, אשר רוב ימיה עשתה בין סוסים ואורוות, ידעה לטפל גם באדם חולה, לא פחות מן החובש העירוני. ולא היה בית עניים, שנחלה בו אדם ולא היה כסף בשביל רופא, שלא הזמין את חייקל. היא ידעה הטיפול במקרה של נקיעת רגל, העמדת כוסות רוח, וקבעה התרופות למחלות השונות. ולא אחת נזדמנה אליה אישה שתינוקה לקה במיחוש כלשהו, והיא, בידיה הגרמיות והכבדות, טיפלה בו ברכות ובעדנה.
בעלה, מושקו, היה נפח, נמוך קומה ממנה, חסון, בעל ידיים אמיצות. לא היה בעל הדעה העיקרי בבית. אפילו בענייני העגלונות לא התערב יתר על המידה. שקוע היה בנפחותו. כשם שידע להשתלט גם על האביר שבסוסים, כן עלוב ומסכן היה לעומתה, ראש הבית.
אפילו גויים אהבוהו. הוא ידע את מלאכת הפירזול. גם לתקן אופן של עגלה. ושמו בפיהם, פאניה מושקו. ואולם בשטיבל בו התפלל, עם קצבים ונפחים, קראוהו לתורה בשמו ר' משה בן שמואל הכהן. ושם בשטיבל, הוא שם עינו בבעל הקורא הבחור פייוול, ובחר בו כחתנו, בעל בתו הבכורה. אם הוא עצמו אינו בקי באותיות הזעירות, יהא חתנו למדן. וכשסיפר על כך לאשתו, לחייקל, לא היה דבר שקשה עליה להשיג – ובייחוד למען למדן כזה. מכרו רתמה ועגלה, לקחו הלוואות, צירפו נדוניה, שכרו דירה וריהטוה וערכו חתונה כדת וכדין. כל העיירה הוזמנה לשמחה. מעולם לא סירב אדם להיענות להזמנתה להשתתף ב"שמחה" שערכה, בביתה הקטון שגבל במפחה ובאורוות הסוסים. ואם חסר מקום – סעדו במשמרות. ואולם לנשואי בתה היא שכרה את האולם הגדול ביותר בעיירה, של מכבי האש, והזמינה בנוסף לידידיה הנפחים, העגלונים, את כל נכבדי היהודים וכן את נכבדי הנוצרים עם ראש העיר בתוכם.
ועד אור הבוקר סעדו ורקדו ושמחו.
מה לא עשתה למען ילדיה? משנוסדה בסוכצ'וב גימנסיה, הייתה בתם הצעירה לתלמידה בה . מהראשונות.
ואשר לצעיר הבנים, חיים ניסן, והוא גם בן יחיד, הגתה תכניות שונות.
...זאת ועוד. היא – ולא בעלה – הייתה אולי האישה היחידה בפולין, חסידה של רבי. בחרה ברבי צנוע, בפרבר של וארשה – הרבי מגרוכוב. והיא העניקה לו אהבה וכבוד. עם כל נסיעה לוארשה לא שכחה להביא לו מתנה. וכל קיץ היה הרבי מגרוכוב בא לנוח בביתה, אשר בין המפחה לאורוות הסוסים. והיא קורנת אז מרוב שמחה ואושר. ובייחוד בליל ששי. בעלה לבוש בקפוטת משי, יושב ליד הרבי. ומכנסים אצלה בעלי מלאכה ויהודים סתם. הרבי אומר דברי תורה, ושרים זמירות חסידיים עד לשעה מאוחרת בלילה. והיא לבושה בשמלת שבת, רחוצה, כעומדת מן הצד, רוויה אושר – הלא היא קונה מצוות ועושה מעשים טובים...
שופעת מרץ הייתה. נוסף על העגלונות והמפחה הייתה בעלת מחסן פחמים ועצים. בשנים שקדמו למלחמת ההשמד הקימה בניין –חומה- לאחר טרדות ויגיעות רבות – על מגרש שלה. בלשון הפולנית הרצוצה שבפיה טענה באזני עורכי דין ושופטים, בקפלי שמלתה טמונות התעודות והאישורים למיניהם, והיא בעיצומה של פעילותה, אילולא...ספטמבר 1939.
ביום השלישי למלחמה הייתה סוכצ'וב יודן-ריין. יום תמים הופצצה העיר הפרוזה, הפצצות הראשונות פגעו בבית הכנסת. בבהלה נמלטו היהודים לוארשה. הניחו אחריהם הכל. גם זקן וטף יצאו לדרך ברגל, ורק מעטים בעגלות, שמחירן האמיר מאוד. לעת ערב הייתה העיר ריקה מיהודיה.
העגלה האחרונה הייתה של חייקל. יחידה ניצבה על העגלה הגדולה וסידרה החבילות, השקים המלאים חפצים, כרים, כלים – אחרית "רכושם" של יהודי סוכצ'וב. העגלה גאתה וצבתה כענק. בידיה המיובלות טרחה. ברגליה הנעולות מגפים כבדות דרכה על החבילות כדי לשייר מקום למטען נוסף. לא עמדה על המקח. באמנות אחזה במושכות והסיעה העגלה העמוסה לכביש בואכה וארשה. והכביש – גדוש אלפי פליטים. מהומה וצעקה. ליד אבן, בשולי הכביש מאחורי עץ – יושבת עקרת בית מכובדת מסוכצ'וב. משותקן, זועקת וקובלת הלמאי משאירים אותה. יהודי נגיד רכש עגלה זעירה, רתם עצמו בה. ובנו ואשתו (מורה ב"יבנה") דוחפים. והנה צועדות שלוש ישישות. לא עברו קילומטר אחד, ואין הן עוצרות כוח להמשיך, ומתפללות לסוף קל...
חייקל עוברת על פניהן, מבחינה בהן, יורדת בקפיצה זריזה, ומושיבה את שלוש האומללות בעגלתה. היא עצמה תפסיע ברגל. אולם עד וארשה לא הגיעה.
עם שחר הגיע ההמון המעונה לבלוינה. הדרך לוארשה סגורה. משמרות צבא. כי הדרך שמורה רק לצבא הנסוג. ההמון פונה לעבר ויסקיט. בהלה ומבוכה. משהאירה השמש חידשו הגרמנים הפצצותיהם הרצחניות. הם טסים מעל לראשי הבריות וקוצרים בהם. האנשים עוזבים שארית רכושם ונמלטים על נפשם. אף לא היה מי שישדוד.
ואך חייקל בלבד – לא נמלטה.
היא לא נטשה את חפציהם של יהודי סוכצ'וב המורדפים והמעונים, שהפקידו בידה. סבורה שיש להציל את כל הניתן. לא נפחדה בפני החיילים שחסמו הדרך בכביש הראשי לוארשה. היא בקיאה בכל שביל ומשעול- ומגיעה לפרושקוב העיירה.
כאן נתקלה בהפצצת אימים. נפלו סוסיה. ובלעדיהם הלא היא כגוף ללא נשמה. היא מאספת את כל החבילות, השקים, הסלים למקווה המקומית.
ומיוגעת עד כלות הכוחות היא מגיעה ביום ששי לוארשה, השוט בידה- זה כל מה שנותר לה.
ובתום המלחמה אצים ניצולי סוכצ'וב לפרושקוב, ומקבלים שרידי רכושם שנשתמרו, בדרך נס, במקווה.
היכן, באילו כבשנים, נתנו נפשם בני משפחת חייקל – לא נוד. בדוד המוות הגדול של גטו וארשה אבדו גם הם.
המפחה, האורוות, ביתם הדל – הכל נמחה מעל פני אדמת סוכצ'וב. ולא שרד שריד מן החיים שהמו, שפעמו, שסערו, שהיו רווים צער וחדווה. במקום זה קיים עתה שוק. שוק נקי – משל לא קיים היה כאן דבר...
ואך זכר אחד קיים. הבית בן שתי קומות ברחוב ורשאווסקה, שחייקל בנתה אותו בשעתו, ונוצרים מתגוררים בו. ותלוי עליו שלט – פח קטן עליו רשום באותיות לטיניות בלשון פולין:
חייקל קארו, בעלה וילדיה – הי"ד זכרונם לברכה.
והלא הם קורצו מהיסוד העממי, הטוב והנלבב, ממנו קורצה כל עדת יהודי סוכצ'וב.

אריה פירסנברג מורה למוסיקה בבית-הספר יבנה שבסוחצ'ב

עדותו של אריה פירסנברג לבית פינדק מצד אימו, קרוב משפחה של יפה זהבי כותבת המאמר, מורה למוסיקה בבית-הספר יבנה שבסוחצ'ב בן 94 (מרץ 2007), מתהלך זקוף וללא מקל הליכה, מנהל מועדון לאידיש בעיר הבירה ועדיין מלא תוכניות רבות פעילות לעתיד.

סוחצ'ב היא עיר בת 1000 שנה, בין הראשונות בפולין. הרבה לפני שוארשה נבנתה. 600 שנים גרו בה יהודים. בפרוץ מלחמה"ע השניה היו בה 6000 יהודים.
סוחצ'ב ידועה בכל העולם בגלל האדמו"ר מסוחצ'ב, או, אברמל'ה מסוחצ'ב. כשבחור ישיבה פוגש בן סוחצ'ב, הוא שואל אותו את השאלה הידועה: "מניין יהודי בא?" וכשהוא שומע את התשובה : "אני מסוחצ'ב". מייד פניו מביעות הערכה וכבוד רב.
סוחצ'ב היא גם עיר הולדתו של עויזר ווארשווסקה, שהיה סופר ידוע, אחד מספריו הוא "המבריחים" או באידיש: "השמוקלערס". (בזמן המלחמה התפרנסו רבים בהברחת אוכל לעיר).
בן נוסף לקהילה זו הוא הצייר דוד וולראד, שהציג בתערוכות רבות באמריקה ונפטר בגיל 101. המילים האחרונות שיצאו מבין שפתיו היו: "אני סוחאצ'ובער".
הוא כתב הרבה מאמרים ותמיד חתם בשם: סוחאצ'ובער".
אולם הכל נגמר ב- 1939 – חלק ברחו, אך חלק יהודים רב יותר מתו בגטו וארשה או במחנות ההשמדה, במיוחד בטרבלינקה.
כשחזרו הבורחים-לא מצאו דבר ובעיקר לא את בני משפחתם, בני עירם וביתם.
בית הכנסת העתיק היה מהמאה השישית...מאוד יפה, גבוה, חלונותיו גבוהים.
היו בעיר בית מדרש, שני בתי ספר עבריים: התחייה ובית יעקב-לבנות. התחייה היה שייך לציונים הכלליים ובית ספר יבנה היה שייך לתנועת המזרח"י.
מכל העיר היהודית שבסוחצ'ב נשארו 2 אתרים:
1. בית החולים שהפך לבית אבות. נבנה ע"י בן דודה של אשתו ז"ל של אריה פירסנברג: אברהם רכטמן שמו. אחד מעשירי העיר. ברחוב סטשיצה Stasica הייתה לו חצר של גביר עם עצי פרי ועצי נוי, ילדי הקהילה נהגו להתגנב לגן ולקטוף פירות בחשאי כדי להיטיב בהם את נפשם. בחצר ביתו היו גם אורוות ונשמעה משם צהלת סוסים אצילים. אברהם רכטמן, הגביר, בנה את בית החולים כמתנה לעירו. בחזית בית החולים היה קבוע לוח שיש ועליו חרוט שם הגביר באידיש ובפולנית. כיום אין כל זכר ללוח ואיש לא יודע ולא מכיר את שמו של אברהם רכטמן התורם הנדיב.
2. רחוב השילגאסה הוביל לבית הכנסת. לוויתו של כל נפטר עברה ברחוב זה. מסביב לבית הכנסת ובית הרבי הייתה שכונה גדולה של יהודים. היו בה רק בתי יהודים. אולם- אחרי המלחמה הרסו הגויים כל מה שנותר מהבתים, השתמשו בלבנים כבחומרי גלם לבניית בתים ומבנים במקום אחר בעיר, ואת מקומה של השכונה, בעלת העבר היהודי המפואר, הפכו לפארק ובו עצים וספסלים- הפארק לא מרשים במיוחד.כיום נאבקים בני הקהילה להחזרת שמו של הרחוב-רחוב בית הכנסת, "שילגאסה". ואמנם ראש העיר אישר את הדבר-אך תושבים אנטישמים הכשילו את מאמציו להחזרת השם, באיומים להקים סערה סביב העניין.
3. האתר היחידי שנשאר מיהדות סוחצ'ב, הוא בית הקברות בעל 600 השנים. הגרמנים הרסו רק את חלקו. בשנת 1946, כאשר חזר אריה פירסנברג לעיר הולדתו, מצא עדיין מצבות רבות העומדות על מקומן. את אוהלו של הרבי הוא לא מצא. ממול בית הקברות עומדת הגימנסיה של העיר. התלמידים חיפשו מקום לשחק כדורגל ומצאו את בית הקברות כמתאים לצרכיהם. המצבות נעקרו ממקומן והושלכו לנהר הבזורה הסמוך. ומעתה השתעשעו בני העיר במקום ונהנו ממשחק כדורגל. כיאות לבני תשחורת. ממול לבית הקברות גר נער פולני ושמו פאבל פיאלקובסקי. Pawel Fijalkowski, יום אחד שאל הנער את סבתו מה היה בעבר במגרש כדור-הרגל, המלא אשפה. סבתו אמרה לו: "פאבל- פה היה בית קברות יהודי". פאבל, בעל הנפש האצילית, נחרד מעצם המחשבה שילדים משחקים בכדורגל במקום שהיה בית קברות יהודי, הוא פנה ליד-ושם בישראל וכתב להם את סיפורו של בית הקברות. "אם יש עוד סוחצ'ובר בא"י, שיבוא להציל את בית הקברות, וצריך לעשות זאת במהירות האפשרית לפני שיעברו 60 שנה ויחול חוק ההתיישנות שלאחריו מותר לבנות בתים על בשטח הזה". דבר המכתב הגיע לאוזניו של אריה פירסנברג שנסע יחד עם ידיד נעוריו יוסף גרובר-איש סוחצ'ובר, שהגיע כסטודנט לא"י ב-1935 והפך לתפסן. שני החברים פנו לעירית סוחצ'ב והקימו בה קול צעקה, לאחר מכן פנו בקול נרגש ושטחו טענתם בפני מנהל הגימנסיה: "כיצד אתה נותן יד לעוולה שכזאת? הרי אתה מחלל את זכרם של סבינו וסבותינו הקבורים פה, תלמידיך משחקים כדורגל מעל עצמות בני משפחתינו ובני עירינו היהודית.". למחרת עקרו הנערים בהוראת מנהלם את השערים והפכו שוב את השטח לבית קברות יהודי. אולם אריה פירסנברג לא היה שבע רצון מן ההישג. באחד מביקוריו בפולין, פגש אריה במטוס את יהודה וידבסקי, בן-לודז, חסיד בן חסידים לשעבר מחצרו של האדמו"ר מסוחצ'ב, שעבר ללודז. יהודה היה בדרכו לכנס של ארגון אנשי לודז'. ידידות אמיצה צמחה בין שני האנשים האלה. כאשר שמע יהודה כי אריה הוא סוחצ'ובר אמיתי, מיד הזמין מונית והשניים נסעו לסוחצ'ב. בבואם מצאו כי בבית הקברות כבר נעשתה עבודת שיחזור.פיליאקובסקי- שהפך, בינתים, למנהלה הראשי של הז'יך היהודי ברחוב טלומצקה שבוארשה, הוציא מן הנהר מצבות בנות 150 שנה ,והחזירן לבית הקברות . יהודה פנה לידידו זה לא מכבר ואמר: "אדון אריה, כאן צריכה להיות גדר מסביב". אריה היה נרגש... למיטב זכרונו, מעולם לא הייתה גדר מסביב לבית הקברות. ואכן- זמן קצר לאחר מכן, נבנתה גדר סביב לבית הקברות. מניין השיג יהודה וידבסקי את עשרת האלפים השקלים לבניית הגדר? על שאלה זו לא ידע אריה פירסנברג לענות. גברת פאבישק, הגרה בבית שליד בית הקברות, שומרת על המקום ומחזיקה במפתחות הכניסה. אולם יהודה וידבסקי לא הסתפק בכך, הוא פנה אל אריה פירסנברג ואמר בהחלטיות: "אדון אריה פירסנברג, אני רוצה למצוא את הקברים של האדמו"רים". אריה שמח. הוא הראה ליהודה היכן, לפי זכרונו עמד האוהל. פועלים עם אתי חפירה הגיעו למקום ולא מצאו דבר... שנה שלמה חיפשו, ולא מצאו. והנה, הגיעה לאוזניהם השמועה כי בזמן המלחמה היה מחנה צבאי של גרמנים בבית הקברות ופולנים הועסקו בו כטבחים. ביניהם הייתה אישה אחת ישישה שטיפלה בחיילים הגרמנים והיא חיה עדיין. יהודה הביא אותה לבית הקברות.. כשראתה האישה את הפועלים מסתובבים בבית הקברות עם מכשירים לחיפוש הקברים, היא קראה בקול גדול: "איפה אתם חופרים? אני אראה לכם איפה הקברים". והיא החלה לרקוע ברגליה באדמה במקום מסוים והכריזה: "פה קברי הצדיקים!!!" מיד החלו חופרים במקום ומצאו את שני הקברים בתוך האדמה וקרשים תומכים באדמה מסביב, כפי שהיה נהוג באותם זמנים בפולין לקבורת האנשים. "בעוד חודשיים יהיה כאן אוהל לצדיקים" אמר יהודה, "הראו לי איך היה נראה האוהל". גרובר, חברו של אריה פירסנברג, צייר את האוהל על פי זכרונו: בית קטן מלבנים אדומות וגג. בחזיתו דלת ושני חלונות. אריה הראה ליהודה תמונה של אוהלו של הרבי אליעזר, שנבנה באותה מתכונת. לאחר כחודשים עמד במקום אוהל עם לוחיות וכתובות, ושוב לא ידע אריה פירסנברג לענות על השאלה: "מניין לקח יהודה וידבסקי את הכספים הרבים שהיו נחוצים לבניית האוהל. על דבר אחד יכול היה להעיד: האיש יהודה וידבסקי הוא בעל נפש גדולה ומכיסו לא יחסוך להשיב עטרת היהדות למקומה המתאים. והוא אינו חוסך כספים ומאמץ. איש קדוש ויהודי גאה. היום מבקרים מאות אנשים באוהלם של האדמו"רים אברמלה הגאון, בנו שמואל, האדמו"ר השני ואנדרטה לזכרו של האדמור השלישי-דוידל בורנשטיין שנפטר בגטו וארשה. מטיילים רבים מגיעים לכאן ובעיקר חסידים הבאים לבקר את האדמו"רים הנערצים. ממשלת פולין הכניסה את האתר לתוכנית התיירות הפולנית, בה כתוב כי בסוחצ'ב נמצא אוהלם של אדמו"רים.

קישורים
בית הקברות היהודי בסוכאצ'ב, מדריך סוכאצ'ב יפה זהבי.