המרטירולוגיה של המבוגרים והילדים

y,ffaze
ma,apo,,n

עוד קודם לכניסת הגרמנים לסוכצ'וב פשטה חרדה בעיר. השמועות על אכזריותם הטילו אימה. חלק מן הנוער – כמאתיים צעירים – נמלטו לברית המועצות, ואחרים לוארשה, ויסקיטקי, ז'ירארדוב ועוד.
גם הפולנים ידעו את אשר עוללו לנו הנאצים. ולקראת פלישת האויב לעיירה, תלו על בתיהם צלבים ואיקונין. ראשית חמתם, בעינויים נוראים, שפכו הגרמנים על הזקנים והתושבים שלא הספיקו לברוח, ובכללם ישראל גולדפרב, (שדכן סבל), שרה יענטל האם של הרצקה ברמן ואחרים. כן העלו באש למעלה ממאה בתי יהודים, זולת אלה שהיו בקרבתם של בתי נוצרים.
פליטי סוכצ'וב לא מצאו מנוחה בשום מקום. על כן, לא ייפלא, שהם התחילו חוזרים לאחר שבועות מעטים של נדודים לעיירה. אך לא חזרו בייחוד אלה שבתיהם נשרפו.
אולם, גם החוזרים לא מצאו קורת גג, לפי שבתיהם נתפסו על ידי הפולנים והם "התגוררו", במרתפים ובצריפים ריקים, שהעירייה בנתה בשעתו לעניים, בצפיפות איומה.
ועם זאת הגיעו לסוכצ'וב פליטים מעיירות אחרות, בינואר 1940 – 400 איש. יהודי סוכצ'וב קלטו אותם, חלקו עמם פתם החרבה.
אולם, כאן בסוכצ'וב, היה המצב חמור עוד יותר. העיירה ששכנה על אם הדרך -ורשה-ברלין,( ורשה-פוזנא) שרצה גרמנים מכל המינים, נוגשים וטורפי אדם. היהודים הסתתרו לרוב בעליות גג, בבתי נוצרים מכרים, כל רכושם כבר היה לבז – ועד מהרה נאלצו שוב ליטול לידיהם את מקל הנדודים.
האוכלוסייה המקומית שירתה נאמנה את המרצחים. מי שהיה מזכיר העירייה, יוליאן פראוזה, נתמנה על ידם ראש עיר. אדם זה, יליד סוכצ'וב, שחי כל ימיו בין יהודים, היה מראשי הרודפים. התארגנה אף משטרה פולנית מיוחדת, שעזרה לכובש, ובייחוד בהכחדת היהודים.
באחד הימים כינס המפקד הגרמני כמה מאות יהודים, חסידים, לשוק, ואילצם לרקוד ריקוד "מה יפית" כשהם לבושים בבגדי שבת, קפוטות וטליתות קטנים, כדי לשמח את הנוצרים שנתכנסו שם לאחר צאתם מהכנסייה. מרדכי ביאזנסקי, מרדכי קאן, משה טילמאן, דוד איינס ואחרים – היו בין הרוקדים באונס. אחר כך הלקו אותם, גזזו זקניהם. הנוצרים נהנו מהשפלת שכניהם היהודים, וכאשר פסקה התזמורת לנגן – שילם האופה יאן ז'וקובסקי מכיסו, למען תוסיף לשעשע את הנוכחים.
אולם, היו פולנים בודדים שהשתתפו בצערם של היהודים. הרי למשל, יאן סליווא, בעל בית המרקחת, חיפש דרכים שונות לסייע לנרדפים. ניצולי סוכצ'וב מזכירים שמו בהוקרה, ומצטערים על שלא זכה לשחרור. כן מזכירים לטובה את בתו של הקצב הנוצרי באלצארסקא, שהיתה לה השפעה על הקצין הגרמני בליאסטשיק, והשתדלה (אם גם תמורת מתנות) להקל על סבלות יהודי סוכצו'ב. מעטים ספורים היו אלה...
בינואר 1940 הוקם היודנראט, 18 איש. יהודי סוכצ'וב נאחזו בו תחילה כטובע בקש, קיוו שיוקל מצב ההפקר. ואלה חבריו: יו"ר יעקב בידרמן (סוחר), נחום גרונדווג, מי שהיה מזכיר הקהלה, יוסל לוקשטיק – מי שהיה יו"ר אגודת בעלי המלאכה, שמואל ליברט – חייט, מוניק ליברט, בנו, סטודנט, יודל באלאס – בנאי, איצ'ה גלבשטיין – חייט, יוסל מונה – מי שהיה מזכיר הבנק העממי וחבר העיריה, שלמה לוין, וולוול פינצ'בסקי, פנחס רוזנקופ, דוד איזראעלסקי, יחזקאל בורנשטיין – סוחרים לשעבר, מנדל אייזנשטיין – מי שהיה בעל אכסניה.
עם הקמת היודנראט פסקה תפיסת היהודים ברחובות לעבודה, והיהודים ביקשו בו משען ומחסה.
העבודות היו בבניית גשר על הבזורה, חפירת תעלות וייבוש ביצות, פינוי הריסת הבתים והכנסייה שנהרסה (שהיתה, אגב, בת 700 שנה). כן עבדו היהודים ביישור שדה התעופה בביאליצה, 8 ק"מ מהעיר, בהשתמשם באבנים של מצבות בית העלמין. אז נהרס האוהל של הרבי מסוכצ'וב, האוהל של ר' אליעזר ועוד. ובית העלמין כולו.
הגיטו
בתחילת ינואר 1941, משהוקם הגיטו, הותר לכל אחד ליטול עמו 3 קל"ג חפצים בלבד.
הגיטו היה מוקף גדר תיל גבוהה והקיף את הרחובות סארנה עם סמטאותיה, חלק מרחוב פיטאשיצה וחלק מרחוב בוז'ניצ'נא עם סמטאותיה. החיים כאן היה דחוקים וצפופים - מלכודת נעולה.
ספק אם חלף יום ללא מאורע מחריד.
בדרך כלל, נערכו בגיטו שתי חתונות - של הרש גוטהלף עם ברוניה בז'וזובסקי וחיים ניגן קארו עם עלמה מוארשה. האחרון הזמין את האורחים, והכלי זמר הזקן ישראל רוטשטיין ניגן בכינורו. למחרת החתונה הביאוהו הגרמנים, ואילצוהו לעלות על עגלה, כותנתו לעורו, ולנגן. היה זה יום חורף וכפור, ינואר 1941.
באותו זמן הם כינסו חבורות של יהודים בחצר, אילצום להתפשט, ולחטוב עצים בעודם ערומים. היו ביניהם אברהם יעקב בנו של קנוט, יצחק ז'לזקו ואחרים.
היהודים מכרו כל אשר היה להם, כדי לקיים נפשם. הדבר כרוך היה, כמובן, בסכנה רבה, לפי שהגרמנים מנעו כל מגע בין יהודים ללא יהודים.
אותו זמן סייע להם, ליהודי סוכצ'וב, הג'וינט, שאירגן ועד שבראשו יחיאל שטרן, בנו של השוחט מלוביץ', שנשא לאשה את בתו של איצ'ה מאיר זיסמן מסוכצ'וב.
הג'וינט שלח חבילות בגדים, מזון וכסף, שחולקו בין עניי העיר. כן נוסד מטבח שחילק ארוחות חינם.
המשטרה היהודית
היה זה יציר כפיו של היודנראט, כדי לקיים סדר בגטו ולסייע בביצוע פקודותיו, ואת הוראות הגרמנים. מחוץ לגדר הגטו היתה שמירה של הז'נדרמים הגרמנים, ומבפנים - של המשטרה היהודית. נמנו עם המשטרה היהודית: בנימין שוארץ, ליפמן דיאמנט, משה נאבארניק, לייזר באלאס, נחמן טילמן ואחרים. מנשה קנוט, בנו של החובש, נתמנה מפקדה.
בין לילה היו הבחורים האלה לשוטרים ממש... במיוחד גרמו ייסורים ליהודי סוכצ'וב נחום שמלץ החייט ואהרון זליג מרינפלד הנגר. והיהודים נאלצו להיזהר מאוד בפניהם. סופם שהגרמנים רצחתם, והיה זה בערב בו הם סעדו על שלחנו של אהרן גרוסמן. גרשו אותם אל בית החולים, בדרך היכו בהם עד לאיבוד הכרתם, ובמצב של גסיסה הטילו אותם לתוך המרתף בו הוציאו נשמתם.
לאחר שבועות אחדים פורסם צו, שעל מחציתם של יהודי הגטו לצאת במשך שלושה ימים לז'ירארדוב. קמה בהלה. היודנראט הכין רשימות היוצאים. בעלי האמצעים פדו עצמם, לעת עתה.
חיסול הגיטו
אחר כך (סוף ינואר 1941) באה פקודה, שעל יהודי סוכצ'וב לעקור במשך שלושה ימים לוארשה. ושוב קמה בהלה נוראה. והגרמנים החריפו האימה. רצחו את מפקד המשטרה היהודית מנשה קנוט, ליד ביתו.
וביום כיפור של תחילת פברואר 1941 עקרו היהודים - ברגל ובעגלות - לוארשה. בודדים הוסעו על ידי נהגים גרמנים תמורת שוחד. מעטים נסעו ברכבת המשא מפחד מכות ועינויים. הותר לכל אחד לקחת עמו 15 ק"ג מחפציו. כל היתר - היה לביזה.

יהודי סוכצ'וב בוארשה

כ-1800 יהודים מגטו סוכצ'וב הגיעו לוארשה, וכאן עברו קרנטינה. הללו שהצליחו להבריח קצת כסף, או תכשיטים, השיגו דירות. ואולם, הרוב הסתדר ב"מחסה" מטעם היודנראט של וארשה.
כאן היה המצב חמור ביותר. רעב ודוחק ומגיפת הטיפוס. ראשוני הקרבנות היו הירש יוסף ורשבסקי, בנו של השוחט והרב פרקאל.
יהודים ניסו לברוח לעבר הארי. יום- יום נפלו קרבנות. נורו שמעון (כילקלה) פרידמן ואחרים. שמותיהם פורסמו ברבים כאזהרה מפני בריחה.
הבנאי יודל באלאס פנה אל ראש העיר בסוכצ'וב, יוליאן פראוזה, שיתיר לפחות כניסתם של קצת יהודים לסוכצ'וב, לעבודה. הוא הסכים להתיר כניסתם של 30 בעלי מקצוע. שלח אוטו משא ו"המאושרים" חזרו לסוכצ'וב, לאחר שהשאירו משפחותיהם בוארשה.
ושוב בסוכצ'וב
ראש העיר שיכן את הבאים בצריף, בשדה, מול רחוב סטודולנה. יחד חיו וסעדו. הם בנו צריפים ותיקנו בניני ציבור. היו ביניהם הבנאים יודל ולייזר באלאס, הצבעים אלי פוזננסקי ובנו, יוסף מוניה - חבר עיריה לשעבר, הפחח הרש רייטמן, הרפד משה זלונקה, הסנדלרים האחים קליוסקי, הפחח חיים גולדברג, יעקב מארינפלד, יואל גלברשטיין ואחרים.
הם היו בסוכצ'וב אך את העיר לא ראו, אלא הרחובות בדרכם ובשובם לעבודה. מהצריף אסור היה עליהם לצאת.
ואילו הנותרים בוארשה קינאו בהם. החזקים וכן ילדים, היו מסתננים חזרה לכפרים בסביבת סוכצ'וב. עבדו אצל איכרים מכריהם תמורת מזון. אחדים אף הצטרפו למחנה העבודה.
לאחר חדשים אחדים נצטוו ה-30 לחזור לגטו וארשה. המחנה חוסל. אחדים ניסו להסתתר ולהישאר במקום. הם נתגלו ונורו ביער הסמוך, ביניהם הרפד משה זלונקה.
סוכצ'וב, כשאר עיירות הסביבה, נעשתה יודן-ריין (נקייה מיהודים).
על אף כל החומרות והסכנות היו יהודי סוכצ'וב יוצאים את גטו וארשה ובורחים ליערות ולכפרים באזור סוכצ'וב. היו ביניהם הרש גוטהלף ואשתו, גולדברג הרצען ואחרים.
בייחוד רבו במחבואים אלה הילדים, שהוריהם כבר נרצחו, או שגססו ברעב ובחולי בגטו. הם נמשכו לבתי הולדתם. אין לתאר עינוייהם וסבלם. היו ביניהם שני נעריו של הקצב יעקובוביץ, בנו של יחיאל הרש רייטמן, בנו של הולנדר, של בקר, של ואשינסקי ועוד. המוות ארב להם על כל צעד ושעל. רובם נרצחו בעינויים קשים. בודדים ניצולו, בנסי ניסים.
לאחר חיסול הגטו ציוותה העיריה לחפור בורות אחדים בבית העלמין, ובהם היו מוציאים להורג את היהודים הנתפסים. היהודים כבר לא פחדו מן המוות - הייסורים והעינויים הם שהטילו עליהם אימה. ירייה בראשם של ילדי היהודים בשולי הבורות - נחשב למוות קל, לפי שאחרים נרצחו באכזריות נוראה. את משה בז'ניצקי, למשל, קשרו הגרמנים לעץ, ובברזל מלובן ניקרו עיניו, חתכו לשונו, והניחו גופו בגסיסתו לכלבים שקרעו בשרו חתיכות, חתיכות...
וגם הרעב הפיל חללים, כגון במקרה הסנדלר, בנו של יעקב דוד שואב המים. לאחר שהמרצחים הפשיטוהו ערום, הוא הגיע, מהומם, לבנין העירייה, וביקש פרוסת לחם. ראש העיר יצא אליו, פתח ב"נאום הסברה" שאסור ליהודים להימצא בעיר, ויעצו ב"ידידות" לעזוב ככל המוקדם, שאם לא כן יירה. ואולם הסנדלר כבר לא פחד - ולא עזב. טלפן ראש העיר אל הז'נדרמריה, שגירשה אותו אל הגבעה ליד בית המלאכה לבורסקאות, בסמוך ליודנראט, וירו בו. בדרך זו נרצחו עשרות.
פרשה לעצמה הם ילדי סוכצ'וב, שהסתתרו ביערות, בכפרים ובאחוזות סביב. הם אנוסים היו להיזהר, במיוחד, בפני ילדי הכפרים, שעבדו בשדות, או רעו את הבקר בכפרים. משהבחינו בני הכפרים בילד יהודי, היו מתנפלים עליו, רוגמים אותו באבנים ומחרפים אותו "יהודי מצורע". והיו מקרים, שילדי יהודים שהסתתרו אצל נוצרים מכרים נאלצו, כדי להסוות עצמם, לרדוף יחד עם חבריהם הנוצרים אחר ילדים יהודים אומללים, לרגמם באבנים ולגדפם. בנו הניצול של הרצקה טילמן, נחמן, מספר שבשמשו רועה אצל איכר, מכר של אבא, אנוס היה לרדוף יחד עם הרועים המקומיים אחר ילדי יהודים שטעו, כדי להסיר מעצמו כל חשד שהוא עצמו יהודי. לבו זב אותה שעה דם, אולם גם חייו תלויים היו בשערה.
אולם, לא אחת היו ילדי היהודים מקיימים קשר ביניהם לבין עצמם ולא אחת נתנו נפשם יחד. וכך אירע בשדות הכפר ריבנה, כאשר אחוזי רעב גנבו תפוחי אדמה בשדות, ומעבידיהם הסגירום לידי המשטרה. אחד הנערים קטע בנשיכה אצבעו של שוטר.
הנוצרים ידעו, שילדים יהודים רבים מסתתרים, מחפשים עבודה, מסווים עצמם כנוצרים - ופחדו להחזיקם בלא תעודת לידה. קשה היה להשיג תעודה כזאת. מאושר היה שלמה יעקובוביץ בן הי"א בנו של לייזר הקצב, כשהצליח לרמות את הכומר ולקבל תעודת לידה כנוצרי. בהמשך הזמן הצליחו הגרמנים ועוזריהם, שארבו לילדי יהודים, לגלות את הסוד, כיצד מצטיידים ילדי היהודים בתעודות מזויפות. מעתה סרבו האיכרים להעסיק גם רועים צעירים בעלי תעודות. והאיכרים ההגונים יותר חששו מפני שכניהם, והיו משלחים את ילדי היהודים. וכך הם נעו ונדו מכפר לכפר, מאכר לאיכר, מיואשים ומדוכדכים.
מסמר שיער הוא סיפורו של הנער הניצול שמואל יעקובוביץ. אף על פי שאחיו, הרש לייב הסווה עצמו כהלכה, דיבר פולנית כשאר נערי הכפר, הבחינו השכנים שהוא נער יהודי וסיפרו לגרמנים. והם באו, וללא אומר ודברים לקחו את הנער אל מאחורי הגורן - וירו בו. שלמה שמע הירייה והתעלף. עד מהרה ציווה עליו בעל הבית שלו שנפחד כי יחפש לו גם הוא "משרה" אחרת. לא ידעו לאן ללכת. לא רצה להיפרד מהאדמה שדם אחיו הרטיבה. אסף, אפוא מן הדם, יחד עם רגבי עפר, והביא לקבורה. והלך. אך לא רצה להתרחק מן הכפר קוזלוב ביסקופי שם נקבר אחיו. לאחר שעבר 45 ק"מ ברגל -מ חזר למקום. אולם לא יכול היה להישאר, לפי שכבר ידעו שנער יהודי הוא.
ומי ישיג הסבל והחרדה של בנו של הרצקה טילמן, שהיה מוסתר בכפר ליד סוכצ'וב, אצל פולני בשם דז'יוויצקי, ושמע כיצד מבקשת אשתו להפטר מהנער היהודי, והיא הפצירה בו, שייקחנו אל היער וישחטהו בתער.
לא מקרה בודד הוא. ואכן, מעטים מהילדים נותרו בחיים.