סוחצ'ב-בכפרים וביערות/ הרש גוטהלף

_ _ _ לאט לאט הסתגלו היהודים לצרות- לרעב,להפקר, לעבודת הכפייה...
יום אחד בינואר 1940 פרסמו הגרמנים מודעה מטעם העירייה, חתומה בידי ראש העירייה הפולקס-דויטש פראוזה, שעל היהודים בגיל 14-60 להתייצב ביום א', בשעה 8 בבוקר, בעירייה. שמועת חרדה שונות פשטו בצבור.
והנה הופיע פראוזה ומלוויו הגרמנים והודיע, שמכאן ואילך הם "ידאגו" לנו ו"יפקחו" עלינו... כן הוקם יודנראט, שראשיו הם: בידרמן, בורשטיין, לוקשטיק, לוין, וולוול פינצ'בסקי, פ. רוזנקרנץ, ה. ליברט ואחרים.
ואכן, היודנראט התחיל פעולתו התקינה, ולו מזכירה, שמשים, ושומר הדלת.
מגלב גומי בידו. מיד נשלחו הודעות וצווים להתייצב לעבודה, כמובן רק לחסרי אמצעים שלא היה בידם לשלם כופר (5 זהוב ליום).
עבדתי בקבוצה שעסקה בפירוק הגשר ההרוס על הבזורה. גלבשטיין היה מנהל העבודה, ועזרו על ידו שני בניו של החייט שמלץ. לימים הוא נתמנה ראש היודנראט.
התחיל פרק טראגי חדש בחיינו, שראשיתו שילוח מיטב הנוער למחנה בלז'יץ.
ושוב, רק את אלה שלא היה בידם לשלם כופר. המכתב הראשון שהגיע מן המחנה היה של הרשל יאשינסקי, בנו של בנדט הגבוה. פתחו באיסוף כספים להצלת הכלואים המעונים.
והנה מופיעה הודעה חדשה, חתומה בידי גלבשטיין וליברט, שהעיר זקוקה למקומות מגורים מחמת הצפיפות, והוחלט על העברה לוויסקיט, ליד ז'ירארדוב. היהודים הבינו הצפוי להם, והתחילו מביאים למשרד היודנראט כסף, יהלומים, תכשיטים, מעילי פרווה- כופר נפש...
בלילות היו הגרמנים עורכים חיפושים אחר נשק כביכול, ועם זה שדדו מכל הבא ליד.
בינואר 1941 הוחלט על גירוש מוחלט של האוכלוסייה היהודית, וזאת – במשך 24 שעות. בצו נאמר, שכל המסרב יוסגר לידי הגסטאפו.
היודנראט (ששכן ב"בית הלבן") ריכז את העגלות. 10 עגלות ל-2000 נפש.
רבים הולכים ברגל, ילדיהם ותינוקותיהם עמם, וכן זקנים וחולים.
סוכצ'וב מתרוקנת מיהודיה. נותרים אך ה"מיוחסים" בלבד.
יצוין,אגב, שבזמן הגיטו נאלצו גם היהודים שגרו מחוץ לתחומו לעקור ממקומות מגוריהם שנתפסו על ידי נוצרים. אז הוקמה גם המשטרה היהודית.
והנה, הגיעה גם שעתם של אחרוני היהודים לגירוש. הגירוש בוצע במכות, בהתעללות, בשוד.
הראשונים שעזבו את העיר היו אנשי היודנראט, באוטו גדול, עמוס חפציהם.
ראש הגסטאפו, פריוור, קורא את המפקד מנשה קנוט, וצווה עליו לספק לו במשך שעות מועטות (עד לגירוש) זוג מגפיים. האחרון יוצא למלא פקודתו פונה אל הסנדלר גרוברד, אולם הלה עונה, שהזמן לא יספיק. למחרת היום הם הולכים שניהם לבית הסנלר-והוא איננו. ברח עם משפחתו. בו במקום יורה פריוור בקנוט והורגו.
בגיטו וארשה אין קשר בין יוצאי סוכצ'וב. אני מכניס מכונת תפירה, ל"שופ" הנודע של טאבאנס, ומתקבל לעבודה. רעב וזוועות. אף-על-פי-כן, קינאו בי רבים. אחדים מאנשי סוכצ'וב מנסים לקיים קשרי מסחר עם העבר הארי-משה ברוקר,ברויטמן, משה ווידסלבסקי. הראשון שמת ונקבר היה וולף ורשבסקי. כן נפטר אז הרב של סוכצ'וב.
ואולם, החיים נמשכים גם בתנאי אימה אלה. בנו של שיינוואלד נושא לאשה את פריידה ביאז'ונסקה.
ב"שופ" של טאבאנס (רחוב פרוסטא 14) פעלה "המחתרת היהודית". היו מקרי חבלה והצתה.
מחמת מחלה הועברתי לבית החולים ברחוב ניסקא. שלוש חדשים אחז בי הטיפוס. בחול המועד פסח יצאתי, תשוש, ומיד נקרה לי בדרך, ברחוב זמנהוף, דוד וישניא, שביקשני לסייע בידו להגיע לביתו, כי היה חלוש ממני. בדרך חטף מצות מיד אישה שעברה לתומה...הרעב העבירו על דעתו.
גם אני רעבתי. ונאלץ הייתי אף למכור את הטלית. ואשתי הוציאה שני הזהב מפיה, ויחד אתה ועם אחי הלכנו אל גדר התיל שבגבול הגיטו, לשחד את השומרים, שיניחו לנו לעבור לצד האחר.
הגעתי לתחנת הרכבת, ובתוך המהומה קפצתי ועליתי לאחת הרכבות שיצאה לדרכה. אישה נוצרייה אלמונית חילצה אותי מסכנת בקורת הכרטיסים. בתחנת בלוינה הצטרפתי למבריחים ואחר כך המשכתי דרכי לכפר טופולוב הסמוך לסוכצ'וב.
בדרך היה עלי לעבור על פני הכפר שימאנוב, שהיה בו נזינזר, ולידו ישבתי לפוש ולהרהר בהמשך דרכי. ונזדמן למקום פועל רכבת שהבחין בי, כי יהודי אני.
הוא יעצני להימלט על נפשי, כי במנזר שוכנת הגסטאפו- והראה לי הדרך הנכונה לכפר טופולוב.
אפריל 1942. אני בכפר השוכן במרחק 7 ק"מ מסוכצ'וב. פגשתי שם רבים מבני עירנו. כחייט השגתי עבודה בבית איכר בשם פיאטשאק.
פעם נזזדמנה לכפר ועדה רשמית, נשאלתי אם יהודי אני, ומטר של מכות ירד עלי. קשרוני בחבלים ושמוני על עגלה. האיכר, בעל הבית שלי, עשה מאמצים לשחררני . הזמין את כל חברי הועדה לכוס י"ש – ותוך כדי כך בא אחד מבניו, התיר החבלים, ואמר לי להסתלק מיד.
נמלטתי ליער, לא רחוק מפיאסצ'נה. לאחר ימים אחדים חזרתי לאותו איכר, שביקשני לעבודה. שבועות אחדים עבדתי אצלו ועמדתי בניסיונות שונים. פעם, בשעת גיוס לעבודה, ואני ישן בגורן, אחזו בי ידיים של גרמנים, שחשבוני לפולני, ופקדו עלי להצטרף אל הנשלחים לעבודת כפייה.
והנה אני באוטו עם שאר עובדי הכפייה הנוצרים, ובכללם שלושת בניו של האיכר שבביתו מצאתי מחסה. אחד מהם מודיע למנהל המשלוח, שיהודי אני,ומיד אני מרגיש במהלומותיו היורדות עלי. קשה לי לתאר הניסיון שנתנסיתי בו אותה שעה, כשאני עומד, ידי למעלה, ממתין לגזר דיני.
לפתע ניגש אלי פולקס דויטש' ושואלני אם אני מכירו.עניתי בשלילה. נפחדתי מאד. אז אמר, שאנו חברים מזמן, יחד למדנו בבית ספר עממי, שמו אנגלברכט. ביקשתיו שיצילני. ואכן, הוא סייע לי בבריחה. הסתתרתי בשדה הדגן. שכבתי עד לעליית השחר, ואז שמתי פעמי אל בית האיכר.
האיכר נצטלב מרוב תדהמה. "תודה לאל, ניצלת!- הפליט. סיפרתי לו כל הקורות אותי.
למחרת היום עזבתי את הכפר. לאן? לא ידעתי. נזכרתי, שבצבא שירית עמי אחד מישוב סמוך ושמו קויאבה. הלכתי אליו.
שמח לקראתי, אולם יעצני לברוח מחשש הסכנה, ונתן לי כתובת אביו, שבביתו אוכל לשהות זמן מה. ואכן, בבית אביו שהיתי זמן מסוים, עבדתי תמורת מזון, שהפרשתי ממנו גם בשביל אשתי שהיתה בגיטו. לבסוף באה אלי אשתי ברוניה ואחותה.
ב-1943 פורסמו מודעות מטעם הגרמנים, שכל המחביא יהודים צפוי יחד עם משפחתו למוות. ולעומת זה, כל המסגיר יהודי יקבל פרס-ליטר י"ש ושלושה קילוגרמים סוכר. ייסורינו וצרותינו החריפו מאד. נדדנו על פני כפרים שונים, אולם שום איכר לא נאות להסתירנו. אפילו טיפת מים לא נתנו לנו לשבור הצימאון. רצינו לטרוף נפשנו בכפנו. והנה הגענו לכפר ויאטשאלקי, המאוכלס איכרים עשירים, וכאן בדרך נס קיבלתי עבודה כחייט.
במקום זה שהיתי חורף שלם. באביב בדרכנו לכפרים אחרים בסביבת סוכצ'וב בכפר ביאלי פגשתי יהודים בני עירנו:שמואל לייב גוטהלף, קרוב משפחתי הרשל רויטמן, טינדל עם אשתו ולדיו, צלקה יעקובוביץ ואחיו הרשל שיינוולד, רחצ'ה סקורניק וילדה, בן של לפנחס כהנא, ועוד. כולם נרצחו בידי הגרמנים בכפר הזה.
באחד הכפרים דרש ממני איכר אחד, זאיונץ שמו, ומהסנדלר מנדל מויסקיט, שנספק לו כל יום ר' אווזה צלויה וליטר י"ש, שאם לא כן יסגירנו לידי הגרמנים. מיד נמלטנו מהמקום. הצטרפו אל צלקה יעקובוביץ שעבד אז באחת האחוזות הסמוכות.
מוסתר הייתי בעלית גג, ושם שכבה גם אשתי הפצועה.
במחצית השנייה של 1943 החמיר המצב בסביבה הזאת ללא נשוא. והנה באה אחותה של אשתי, אסתר בז'וזובקה, שהסתתרה ביער סמוך, ולקחה אותנו אליה.
נצטרף אלינו הסנדלר מנדל מויסקיט, שגם אחותו הסתתרה ביער.
הגענו ליער ב-17 ביולי, בשבת. גשם. היו ביער יהודים פליטים מערים שונות, לרבות מסוכצ'וב. לאחר הגשם באו ליער איכרים לאסוף פטריות, מהם שנתקבו אלינו. נתברר, שהם ידעו על מחבואם של היהודים.
לא יצא זמן רב ונשמעו יריות של מכונות ירייה. אשתי התחילה בורחת. רציתי לברוח בעקבותיה, ונתקלתי בגרמני מכוון רובהו. זינקתי אל השיחים. בזחילה הגעתי לכפר נובא ויאש.
ביער נערך מצוד על יהודים. בודד ברחתי גם ממקומי האחרון, ולמזלי מצאתי את אשתי, פצועה בזרועה. ומרדפים ככלבים לא היה בידי להושיט לה שום עזרה. חמל עלי איכר, ותמורת תשלום הרשה לי להשכיבה בערימת תפוחי אדמה ואחר כך בעליית גג.
וכן נמשכו נדודינו ועינויינו עד ל-17 בינואר 1945, יום כניסת הצבא האדום לכפר.
לאחר ימים אחדים הגענו לסוכצ'וב, שם מצאנו את משפחת א. פינצ'בסקי משפחה יחידה של יהודים.