ברברה גרוברסקה-היהודייה היחידה בסוכצ'וב

(לפי סיפורו של אריה פירסנברג מסוכצ'וב)
Barbara gruberski-Skiba

אנחנו עומדים מול בית ברחוב ליצ'לנה תשע,רחוב בו נמצאת הגמינסיה. מבית הקברות פונים מזרחה חוצים את רחוב טראוגוטה וממשיכים לרחוב ליצ'לנה

וזהו סיפורו: ul. Licealna 9
משנסתיימה מלחמת השמד, חזר אריה לעיר הולדתו, סוכצ'וב, כדי לחפש יהודים. אריה מצא 3 יהודים
הראשון-הולנדר, כשפרצה המלחמה היה בן 10. פולני מהעיר העסיק אותו כרועה צאן, וכך הוא שרד. כשגדל נישא לאחת מבנותיו של הגוי, התנצר ונולדו לו שני ילדים. בן ובת. אריה שומר על קשר עם הבת ששמה אניה. אניה שומרת על קשר עם בני משפחתה החיים בישראל, ברחובות. היא נשואה אולם -חשוכת ילדים.
אריה מצא יהודי נוסף-שיינבלאד. אותו יהודי חזר מרוסיה עם אישה רוסיה גויה ועם אחיו. הם ניצלו. האח נסע לאמריקה ונשאר שם עד היום. שיינבלאד הכריז שאין הוא מעוניין לנסוע למקום אחר,אלא-רצונו לחיות ולמות בסוכצ'וב. כשחזר לסוכצ'וב, אשתו הראשונה, הרוסייה, נפטרה. שיינבלאד נשא אישה שנייה נוצרייה. הגויים סיפרו לאריה ששיינבלאד התנצר. הם ראו כיצד הוטבל לנצרות בכנסיה המקומית. שיינבלאד הכחיש זאת באזני אריה. אריה לא שמר על קשר עם ילדיו של שיינבלאד.
והנה-יום אחד סיפרו הפולנים לאריה כי ישנה יהודיה נוספת בעיר. אריה הלך לפגוש את אותה יהודיה. ברברה גרוברסקה שמה.
"מי את, ברברה?" שאל אריה את היהודייה. הושיבה ברברה את אריה פירסנברג על כסא. את ילדיה שלחה לחצר וסיפרה את סיפורה:
ב-1942 –נולדה ברברה בגטו וארשה. ההורים חשו כי סוף הקיום היהודי מתקרב. הם החליטו להציל את בתם הקטנה, כדי שיישאר שריד למשפחתם. ההורים לקחו את ילדתם והביאו אותה לסוכצ'וב בהיותה בת 8 חודשים. (סוכצ'וב קרובה לוארשה- ). הם מסרו את התינוקת למשפחה נוצרית וחתמו על חוזה. האם חתומה על חוזה המבטיח כי בכל חודש יישלח סכום מסוים של כסף כדי להבטיח את כלכלתה של התינוקת. האם נספתה במרד גטו וארשה, באפריל 1943 . כיוון שהכסף חדל להגיע, החליטה המשפחה: "אם אין כסף- נזרוק את הילדה לנחל הבזורה". ואז, קרה נס. משפחה חשוכת ילדים פנתה להורים המאמצים ובקשו לקבל את הילדה ולאמצה להם לבת. "תנו לנו את הילדה". אמרו, "אנחנו נגדל אותה". והם אכן גידלו אותה באהבה כנוצרייה ונתנו לה את שם משפחתם: גרוברסקה.

יום אחד הגיעה ברברה , כמידי יום ביומו, לבית סיפרה, לגימנסיה. היא נכנסה לכיתתה, והינה על הלוח כתובת מאירת עיניים: "ברברה יהודיה מצורעת". חזרה הילדה בבכי וצעקות הביתה. "ספרו לי מי אני?" קראה לעבר הוריה בדמעות בעיניה. ההורים, שכבר היו מבוגרים, סיפרו לה את האמת והראו לה את החוזה. ברברה, הנערה בת ה-15 ,בעלת האומץ הרב, יצאה לרחובות העיר, והכריזה לפני כל חמישים אלף הסוכצ'ובאים: "אני יהודיה, אני יהודיה!!"
ברברה התקשרה לוועד הקהילה היהודית בוארשה וסיפרה להם את סיפורה. הם לקחו אותה תחת חסותם ושלחו אותה ללמוד. כיום ברברה גרוברסקה היא רופאה והיא מנהלת את קופת החולים שבעיר סוכצ'וב. כשהגיעה ברברה לפרקה ורצתה להינשא-לא מצאה יהודי להינשא לו, ברברה פגשה פולני קומוניסט, אתאיסט, שאמר לה: "את יכולה להישאר יהודייה, ואני אשאר פולני אתאיסט-ונתחתן". ברברה נישאה לו. שמו סקיבה, אך היא מתעקשת לשמור על שם נעוריה-שם המשפחה של הוריה שגידלו אותה באהבה. נולדו לזוג שני ילדים: אנדז'ה-הבן ומרישה-הבת. Adrzrj I Marisia
כשאנדז'אק הגיע לגיל 13 , ברברה החליטה לחגוג לו בר מצווה בבית הכנסת נוז'יק , היחידי שנותר מ-600 בתי הכנסת בוארשה., אולם מה תעשה ואין חזן בוארשה?" הדבר היה לפני כ-20 שנה.

השנה היא 1939 ,
בבית הספר "יבנה" שבסוכצ'וב למדו רק בעברית, לא באידיש ולא בפולנית. אריה שימש כמורה למוסיקה ולזמרה וביים הצגות בבית ספר זה. אריה ניהל את המקהלה. אריה פירסנברג ניגן על כינור מאז היותו בן 12. בין תלמידיו היה ילד ושמו דוד וישניה. הוא היה סולן המקהלה. ב- 1937 –משפחתו עזבה את סוכצ'וב ועברה לגור בוארשה. דוד וישניה הפך לסולן המקהלה של בית כנסת נוז'יק. , עם פרוץ המלחמה, משפחת וישניה גורשה לאושוויץ שני האחים וההורים נספו. דוד הוא היחידי מכל משפחתו ששרד אודות לקולו היפה. הוא הוזמן לשיר לפני הגרמנים במסיבות שערכו במחנה. הוא הנעים להם את זמנם באידיש, בפולנית ובעיקר בגרמנית. בבלוק 17 בבירקנאו עבר את כל עינויי המחנה. דויד ניצל ונסע עם הצבא האמריקאי לארה"ב והפך לחזן בבית הכנסת הרפורמי שבניו-יורק.
באחד הימים קרא דוד בעיתון שכמוהו-גם בית הכנסת נוז'יק שבוארשה-שרד, למרות שהגרמנים הפכוהו לאורווה. הוא שופץ ועומדים לערוך טכס לקראת האירוע. "בטכס כזה עלי להיות בבית כנסת נוז'יק, שם הייתי סולן במקהלה", אמר לעצמו, ונסע כנציג השגרירות האמריקאית לוארשה.
שמונה שנים לאחר המלחמה שואל דויד את גבאי בית הכנסת, שפירא: "מי החזן היום?" "צר לי", ענה הגבאי "אין לי רב, אני בעל תפילה, ואין לי חזן". "היום יש לך חזן בבית הכנסת" ענה דוד וישניה, "אנוכי אנהל את התפילה". וכשעלה דוד וישניה על הבמה, דמעות עמדו בעיניו. כשקולו הנעים מילא את חלל בית הכנסת, הוא ראה בעיני רוחו את הוריו יושבים בין הקהל הרב שהצטופף שם. הוא התפלל ובכה, וכשסיים את התפילה, ניגש אליו הגבאי שפירא ובפיו בקשה: "אני גר בפראגה, הרובע שמעבר לוויסלה, לכן כל שבת אני חייב ללכת ברגל מפראגה המרוחקת לבית הכנסת. אני רואה שאתה יוצא ובא בין מכובדים וגדולים. האם תוכל לבקש מהם שידאגו לי לחדר ליד בית הכנסת כדי שלא אאלץ לחלל שבת בנסיעה בטרמוואי?" (חשמלית). "ובקשה נוספת לי אליך: בעיירה אחת בפולין, ישנה אישה אחת ולה בן. רוצה היא לערוך לו בר-מצווה בבית הכנסת. הנער מגיע לכאן פעמיים בשבוע ואני מכין אותו לדרשה, אולם אין חזן בנמצא". "היכן אותה העיירה?"- שאל דויד. "אתה חזן אמריקאי ואינך מכיר עיירות בפולין" ענה הגבאי. "אינני אמריקאי, נולדתי בפולין, אמור לי את שם העיירה, אולי עודני זוכר?"
"ואם אומר לך שהאישה גרה בעיירה ששמה סוכצ'וב, תדע היכן זה?" דויד החסיר פעימה, "סוכצ'וב היא עיירת הולדתי!" קרא בהתרגשות. עוד באותו היום נסעו שניהם ברכב של השגרירות לעיירה וכשפגשו את ברברה הבטיח לה דויד כי יבוא למועד מארה"ב כדי להיות חזן בבר המצווה של אנדז'עק.
ואכן-בבוא הזמן נערכה מסיבת בר-המצווה בבית הכנסת נוז'יק, כשדויד וישניה הוא החזן.
בר המצווה הראשון שנחוג בבית כנסת נוז'יק לאחר המלחמה, היה של נער יהודי שנולד בסוכצ'וב.

סוף דבר
ברברה שלחה את בנה, לאחר בר- המצווה, לישיבה בארה"ב. הוא נימול, הפך לדתי חרדי. אריה פירסנברג פגש בו כשבא לחופשה הביתה. הוא למד רפואה באוניברסיטה על שם אינשטיין. לאחר מכן עשה עליה, הגיעה לארץ והשתקע בקיבוץ דתי. בכל שנה, בהזכרה ליהדות סוכצ'וב, אנדז'עק היה אורח כילד הראשון היהודי שנולד בעיירה לאחר המלחמה. אולם, בהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, לקחה אותו ברברה חזרה לעיירה. היא פחדה פן ייהרג. ליפני כ-5 שנים שלחה ברברה מכתב לאריה בו היא מבקשת למצוא כלה לבנה, אולם אריה לא הצליח במשימה זו ולא נמצאה כלה לבן. מארישה הבת הפכה למרים ולמדה בישיבה דתית, אף היא, בארה"ב.

קישורים
מדריך סוכאצ'ב, יפה זהבי, בעברית.

על כיכר השוק בסוכצ'ב - ירוחם אינס

כיכר השוק הייתה ממוקמת בעבר בריבוע שתוחם ברחובות אלו: ממזרח רחוב צרבנקה Czerwanka הנקרא גם פילסוצקי Pilsudski , מדרום רחוב רימונט Remont , ממערב רחוב טראוגוטה ומצפון רחוב ווארשאוסקה.
היום הוא נבלע בשיטחה של כיכר קושצושקו.
וכך תאר את מיקומה של כיכר השוק בין שתי מלחמות עולם, ירוחם אינס בן העיר סוכאצ'ב לשעבר.

מככר השוק נתפשטה העיר לכל הצדדים. הגדול שברחובותיה היה רחוב וארשה. הרחוב התחיל מהגשר שעל הבזורה, שבסמוך לו עמדה הכנסיה הנוצרית על מגדליה וצלביה, נמשך לכל אורך העיר עד לסופה, ושם נבלע בדרך המוליכה לוארשה. הרחוב השני בגודלו היה רחוב טרונוב, שיצא מקצה העיר האחד שם גבלו בו שדות וגנים, חצה את העיר לרוחבה בסמוך לככר השוק ובדרכו לקצה העיר השני, שם נמצא בית הנתיבות, עבר ליד בית-הקברות הנוצרי והיהודי.

כאן התרכזו חיי המסחר והכלכלה של העיר, הככר הייתה הומה אדם במיוחד בימי השוק, יום שלישי בשבוע, וביריד הגדול-אחת לחודשיים. אולם גם בחגים היה למקום ריח, צלילים ומראות המיוחדים לחג. ביימי חול רגילים היו החנויות שמסביב לשוק עסוקות במיקח ומסחר עם הלקוחות.

מיטיב לתאר זאת ירוחם אינס-בן סוכאצ'ב
מקום מרכזי בעיר תפסה כיכר השוק. הכיכר הייתה מרוצפת אבנים גדולות ומוקפת חנויות, צריפי עץ צפופים ושורות דוכני מוכרים, ובעיקר מוכרות ירקות ופירות, שבימי החורף הקרים מתחממים היו באשם הלוחשת של פחמי עץ שהובערו בקדרות ברזל יציקה. ברחבת הככר ניצב עמוד גבוה ועליו פעמון האזעקה, בו היו מצלצלים ומזעיקים את מכבי האש כשפרצה דליקה .
בימי שלישי בשבוע, ימי השוק בעיר, הייתה הככר משתנה לבלי-הכר. לא רק היא, אלא גם הרחובות הסמוכים מתמלאים היו אכרים מהכפרים הסמוכים ועגלות עמוסות שקי תבואה, בעלי חיים ועופות, והיו צעקות הכפריים מתערבבות ברעש אופני העגלות המגיעיות, מצהלות הסוסים, קרקור התרנגולות וגעיות עגלי הבקר, ברעש אחד גדול ומחריש אזניים. וברעש מסתובבים היו סוחרי העיר, זה בוחן בקפדנות את טיב התבואה, וזה בודק את העופות המוצעים למכירה או את העגל שעל העגלה, עומדים היו על המקח, ולבסוף "משתווים" וגומרים את העיסקה.
פעם בחודש בהגיע היריד הגדול, היתה העיר מתמלאה אכרים וסוחרים שבאו מקרוב ומרחוק, והביאו כל שחמד הלב, מחוט ועד שרוך נעל. והשוק מלא דוכנים, שצצו כפטריות אחרי הגשם, סביבם מצטופפים היו ונדחקים קונים וסתם סקרנים, שנמשכו אחר ססגוניות המקום. לא נעדרו גם כל מיני מוקיונים, עושי להטים, מגידי עתידות, מנחשות בקלפים, מציגי משחק-בובות ורמאים שונים.
אף בחנויות ובבתי המלאכה רבתה העבודה ביום זה, שכן היו רוב יהודי סוכצ'ב סוחרים ובעלי מלאכה, ועיקר פרנסתם על ימי היריד, להם מצפים היו מחודש למשנהו.
ימי השוק והיריד, פרט למקרים בודדים של התפרצות שכורים שהתפרעו עם התרוקנות הככר, היו לברכה גם לעיר וגם לכפרים סביבה. הכפריים שהביאו אל העיר את פרי עמלם וברכת אדמתם, היו קונים מיצרכים שונים מתצרת העיר, וסוחרי סוכצ'ב שסיפקו להם ממרכולתם משווקים היו לעיר הבירה וארשה ולמקומות אחרים משלוחי תבואה, עופות, ביצים וירקות שנרכשו מהאכרים.
רוב המפרנסים בקהילת סוכאצ'ב עסקו במסחר. הסוחרים היהודיים הסיעו את סחורותיהם לווארשה, שבה נאסרה על היהודים ישיבת קבע. בדרך כלל הם שהו שם יום-יומיים- עד שסיימו את עסקיהם. לקראת סוף המאה ה-18 הקל השלטון הפרוסי את האיסור על מגורי היהודים בווארשה ואז עברו להתגורר בה 10 משפחות מקהילת סוכאצ'ב. בעיר סוכאצ'ב עצמה הלך וגדל בעת ההיא מספר בעלי המלאכה היהודיים. בשנת 1800 היו בה בערך 90 מפרנסים. בעת ההיא היו בעיר 15 סוחרים יהודיים לעומת סוחר נוצרי אחד. כל 25 בתי המרזח ו-3 האכסניות שבעיר היו בידי היהודים. מתוך 8 משרפות היי"ש היו 5 בבעלות יהודית. שנים –עשר הגלבים שהיו בעיר היו יהודים. בתקופה ההיא היו בעיר בית מלאכה לעיבוד עורות שבעליו יהודי ובערך תריסר מנקרי בשר יהודיים. המספר הגדול של המנקרים מוכיח שלא מדובר בהספקת בשר לקהילה המקומית בלבד, אלא גם בייצוא בשר מן השחיטה המקומית לערים אחרות ובייחוד לווארשה.

במאה ה-19 המשיכו יהודי סוכאצ'ב להתפרנס בעיקר ממסחר וממלאכה. אחדים מן הסוחרים היהודיים היו בעלי חנויות גדולות לסחורות קולוניאליות (תבלינים ופירות טרופיים), לתבואה, לבדים ולמוצרי טקסטיל וסחורות עור. אבל רובם הגדול של היהודים היו סוחרים זעירים, בעלי דוכנים בשוק או רוכלים שסבבו בכפרים. מקור פרנסה חשוב היו 2 ימי השוק השבועיים והירידים שהתקיימו מדי חודשיים. בשנת 1884 היו בס' 144 חנויות של יהודים, לעומת 4 חנויות בלבד של נוצרים. יותר ממחצית מתוך 150 בעלי המלאכה שפעלו בס' היו יהודים. רוב בעלי המלאכה היהודיים היו חייטים: חלק מאלה היו פועלים שכירים ועובדי בית שעבדו בעשיית בגדים מוכנים. אחריהם באו הסנדלרים, הפרוונים, הכובענים והנגרים. היהודים היו מיוצגים גם בשאר ענפי המלאכה -פחחים, שענים, נפחים ועוד
בשנת 1838 הקים הבנקאי היהודי הרמן אפשטיין בית חרושת לסוכר בכפר הרמנוב שבנפת סוכאצ'ב. בית חרושת זה, שהיה מצויד במכונות קיטור ושהעסיק בשנת 1854 כ-300 פועלים, היה למקור פרנסה לספקים ולסוחרים יהודיים בסוכאצ'ב
בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה היישוב היהודי למרכז חסידי. מאות חסידים החלו לנהור לשבתות ולמועדי ישראל כדי להימצא במחיצתו של האדמו"ר ר' אברהם בורנשטיין (ר' אברההמלה סוחאצ'בר), בכך נפתח מקור פרנסה נוסף לתושבי המקום היהודיים. הוקמו אכסניות והתרחבו שיווק הסחורות והספקת השירותים של בעלי המלאכה. בשנים הראשונות של המאה ה-20 היו 30% ממפעלי המלאכה והתעשייה שהועסקו בהם בין 2 ל-9 פועלים בידי יהודים. בבעלותם היו גם 75% מבתי המסחר שמחזורם השנתי היה בין 10 ל-35 אלף רובל. לקראת סוף המאה ה-19 חיו בסוכאצ'ב רופא ו-50 מרפאים יהודיים, 3 מהם הועסקו בבית החולים היהודי- ההקדש, שהתקיים במקום במשך שנים רבות.
הדי הפרעות שנעשו ביהודים ברוסיה בשנת 1882 ובשנים 1905-1903 הוסיפו לאי הביטחון שחשו יהודי המקום. בשנת 1907, לאחר שהאנדקים קראו להטיל חרם על המסחר והמלאכה היהודיים במלכות פולין, נעשו ניסיונות להקים עיר קואופרטיבים פולניים. בעקבות כל אלה גבר מספר היהודים שעזבו את ס' והיגרו לארצות שמעבר לים. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היגרו מס' בין 200 ל-300 משפחות יהודיות
במחצית הראשונה של המאה ה-19 גדל מספר היהודים בס' ועקב זאת נתרחבו ונתגוונו החיים הקהילתיים של יהודי העיר.
הדי מהפכת 1905 הגיעו גם לס' ועוררו תסיסה בקרב הנוער היהודי. בין השאר נעשה ניסיון לארגן שביתה של עוזרות בית. השוליות של חברת החייטים, שהתקיימה בס' מזה זמן רב, דרשו לקצר את יום העבודה ולשפר את תנאי העבודה והשכר
במלחמת העולם הראשונה ברחו רוב התושבים מהעיר אשר ניזוקה קשות, אולם עם כיבוש העיר בידי הגרמנים החלו התושבים לחזור לאט לאט לעירם. היהודים היו בין ראשוני החוזרים. אולם עד גמר המלחמה חזרו לס' רק כמחצית מן היהודים שישבו במקום לפני מלחמת העולם. החוזרים נאלצו לגור במרתפים, במחסנים ובצריפים מאולתרים. את פרנסתם הדחוקה מצאו, רק החרוצים ביותר, במכירת סחורות עוברות לסוחר בעת מלחמה, כגון טבק, משקאות חריפים וכיוצא באלה סחורות שקונים החיילים. הוקם ועד עזרה ובראשו עמד רב העיר ' הירש פרקאל. הוועד ארגן מטבח עממי שחילק ארוחות לנזקקים; נפתחה מחדש האגודה לטיפול ביתומים יהודיים שהתקיימה בעיר כמה שנים לפני פרוץ המלחמה .

בין שתי מלחמות העולם
בגמר המלחמה לא חזרו לעירם כ-2,000 נפש מקרב יהודי סוכאצ'ב. היהודים הנותרים התקשו מאוד לשקם את בתיהם ואת החנויות ובתי המלאכה. בשנים הראשונות לאחר המלחמה קיבלו היהודים סיוע כספי מן ה"ג'וינט". את פרנסתם הדחוקה מצאו במסחר זעיר ובמלאכה. בתחילת שנות ה-20 התקיימו במקום 160 בתי מלאכה של יהודים שעבדו בהם 330 איש; רובם של אלה היו בעלי הסדנאות ובני משפחותיהם. בערך 20 אחוזים מן העוסקים במלאכה היו שכירים. כ-70 אחוזים מבתי המלאכה היו בענף ההלבשה. עבודתם היתה עונתית ובין עונה לעונה כמעט שבתה המלאכה בהם, ובעליהם והשכירים שהועסקו בהם היו מובטלים. בתחילת שנות ה-20 ניסו השלטונות לדחוק את רגלי הסוחרים והרוכלים היהודיים. לא זו בלבד שהטילו עליהם מסים כבדים, אלא היו גם ניסיונות לשלול מהם את הרישיון לעסוק במסחר. בשנת 1921 נשללו הרשיונות של 2 בעלי מסעדות יהודיים בתואנה, שהמסעדות קרובות מדי לכנסייה והדבר עלול להביא לחילול התפילה והתהלוכות. בשנת 1926 ניסתה העירייה להרחיק 15 דוכנים של רוכלים יהודיים מן השוק בתואנה, שהדוכנים אינם אסתטיים ומכערים את פני השוק. בעלי הדוכנים עירערו על ההחלטה בפני בית הדין ולאחר כמה משפטים בוטלה הגזרה .
פרנסת מה מצאו כמה מיהודי סוכאצ'ב עם הקמת בית חרושת למשי מלאכותי בכפר חודורקוב הסמוך . במפעל זה עבדו כ-5,000 פועלים. אמנם אף יהודי לא הועסק בבית החרושת עצמו, אולם כמה סוחרים יהודיים התפרנסו מהספקת חומר גלם ומשיווק התוצרת המוגמרת של בית החרושת. מן המפעל נהנו גם הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים בסוכאצ'ב, שכן הפועלים היו לקוחות שלהם
הסוחרים היהודיים התארגנו באגודת הסוחרים וגם בעלי המלאכה התארגנו באגודה משלהם. בשנת 1926 הוקם ליד אגודת בעלי המלאכה בנק עממי קואופרטיבי שנתמך גם בכספי ה"ג'וינט". בערך באותה שנה הרחיבה את פעולתה קופת גמילות חסדים שהתקיימה בס' מזמן
ביוזמת סניף ה"בונד" וקבוצת קומוניסטים יהודיים הוקם בסוכאצ'ב איגוד מקצועי יהודי, שכלל פועלים ועובדי בית יהודיים מענפים שונים (חייטים, סנדלרים, נגרים, פרוונים ועוד), בשנת 1926, בעקבות אחת השביתות, השיג האיגוד קיצור של יום העבודה והעמדתו על 8 שעות .
שנות ה-30 עמדו גם בסוכאצ'ב בדומה למקומות אחרים במחוז וארשה, בסימן הגברת ההסתה והתנכלויות נגד יהודים מצד האנטישמיים המקומיים.
בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה הלכה וגברה ההסתה נגד היהודים. במיוחד הציקו ליהודי המקום הקריאות
.להטלת חרם על המסחר היהודי ומשמרות החרם שהוצבו מפעם לפעם ליד חנויותיהם

כיכר השוק- כפי שהיא נראית היום, מרוצפת, ספסלים מסביב, המשמשים לפגישת אוהבים, או לרוצים לנפוש ולהזין עיניהם במראות העיר. משמאל ניבט אלינו בית העיריה לשעבר, המשמש היום כמוזיאון הלאומי של העיר, בעיקר להנצחת קרב הבזורה האחרון. מימין לבית העיריה נמצא בית הפיצה וכן- בתי קפה ומסחר נוספים. אין זכר לשוק הססגוני שהיה פה לפני מלחה"ע השניה ולחנויות היהודים שהיו מסביב.

קישורים
כיכר השוק בסוכצ'ב

תחנת הרכבת בסוכצ'ב

כדי להגיע לסוחצוב, עולים על הרכבת בתחנה מרכזית בוארשה ברחוב ירוזלימסקה, וכעבור זמן קצר, לאחר עצירה קצרה בבלוינה, תגיע הרכבת לסוכצ'וב העיר. התחנה היא אותה התחנה כמלפני למעלה מ-60 שנה. היא נמצאת בדרומה של העיר, בין הרחובות טראוגוטה וטאווארווה, בקצה המסילה, לא רחוק מבית הקברות.

לו ידעו קירותיה לדבר, היו מספרים על יהודי העיר שנסעו דרכה מדי יום לעיר הגדולה כדי לקנות סחורה וגם למכור. התחנה הייתה, שלא כמו היום, מרוחקת ממרכז העיר ומהרובע היהודי, ולכן היה צורך במרכבות וסוסים כדי להביאך לביתך כשאתה עמוס חבילות לאחר מסע מפרך. קבוצה של עגלונים מצאה שם את פרנסתה והייתה אורבת לנצרכים לה בחצר התחנה. היו העגלונים מעמיסים את הסחורה על העגלה ועושים דרכם בדרך העפר למחוז חפצו של הנוסע. וכך כותב על כך ירוחם אינס בזיכרונותיו

המרחק מן העיר אל תחנת הרכבת היה מספר קילומטרים. כדי לעברו היו אנשי העיר ובעיקר סוחריה נזקקים לכרכרותיהם של עגלוני סוכצ'וב, לייזר דרושקש, הירש טינדל ואחרים, שעמדו תמיד- בקיץ עם כרכרות, ובחורף עם מזחלות שלג- מוכנים להסיע את הממהרים לרכבת היוצאת.

מסביב לבית הנתיבות היו הבתים של כמה עשרות משפחות יהודיות, שהתפרנסו מבאי הרכבת. ביניהם נתבלט ביתו של מרדכי פיין, ובו בית תפילה ליהודי המקום. מעברם השני של פסי הרכבת, השתרעו כרי המרעה של הכפר ינובה דורנוב

בימי מלחמת השמד היה זה המקום בו הבריחו מזון לעיר הגדולה, ומאוחר יותר-דרכה גרשו את יהודי העיר לגטו וארשה. לרבים היתה זו פרידה לצמיתות מעיר הולדתם. מעטים מאוד חזרו לכאן כדי לחפש את יקיריהם או ממה שנישאר מרכושם-אם בכלל.
דמות עממית ומאוד מיוחדת הייתה חייקה הבעליגולה

האישה חייקל בעל העגלה
היא הייתה בעל העגלה היחידה בפולין. לא גבוהת קומה, לא חסונה, אך מצעדה גברי, איתן. פנים שזופות, ועיני תכלת של אישה יהודיה נלבבת, של אמא רחומה.
ומכובדת הייתה בעיירה... יהודים חסונים כאלונים, עגלונים מדורות, סייסים אלימים, הכול רחשו לה כבוד.
חייקל ידעה לא בלבד לנהוג בסוסים, בשיירות שלימות, בדרך לוארשה אלא גם לעמוד בפרץ בכל תקלה, כגון כאשר נשבר אופן של עגלה עמוסה. וכאשר חלה סוס, ידעו הכול שיש לפנות אליה והיא הפשילה שרוול מעיל הגברים שלבשה תמיד, וטיפלה כהלכה בסוס, בוטרינרים לא רחשה אמון יתר. נזקק אחד לקנות או להחליף סוס – שאל לחוות דעתה. לא לקחה דמי תיווך. אדרבא, נכונה הייתה תמיד לסייע לעגלון מך ודחוק בכספה, ובכסף שאספה אצל אחרים.
ולפלא הדבר, שאישה זו, אשר רוב ימיה עשתה בין סוסים ואורוות, ידעה לטפל גם באדם חולה, לא פחות מן החובש העירוני. ולא היה בית עניים, שנחלה בו אדם ולא היה כסף בשביל רופא, שלא הזמין את חייקל. היא ידעה הטיפול במקרה של נקיעת רגל, העמדת כוסות רוח, וקבעה התרופות למחלות השונות. ולא אחת נזדמנה אליה אישה שתינוקה לקה במיחוש כלשהו, והיא, בידיה הגרמיות והכבדות, טיפלה בו ברכות ובעדנה.
בעלה, מושקו, היה נפח, נמוך קומה ממנה, חסון, בעל ידיים אמיצות. לא היה בעל הדעה העיקרי בבית. אפילו בענייני העגלונות לא התערב יתר על המידה. שקוע היה בנפחותו. כשם שידע להשתלט גם על האביר שבסוסים, כן עלוב ומסכן היה לעומתה, ראש הבית.
אפילו גויים אהבוהו. הוא ידע את מלאכת הפירזול. גם לתקן אופן של עגלה. ושמו בפיהם, פאניה מושקו. ואולם בשטיבל בו התפלל, עם קצבים ונפחים, קראוהו לתורה בשמו ר' משה בן שמואל הכהן. ושם בשטיבל, הוא שם עינו בבעל הקורא הבחור פייוול, ובחר בו כחתנו, בעל בתו הבכורה. אם הוא עצמו אינו בקי באותיות הזעירות, יהא חתנו למדן. וכשסיפר על כך לאשתו, לחייקל, לא היה דבר שקשה עליה להשיג – ובייחוד למען למדן כזה. מכרו רתמה ועגלה, לקחו הלוואות, צירפו נדוניה, שכרו דירה וריהטוה וערכו חתונה כדת וכדין. כל העיירה הוזמנה לשמחה. מעולם לא סירב אדם להיענות להזמנתה להשתתף ב"שמחה" שערכה, בביתה הקטון שגבל במפחה ובאורוות הסוסים. ואם חסר מקום – סעדו במשמרות. ואולם לנשואי בתה היא שכרה את האולם הגדול ביותר בעיירה, של מכבי האש, והזמינה בנוסף לידידיה הנפחים, העגלונים, את כל נכבדי היהודים וכן את נכבדי הנוצרים עם ראש העיר בתוכם.
ועד אור הבוקר סעדו ורקדו ושמחו.
מה לא עשתה למען ילדיה? משנוסדה בסוכצ'וב גימנסיה, הייתה בתם הצעירה לתלמידה בה . מהראשונות.
ואשר לצעיר הבנים, חיים ניסן, והוא גם בן יחיד, הגתה תכניות שונות.
...זאת ועוד. היא – ולא בעלה – הייתה אולי האישה היחידה בפולין, חסידה של רבי. בחרה ברבי צנוע, בפרבר של וארשה – הרבי מגרוכוב. והיא העניקה לו אהבה וכבוד. עם כל נסיעה לוארשה לא שכחה להביא לו מתנה. וכל קיץ היה הרבי מגרוכוב בא לנוח בביתה, אשר בין המפחה לאורוות הסוסים. והיא קורנת אז מרוב שמחה ואושר. ובייחוד בליל ששי. בעלה לבוש בקפוטת משי, יושב ליד הרבי. ומכנסים אצלה בעלי מלאכה ויהודים סתם. הרבי אומר דברי תורה, ושרים זמירות חסידיים עד לשעה מאוחרת בלילה. והיא לבושה בשמלת שבת, רחוצה, כעומדת מן הצד, רוויה אושר – הלא היא קונה מצוות ועושה מעשים טובים...
שופעת מרץ הייתה. נוסף על העגלונות והמפחה הייתה בעלת מחסן פחמים ועצים. בשנים שקדמו למלחמת ההשמד הקימה בניין –חומה- לאחר טרדות ויגיעות רבות – על מגרש שלה. בלשון הפולנית הרצוצה שבפיה טענה באזני עורכי דין ושופטים, בקפלי שמלתה טמונות התעודות והאישורים למיניהם, והיא בעיצומה של פעילותה, אילולא...ספטמבר 1939.
ביום השלישי למלחמה הייתה סוכצ'וב יודן-ריין. יום תמים הופצצה העיר הפרוזה, הפצצות הראשונות פגעו בבית הכנסת. בבהלה נמלטו היהודים לוארשה. הניחו אחריהם הכל. גם זקן וטף יצאו לדרך ברגל, ורק מעטים בעגלות, שמחירן האמיר מאוד. לעת ערב הייתה העיר ריקה מיהודיה.
העגלה האחרונה הייתה של חייקל. יחידה ניצבה על העגלה הגדולה וסידרה החבילות, השקים המלאים חפצים, כרים, כלים – אחרית "רכושם" של יהודי סוכצ'וב. העגלה גאתה וצבתה כענק. בידיה המיובלות טרחה. ברגליה הנעולות מגפים כבדות דרכה על החבילות כדי לשייר מקום למטען נוסף. לא עמדה על המקח. באמנות אחזה במושכות והסיעה העגלה העמוסה לכביש בואכה וארשה. והכביש – גדוש אלפי פליטים. מהומה וצעקה. ליד אבן, בשולי הכביש מאחורי עץ – יושבת עקרת בית מכובדת מסוכצ'וב. משותקן, זועקת וקובלת הלמאי משאירים אותה. יהודי נגיד רכש עגלה זעירה, רתם עצמו בה. ובנו ואשתו (מורה ב"יבנה") דוחפים. והנה צועדות שלוש ישישות. לא עברו קילומטר אחד, ואין הן עוצרות כוח להמשיך, ומתפללות לסוף קל...
חייקל עוברת על פניהן, מבחינה בהן, יורדת בקפיצה זריזה, ומושיבה את שלוש האומללות בעגלתה. היא עצמה תפסיע ברגל. אולם עד וארשה לא הגיעה.
עם שחר הגיע ההמון המעונה לבלוינה. הדרך לוארשה סגורה. משמרות צבא. כי הדרך שמורה רק לצבא הנסוג. ההמון פונה לעבר ויסקיט. בהלה ומבוכה. משהאירה השמש חידשו הגרמנים הפצצותיהם הרצחניות. הם טסים מעל לראשי הבריות וקוצרים בהם. האנשים עוזבים שארית רכושם ונמלטים על נפשם. אף לא היה מי שישדוד.
ואך חייקל בלבד – לא נמלטה.
היא לא נטשה את חפציהם של יהודי סוכצ'וב המורדפים והמעונים, שהפקידו בידה. סבורה שיש להציל את כל הניתן. לא נפחדה בפני החיילים שחסמו הדרך בכביש הראשי לוארשה. היא בקיאה בכל שביל ומשעול- ומגיעה לפרושקוב העיירה.
כאן נתקלה בהפצצת אימים. נפלו סוסיה. ובלעדיהם הלא היא כגוף ללא נשמה. היא מאספת את כל החבילות, השקים, הסלים למקווה המקומית.
ומיוגעת עד כלות הכוחות היא מגיעה ביום ששי לוארשה, השוט בידה- זה כל מה שנותר לה.
ובתום המלחמה אצים ניצולי סוכצ'וב לפרושקוב, ומקבלים שרידי רכושם שנשתמרו, בדרך נס, במקווה.
היכן, באילו כבשנים, נתנו נפשם בני משפחת חייקל – לא נוד. בדוד המוות הגדול של גטו וארשה אבדו גם הם.
המפחה, האורוות, ביתם הדל – הכל נמחה מעל פני אדמת סוכצ'וב. ולא שרד שריד מן החיים שהמו, שפעמו, שסערו, שהיו רווים צער וחדווה. במקום זה קיים עתה שוק. שוק נקי – משל לא קיים היה כאן דבר...
ואך זכר אחד קיים. הבית בן שתי קומות ברחוב ורשאווסקה, שחייקל בנתה אותו בשעתו, ונוצרים מתגוררים בו. ותלוי עליו שלט – פח קטן עליו רשום באותיות לטיניות בלשון פולין:
חייקל קארו, בעלה וילדיה – הי"ד זכרונם לברכה.
והלא הם קורצו מהיסוד העממי, הטוב והנלבב, ממנו קורצה כל עדת יהודי סוכצ'וב.

אריה פירסנברג מורה למוסיקה בבית-הספר יבנה שבסוחצ'ב

עדותו של אריה פירסנברג לבית פינדק מצד אימו, קרוב משפחה של יפה זהבי כותבת המאמר, מורה למוסיקה בבית-הספר יבנה שבסוחצ'ב בן 94 (מרץ 2007), מתהלך זקוף וללא מקל הליכה, מנהל מועדון לאידיש בעיר הבירה ועדיין מלא תוכניות רבות פעילות לעתיד.

סוחצ'ב היא עיר בת 1000 שנה, בין הראשונות בפולין. הרבה לפני שוארשה נבנתה. 600 שנים גרו בה יהודים. בפרוץ מלחמה"ע השניה היו בה 6000 יהודים.
סוחצ'ב ידועה בכל העולם בגלל האדמו"ר מסוחצ'ב, או, אברמל'ה מסוחצ'ב. כשבחור ישיבה פוגש בן סוחצ'ב, הוא שואל אותו את השאלה הידועה: "מניין יהודי בא?" וכשהוא שומע את התשובה : "אני מסוחצ'ב". מייד פניו מביעות הערכה וכבוד רב.
סוחצ'ב היא גם עיר הולדתו של עויזר ווארשווסקה, שהיה סופר ידוע, אחד מספריו הוא "המבריחים" או באידיש: "השמוקלערס". (בזמן המלחמה התפרנסו רבים בהברחת אוכל לעיר).
בן נוסף לקהילה זו הוא הצייר דוד וולראד, שהציג בתערוכות רבות באמריקה ונפטר בגיל 101. המילים האחרונות שיצאו מבין שפתיו היו: "אני סוחאצ'ובער".
הוא כתב הרבה מאמרים ותמיד חתם בשם: סוחאצ'ובער".
אולם הכל נגמר ב- 1939 – חלק ברחו, אך חלק יהודים רב יותר מתו בגטו וארשה או במחנות ההשמדה, במיוחד בטרבלינקה.
כשחזרו הבורחים-לא מצאו דבר ובעיקר לא את בני משפחתם, בני עירם וביתם.
בית הכנסת העתיק היה מהמאה השישית...מאוד יפה, גבוה, חלונותיו גבוהים.
היו בעיר בית מדרש, שני בתי ספר עבריים: התחייה ובית יעקב-לבנות. התחייה היה שייך לציונים הכלליים ובית ספר יבנה היה שייך לתנועת המזרח"י.
מכל העיר היהודית שבסוחצ'ב נשארו 2 אתרים:
1. בית החולים שהפך לבית אבות. נבנה ע"י בן דודה של אשתו ז"ל של אריה פירסנברג: אברהם רכטמן שמו. אחד מעשירי העיר. ברחוב סטשיצה Stasica הייתה לו חצר של גביר עם עצי פרי ועצי נוי, ילדי הקהילה נהגו להתגנב לגן ולקטוף פירות בחשאי כדי להיטיב בהם את נפשם. בחצר ביתו היו גם אורוות ונשמעה משם צהלת סוסים אצילים. אברהם רכטמן, הגביר, בנה את בית החולים כמתנה לעירו. בחזית בית החולים היה קבוע לוח שיש ועליו חרוט שם הגביר באידיש ובפולנית. כיום אין כל זכר ללוח ואיש לא יודע ולא מכיר את שמו של אברהם רכטמן התורם הנדיב.
2. רחוב השילגאסה הוביל לבית הכנסת. לוויתו של כל נפטר עברה ברחוב זה. מסביב לבית הכנסת ובית הרבי הייתה שכונה גדולה של יהודים. היו בה רק בתי יהודים. אולם- אחרי המלחמה הרסו הגויים כל מה שנותר מהבתים, השתמשו בלבנים כבחומרי גלם לבניית בתים ומבנים במקום אחר בעיר, ואת מקומה של השכונה, בעלת העבר היהודי המפואר, הפכו לפארק ובו עצים וספסלים- הפארק לא מרשים במיוחד.כיום נאבקים בני הקהילה להחזרת שמו של הרחוב-רחוב בית הכנסת, "שילגאסה". ואמנם ראש העיר אישר את הדבר-אך תושבים אנטישמים הכשילו את מאמציו להחזרת השם, באיומים להקים סערה סביב העניין.
3. האתר היחידי שנשאר מיהדות סוחצ'ב, הוא בית הקברות בעל 600 השנים. הגרמנים הרסו רק את חלקו. בשנת 1946, כאשר חזר אריה פירסנברג לעיר הולדתו, מצא עדיין מצבות רבות העומדות על מקומן. את אוהלו של הרבי הוא לא מצא. ממול בית הקברות עומדת הגימנסיה של העיר. התלמידים חיפשו מקום לשחק כדורגל ומצאו את בית הקברות כמתאים לצרכיהם. המצבות נעקרו ממקומן והושלכו לנהר הבזורה הסמוך. ומעתה השתעשעו בני העיר במקום ונהנו ממשחק כדורגל. כיאות לבני תשחורת. ממול לבית הקברות גר נער פולני ושמו פאבל פיאלקובסקי. Pawel Fijalkowski, יום אחד שאל הנער את סבתו מה היה בעבר במגרש כדור-הרגל, המלא אשפה. סבתו אמרה לו: "פאבל- פה היה בית קברות יהודי". פאבל, בעל הנפש האצילית, נחרד מעצם המחשבה שילדים משחקים בכדורגל במקום שהיה בית קברות יהודי, הוא פנה ליד-ושם בישראל וכתב להם את סיפורו של בית הקברות. "אם יש עוד סוחצ'ובר בא"י, שיבוא להציל את בית הקברות, וצריך לעשות זאת במהירות האפשרית לפני שיעברו 60 שנה ויחול חוק ההתיישנות שלאחריו מותר לבנות בתים על בשטח הזה". דבר המכתב הגיע לאוזניו של אריה פירסנברג שנסע יחד עם ידיד נעוריו יוסף גרובר-איש סוחצ'ובר, שהגיע כסטודנט לא"י ב-1935 והפך לתפסן. שני החברים פנו לעירית סוחצ'ב והקימו בה קול צעקה, לאחר מכן פנו בקול נרגש ושטחו טענתם בפני מנהל הגימנסיה: "כיצד אתה נותן יד לעוולה שכזאת? הרי אתה מחלל את זכרם של סבינו וסבותינו הקבורים פה, תלמידיך משחקים כדורגל מעל עצמות בני משפחתינו ובני עירינו היהודית.". למחרת עקרו הנערים בהוראת מנהלם את השערים והפכו שוב את השטח לבית קברות יהודי. אולם אריה פירסנברג לא היה שבע רצון מן ההישג. באחד מביקוריו בפולין, פגש אריה במטוס את יהודה וידבסקי, בן-לודז, חסיד בן חסידים לשעבר מחצרו של האדמו"ר מסוחצ'ב, שעבר ללודז. יהודה היה בדרכו לכנס של ארגון אנשי לודז'. ידידות אמיצה צמחה בין שני האנשים האלה. כאשר שמע יהודה כי אריה הוא סוחצ'ובר אמיתי, מיד הזמין מונית והשניים נסעו לסוחצ'ב. בבואם מצאו כי בבית הקברות כבר נעשתה עבודת שיחזור.פיליאקובסקי- שהפך, בינתים, למנהלה הראשי של הז'יך היהודי ברחוב טלומצקה שבוארשה, הוציא מן הנהר מצבות בנות 150 שנה ,והחזירן לבית הקברות . יהודה פנה לידידו זה לא מכבר ואמר: "אדון אריה, כאן צריכה להיות גדר מסביב". אריה היה נרגש... למיטב זכרונו, מעולם לא הייתה גדר מסביב לבית הקברות. ואכן- זמן קצר לאחר מכן, נבנתה גדר סביב לבית הקברות. מניין השיג יהודה וידבסקי את עשרת האלפים השקלים לבניית הגדר? על שאלה זו לא ידע אריה פירסנברג לענות. גברת פאבישק, הגרה בבית שליד בית הקברות, שומרת על המקום ומחזיקה במפתחות הכניסה. אולם יהודה וידבסקי לא הסתפק בכך, הוא פנה אל אריה פירסנברג ואמר בהחלטיות: "אדון אריה פירסנברג, אני רוצה למצוא את הקברים של האדמו"רים". אריה שמח. הוא הראה ליהודה היכן, לפי זכרונו עמד האוהל. פועלים עם אתי חפירה הגיעו למקום ולא מצאו דבר... שנה שלמה חיפשו, ולא מצאו. והנה, הגיעה לאוזניהם השמועה כי בזמן המלחמה היה מחנה צבאי של גרמנים בבית הקברות ופולנים הועסקו בו כטבחים. ביניהם הייתה אישה אחת ישישה שטיפלה בחיילים הגרמנים והיא חיה עדיין. יהודה הביא אותה לבית הקברות.. כשראתה האישה את הפועלים מסתובבים בבית הקברות עם מכשירים לחיפוש הקברים, היא קראה בקול גדול: "איפה אתם חופרים? אני אראה לכם איפה הקברים". והיא החלה לרקוע ברגליה באדמה במקום מסוים והכריזה: "פה קברי הצדיקים!!!" מיד החלו חופרים במקום ומצאו את שני הקברים בתוך האדמה וקרשים תומכים באדמה מסביב, כפי שהיה נהוג באותם זמנים בפולין לקבורת האנשים. "בעוד חודשיים יהיה כאן אוהל לצדיקים" אמר יהודה, "הראו לי איך היה נראה האוהל". גרובר, חברו של אריה פירסנברג, צייר את האוהל על פי זכרונו: בית קטן מלבנים אדומות וגג. בחזיתו דלת ושני חלונות. אריה הראה ליהודה תמונה של אוהלו של הרבי אליעזר, שנבנה באותה מתכונת. לאחר כחודשים עמד במקום אוהל עם לוחיות וכתובות, ושוב לא ידע אריה פירסנברג לענות על השאלה: "מניין לקח יהודה וידבסקי את הכספים הרבים שהיו נחוצים לבניית האוהל. על דבר אחד יכול היה להעיד: האיש יהודה וידבסקי הוא בעל נפש גדולה ומכיסו לא יחסוך להשיב עטרת היהדות למקומה המתאים. והוא אינו חוסך כספים ומאמץ. איש קדוש ויהודי גאה. היום מבקרים מאות אנשים באוהלם של האדמו"רים אברמלה הגאון, בנו שמואל, האדמו"ר השני ואנדרטה לזכרו של האדמור השלישי-דוידל בורנשטיין שנפטר בגטו וארשה. מטיילים רבים מגיעים לכאן ובעיקר חסידים הבאים לבקר את האדמו"רים הנערצים. ממשלת פולין הכניסה את האתר לתוכנית התיירות הפולנית, בה כתוב כי בסוחצ'ב נמצא אוהלם של אדמו"רים.

קישורים
בית הקברות היהודי בסוכאצ'ב, מדריך סוכאצ'ב יפה זהבי.

האדמור השלישי מסוכטשוב רבי דוד זצ"ל

האדמו"ר מסוכצ'וב רבי דוד בורנשטיין נולד בשנת תרל"ח בעיר נאשלסק, לאביו האדמו"ר השני-רבי שמואל בעל הספר "שם משמואל" בנו יחידו של הגאון הצדיק רבי אברהם,
משחר ילדותו ניכרו בו כישרונות יוצאים מן הכלל, עליה נפלאה בתורה וחסידות, תפיסה מהירה, זיכרון נפלא, זכות הרעיון, ישרות הלב ונפש עדינה, אצילה.
מדת החסד של הסבא ומידת הגבורה של האבא, נתמזגו בו בתפארת של אמת ושלום.
מלמדו הפרטי היה החסיד ר' יצחק שלמה ליברמן ז"ל מאוזרקוב, אבל בעיקר נתחנך מילדותו אצל סבו הגאון ומופת הדור. אצלו למד תורת הנגלה והנסתר ושיטתו המיוחדת בהבנת עומק דברי הראשונים. היה חביב עליו כבנו ותמיד לא זזה ידו מתוך ידו, וככל שהתבגר יותר כן נתקרב יותר לסבו הגדול עד שהייתה נפשו קשורה בנפשו.
בהגיעו לבר מצווה אמר עליו סבו בעל ה"אבני נזר": "הוא כבר אדם שלם".
בעת שעמד בשידוכים אמר האב"נ לאחד הבוחנים: "הנה נכדי יש לו שכל מקיף מאוד מן הקצה אל הקצה, ואני איני נותן לו שיחדש חידושים במוקדם כל כך, כי הגה"צ רבי חיים הלברשטם זצ"ל _האדמור מצנז זי"ע – העיר לאבי – הרבי מביאלא – כי מוטב הי' אם לא הי' מרגיל אותי, לחדש בגיל מוקדם".
בהיותו בן 17 התחתן עם אסתר בתו של החסיד ר' מוטל וינגוט מזודונסקא-וואלא, ברם בעל ה"אבני נזר" לא נתן לנכדו לעזוב את בית מדרשו בסוכצ'וב וגם אח"כ לא פסק הקשר הרוחני בינו ובין זקנו.
הוא הקנה לעצמו את תורת סבו ואת תכונותיו. גאוניות בתורה ובחסידות, חריפות ועמקות יחד עם ניתוח הגיוני וישרת השכל, התמדה ועמל הנפש לחיפוש האמת לאמיתה, ולהרחיק את הסברה הרחוקה מנקודת האמת.
האדמו"ר הזקן זצ"ל הרבה לשבח את נכדו האהוב, את תורתו ואת חסידותו, את התמדתו ואת מידותיו. הוא ראה בו את יורשו הרוחני וממשיך דרכו בעתיד.
בשנת תרס"ח בערך, קיבל על עצמו את משרת הרבנות בעיר וישוגרוד. סבו נסע עמו, כדי להיות נוכח בשעת הכתרתו כרב המקום. אף הוא נהג את רבנותו ברמה כאבותיו, וגם הוא הקים ישיבה בעירו, בה למדו יומם ולילה תורת אמת על פי שיטת הלימודים הסוכצ'ובית. אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ישב הרב בדירה ארעית בלודז, בביתו של ר' דוד ז"ל פרושינובסקי. אולם גם אחרי תום המלחמה לא רצה לחזור לוישוגרוד, בגלל הרדיפות שסבל שם מבעלי זרוע, שכן הוא לא ידע להחניף לפרנסים הפוסעים על ראשי העם אלא היה מוכיחם בשבט פיו ללא משוא פנים.
כסבו כן הוא לא ידע מנוח במקום כהונתו. ברם, מאחר שכבר היה אז מפורסם כאחד מגדולי התורה שבדורו, פנו אליו מכמה קהילות חשובות כמו: בנדין, פאביאניץ וכו' בהצעות לשבת על כסא הרבנות. לבסוף נתמנה כרבה של טומשוב.
בטומשוב ישב שנים מספר וגם שם לא מצא לו מנוח. ברם, עוד בטרם הספיק להתבסס במקום, להאציל מאור תורתו וחכמתו על סדרי ועניני הקהילה, נתבקש אביו בעל ה"שם משמואל" זצ"ל לישיבה של מעלה, ומיד בהלוויתו, כ"ד טבת תרפ"ו הכתירוהו כל חסידי סוכצ'וב לממלא מקומו.
קבע דירתו בראשונה באטווצק, אח"כ בפביאניץ, קולומנא ושוב בלודז'. בעיר תעשייתית זו הפיץ את תורת החסידות לפי שיטתו המיוחדת והשפיע מתורתו וחכמתו. תואר פניו הי' אצילי, כי הוד מלכות הי' נסוך עליו, כולו אומר כבוד והדר.
במהירות נתפרסם כאחד מגדולי וחשובי האדמו"רים שבפולין. בכבוד והערצה התייחסו אליו המוני חסידים, לומדים ואנשי מעשה לכל זרמיהם וראו בו את ממשיך דרכו של הגאון מסוכצ'וב.
הוא הלך בעקבות אביו הקדוש בעל "שם משמואל" אשר יסד בסוכצ'וב ביום ההילולא הראשון של ה"אבני נזר" ישיבה גדולה ומפוארה בשם "בית אברהם" שבראשה עמד הגאון רבי אריה ליב הי"ד פרומר אבד"ק קוז'גלוב. הישיבה התקיימה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה והתחנכו בה מאות בחורים, ביניהם מופלגים בתורה ויראה, וקבלו בה הדרכת חיים.

עם תום המלחמה נוסדה בלודז' ישיבת "בית אברהם" אשר בראש פעולותיה עמד הר' מאיר בונם הכהן, בעידודו ועזרתו הישירה של האדמו"ר רבי שמואל זצ"ל.
גם בנו האדמו"ר רבינו דוד זצ"ל הקים רשת ישיבות "בית אברהם" בערי פולין-וארשה לודז', וכו' ששם חינכו דור למדנים וחסידים, בעלי מחשבה ואנשי מעשה.
כן הופיע בוארשה ירחון תורני נכבד בשם "בית אברהם" במטרה להפיץ את שיטת הלימוד הסוכצ'ובאית,
כאביו, לקח גם הוא חלק פעיל בחיים הציבוריים, בהנהלת אגודת הרבנים בפולין. כחבר נשיאות של מועצת גדולי התורה ומראשי אגודת ישראל התעניין מאוד תמיד בכל השאלות בענייני הכלל ודעתו הייתה מכרעת.
רבים מחסידיו המקורבים אליו ביותר היו מאנשי הדם בפולין. בעצמן גדולי תורה מפורסמים.
עם קנאתו הגדולה להשי"ת ולתורתו – שירש מאביו תקיף האופי – היה מאוד מתון בדיבורו ובמעשיו, צעד במתינות ודיבר במתינות, היה מדוד ושקול, נוח לבריות, מתחשב בדעת הזולת, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ומצטיין במידת אהבת ישראל אמיתית.
תפילתו הייתה ג"כ בנחת ובמתינות, בקול נפשי, מלה במלה, בדקדוק, שקולה ומדודה, יוצאת מעומק לב רגיש וטהור בנעימה מיוחדת, נכנסת בנועם זיוה והדרה, וחודרת לתוך תוכו של לב הצבור.
יחסו לבנין הארץ היה חיובי בהחלט, כיחס אבותיו. הגעגועים לארץ באו לידי ביטוי בסעודת שבת, במאמרי תורה בעת עריכת השולחן עם קהל חסידיו, כי אין לך כמעט שבת אחת שלא הזכיר את קדושת התורה, השבת והארץ, ושלשתן יחד שילב בפרשת השבוע.
בדומה לאביו רבינו שמואל זצ"ל, שביקר בארץ ישראל בשנת תרנ"א יחד עם גיסו ודודו רבי מאיר זצ"ל בשליחות סבו ה"אבני נזר" שלא הסתפק במה שעשה קניין באדמת ארצנו הקדושה, בחדרו פנימה סוכצ'וב על ידי בירור הלכות עמוקות במצוות התלויות בארץ, אלא שלח את בנו וחתנו הנ"ל ובידם סכום כסף רב, לשם רכישת שטח אדמה בארץ ישראל. הם שהו בארץ כשלושה חדשים, ועברו אותה לארכה ולרחבה. לצערם התכנית נתבטלה לפי שממשלת תורכיה אסרה אז למכור אדמות ליהודי רוסיה.
גם בנו, רבינו דוד זצ"ל, ביקר פעמיים בארץ ישראל. בראשונה בא לכן בקיץ תרפ"ד עם תכנית שלמה לבצע התיישבות חסידית בממדים רחבים, וגם קנה אדמה לתכלית זו.
בשובו לפולין, באסיפה גדולה בורשה בביהח"ס זאמנהוף 31, נאם בהתלהבות על מצות ישוב א"י. הוא קרא לעשירים שבחסידיו לקנות נחלאות בא"י לעלות ולהתיישב.
המשבר שפרץ בפולניה תיכף אחר ביקורו, מנע הגשמת תכניתו.
בכ" טבת תרצ"ד בפתיחה החגיגית של הועידה הארצית הרביעית של אגודת ישראל בפולין, קרא בברכתו לוועידה בקול חוצב להבות אש, לעבודה אקטיבית למען ישוב הארץ
בשלהי החורף תרצ"ה ביקר בפעם השנייה בארץ ישראל בלוויות הגאון מקוז'יגלוב הי"ד. הם שהו בפורים בתל אביב, בפסח – בירושלים, בל"ג בעומר עזבו את הארץ.
בר"ה תרצ"ט דרש מחסידיו ובפרט מהצעירים, שילמדו כל אחד משניות עד שיזכרו אותן בעל פה, כי יש זמנים שאין ספרים מצויים

בהתפרץ גייסות הגרמנים ללודז' בתחילת המלחמה העולמית השנייה, חדרו לתוך דירתו, עינו אותו וסחבו אותו ברחובות לודז'. כשניצל מידם ברח לוורשה עם כל משפחתו, והוא כולו שבור ורצוץ מרוב הפורענויות שרידה לעולם, מרדיפות ועינויים, גירושים ועלבונות של כלל ישראל, הנתונים בצרה במצור ומצוק, הנמצאים במדור התחתון של גיהינום דהאי עלמא.
הרבי התכנס בתוך תוכו של המצב האיום, ועל פניו האצילות נסוכים המרירות ורשמי התוגה שבלבו הכואב בצרות ישראל. הוא כולו חרד ממשמע אוזניו השתדל להראות פנים שוחקות ולגרום קורת רוח לבאים בצל קורתו לשמוע מפיו דברי נחמה ועידוד.
מספרים, שבאותם הימים הקודרים היה אומר: אני מהרהר, הייתי בארץ ישראל ודעתי הייתה להתיישב שם, דווקא באותו זמן שאפשר היה לשבת בגולה, ובכל זאת לא זכיתי אז לקבוע את דירתי בארצנו הקדושה. עכשיו, כאשר אין כל אפשרות לשבת כאן, כלום זכאי אני לעלות לארץ ישראל?
האדמו"ר זצ"ל עורר את הגרצ"א פרומר והגר"א סטוצינר לייסד גם בחשכת גיא צלמות הגטו הוורשאי ישיבות ולהרביץ. תורה ואכן הקיבוץ של הרבי אבהמ'לע וינברג ושל הגאון מקוז'יגלוב הוא מהמפורסמים בדברי ימי השואה בעוז רוחם לשמירת מסורת החסידות וגם – לכוננות למרד. הבחורים למדו תורה בהתמדה בבונקר במעמקי האדמה שמתחת הבית שברחוב מילא 14, ובכל לילה אחרי חצות הם יצאו לחפש מזון בבתים עזובים ומרוקנים להחיות את נפשם.
הרבי מסוכצ'וב זצ"ל יעץ לי לעזוב את וארשה, ולחזור למשפחתי ולעדתי סאניק, מקום ששימשתי כרב, ומפני שהגסטאפו חקרו עלי, ברחתי. כשבאתי הביתה סניקה לגטו, נודע לי בבירור – אחרי עבור שנה – בתחילת החורף תש"ב על קיום מחנה השמדה בחלמנו (קולמהוף) ע"י קויל ועל מעשי הטבח ההמוני ביערות קוזמיר. מידיעות שקלטתי ומבשורות הזוועה שנמסרו לי מבני ר' יששכר כהן הי"ד מגוסטינין ואחרי חקירה עמדתי על אמיתות הדבר, ורציתי להזים את האשליה, כי יהודי הגטאות אינם נשלחים אלא לעבודה בלבד. כתבתי אז מכתב קצר לוארשה, אל הרבי זצ"ל מסוכצ'וב בלשון סתרים, כי הדודה אסתר מרחוב מגילה בית 7 דירה 4 באה... הרמז היה ברור, כי כה נאמר בפסוק ד' פרק ז' של מגילת אסתר "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי" הרמז הובן, לא ארכו הימים וקבלתי תשובה המצביעה להתחזק בפסוק ד' מפרק כ"ג שבתהילים.
ואכן נודע לי רק זה עתה, מתוך המאמר "בגיא ההריגה" של עד ראיה מר פיינגולד, כי "זמן מסוים לפני המשלוחים היה הרבי מסוכצ'וב הראשון שהזעיק את הציבוריות היהודית שגזרה רעה מתרגשת ובאה על כלל ישראל הוא ז"ל אמר, שאת הגזרה יוציאו לפועל אנשי ס.ס. מלובלין, שעונדים לשרווליהם סרטים עם כתובת פערניכטונגס-קאמאנדא ("פלוגת השמדה").
אדם צ'ירניקוב פנה בעניין זה למושלים לייסט ופישר, לקומיסא הגטו אאורסוואלד ולראש הגסטפו בראנד ימ"ש. הם לא ידעו מהגזרה החדשה אבל הרבי מסוכצ'וב לא נח, הזעיק אנשים, דרש להתכנס להתייעצויות. בביתו היו נערכים כינוסים בעניין המרד..."
ב-19 ביולי 1942 כשהידיעות על הגירוש הקרוב מתפשטות והולכות התכנסה אסיפה של אישים ועסקנים בסודי סודות, בעלית קיר בגטו וארשה ברחוב נובליפקי 27. היו שם האדמו"ר מסוכצ'וב ביחד עם האדמו"ר מאלכסנדר זצ"ל והרב מפאביאניץ וקאליש, ושאר אישים נכבדים מכל החוגים ועל סדר יומה של אסיפה זו השאלה הקשה: האם הידיעות על השמדה הן אמת?...
עד סגירת הגטו בוארשה היה גר בדירות שונות, כי פחד לגור במקום קבוע. אח"כ נסע לאטווצק משם בחזרה לגטו וארשה ברחוב מורנובסקי 24 אצל ר' יוסף ואח"כ אצל ר' יצחק מאיר עלבינגר הי"ד מפרנסי וארשה לשעבר ומחסידיו המקורבים ביותר.
ביתו בגטו נהפך לבית ועד של התייעצויות, כינוסים ואסיפות ובמאמרי פיו הטיף נחמה ועידוד, חיזוק ותקווה לכלל ולפרט. מספרים, כי בזמן הגירושים מצא מנוס בחדר מוסתר בשופ שברחוב גנשה 67. מרוב צרות ישראל שהעיקו על לבו הטהור, נפטר שם משבץ לב בשמונה ימים לחודש כסלו תש"ג.
ביום זה יום חורפי קר משולג הוחזר לרגע קט בגטו כבוד המתים, שחולל מאז שחולל כבוד האדם החי בו, כי נערכה הפעם לוויה כנהוג לפנים בה השתתף ציבור ניכר. מנוחתו כבוד בבית החיים ברחוב גנשה, בסביבת אהלו של רבה הראשון האב"ד (סבו של אבי זצ"ל) הגאון רבי שלמה זלמן זצ"ל ליפשיץ בעל שו"ת "חמדת שלמה"
לזכר עולם יהי צדיק. השם ינקום דמו, וזכותו תגן עלינו ועכי"א.

כתב: הרב יהושע משה אהרנסון
רבה האחרון של סאניק ע"י סוכצ'וב- חבר הרבנות הראשית בפתח תקווה

בתמונה-קיברו של האדמו"ר דוד בורנשטיין בבית הקברות בוארשה. בין האחרונים בזמן המלחמה שנקבר בקבר יחיד. הקבר הרוס ועדיין לא משוקם. אוהלים נוספים לאדמו"רי משפחת בורנשטיין, נמצאים בבית הקברות שבלודז.

קישורים
בית הקברות היהודי בסוכאצ'ב, מדריך סוכאצ'ב יפה זהבי.

האדמו"ר רבי שמואל מסוכטשוב 1855-1926

השני לבית סוכצ'וב במ"ס שם משמואל
ר' שמואל נולד בשנת תרט"ז בבית סבו ר' מנחם מנדל מקוצק (אמו הצדקת שרה צינא הייתה בת האדמו"ר מקוצק) בזמן שאביו הגאון ר' אבהמ'לי היה סמוך שם על שולחן חותנו. ימי נעוריו עברו עליו בפרצבה ובקרושניביץ, מקומות שר' אברהמ'לי שימש בהם ברבנות והריץ תורה ברבים. בימים ההם שאב ממנו ר' שמואל הצעיר את רוב תורתו, - כי הרבנות לא גזלה מזמנו הרבה, וכרבי הוכתר רק בשנת תר"ל – וגם אז לא רבו שורות חסידיו והדופקים על פתחו, ולא הפריעוהו בלימודו. ולכן יכול היה להתמסר כרצונו לחינוכו ולימודיו של בנו יחידו המוכשר, ולהלעיטו ממכמני גנזיו.
בשנת תרל"ד-1874 נשא לאישה את יוטא לאה בת החסיד הקוצקאי המפורסם ר' אליעזר ליפמן, חתנו של הרה"ק ר' שלמה מרדומסק, בעל "תפארת שלמה", אולם גם אחרי נישואיו לא עזב את בית אביו, כמנהג אותם הימים, לאכול "קעטס" בבית חותנו, - אלא נשאר לגור בקרבת אביו בקרושניביץ, כי קשתה על שניהם הפרידה. וכך עבר הזוג יחד עם ר' אברהמ'לי זצ"ל לנאשעלסק ואח"כ לסוכצ'וב. כאן היה גר בדירה נפרדת ברחוב הורשאי, והיה מתפרנס מחנות של יין. הגם שלאמיתו של דבר לא הקדיש אף פעם זמן רב ביותר למסחרו, שהיה מתנהל ע"י נאמן בית.
אחרי מות אשתו הראשונה במיטב שנותיה, נשא אישה שנייה (בשנת תרס"ג-1903) את מירל בת הרה"ג ר' משה נתן שפירא אב"ד קשיונז (מח"ס "שמן למאור").
אחרי פטירת אביו הגאון ר' אברהם זצ"ל (אב תרע"ד-1910) הכתירוהו החסידים לממלא מקומו כאדמו"ר בסוכצ'וב ועבר אז לגור בדירת אביו ב"חצר".
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (אב תרע"ד-1914) נמצא במקום מרפא בגרמניה. שם נעצר כנתין רוסי, ורק אחרי מאמצים רבים הצליח – יחד עם אדמו"רים אחרים שהיו באותו מצב – לחזור לפולין. אולם מחמת נגישות היהודים ע"י ממשלת הצאר והתנכלותם לאנשי המעלה, הייתה סכנה בשובו לסוכצ'וב, העיירה הקטנה, ולכן החליט להישאר זמנית בלודז', וכך נשאר שם משך ימי המלחמה ולא היה בסוכצ'וב בזמן חורבנה (תרע"ה-1915).
בלודז' בקרב עדת חסידיו ואנ"ש המרובים, עבר יחד אתם את ימי המלחמה הקשים, התענה בכל אשר התענו הם, עמד בשער לעודדם ולסעדם, וניהלם בעצה ותושיה בימים הטרופים. מעניין כי השנים האלו מצוינים בפעולתו הנמרצת להרמת קרן התורה והחסידות, ועדים לכך המאמרים המרובים –שנדפסו בס' "שם משמואל" – אשר השמיע אז בקרב עדת נאמניו והתופסים את רובו של הספר. לא רק חסידי סוכצ'וב היו משכימים לפתחו, רבו הפונים אליו מחסידי שושלות אחרות וגם לא חסידים מרובים היו בין באי ביתו.
אולם קשתה עליו הישיבה בעיר הגדולה ומרובת האוכלוסין, הפריעו לו המוני הפונים אליו בעבודת קודשו, גם במצב בריאותו פגע הדבר, צרות הרבים העיקו עליו כמשא כבד, ולכן עבר לגור (בשנת תרע"ט-1919) לזגירז, עיירה קטנה ע"י לודז, כדי להתרחק קצת משאונה והמונה של עיר תעשייתית זו. כאן התיישב והקים בית מדרשו בשנים שלאחר כך גם יסד ישיבה, למרות שראה כאן את ישיבתו כזמנית בלבד, ולא חדל מלתכן תכניות לחזור לסוכצ'וב החרבה.
בשנת תרפ"ו-1926 תקפה עליו מחלתו. בעצת רופאיו הועבר לאוטווצק, מקום קיט ע"י ורשה, אולם לא ארכו לו שם הימים ונפטר בגיל שבעים (כ"ד טבת תרפ"ו) והובא למנוחת עולמים באוהל אביו בסוכצ'וב. וכל בית ישראל ספדו מרה את האבידה.
בן יחיד היה להוריו (מלבדו הייתה להם עוד בת בשם אסתר, נשואה לר' מאיר בורנשטיין, אחי אביה, גרו בסוכצ'וב ושם נפטרה בחיי אביה), ומשחר ימיו לא זזה ידו מיד אביו. תמיד שהה במחיצתו, ראה עצמו כתלמידו לכל דבר, והעריצהו לבלי גבול. גם במרוצת השנים, בהיותו כבר בעצמו אב למשפחה גדולה, לא עבר עליהם יום מבלי שיתראו. גם אח"כ כשמילא מקום אביו, כשכבר היה בעצמו אדמו"ר, עדיין לא הרגיש כעומד ברשות עצמו, כצועד בדרך משלו, אלא תמיד נדמה היה לו, שהוא נשען על כתפי אביו הגאון, כאילו רק פרשן הוא לדבריו.
ולא בגלל היותו מטבעו חלש אופי וזקוק בסעד לתמכו, להיפך, תקיף בדעתו היה ר' שמואל אשר לא נתבטלה בפני איש, ועומד איתן על שלו בדעה צלולה וחריפה. אבל לגבי אביו, כלפיו ותרן היה תמיד, בן ותלמיד מקשיב.
מאידך, גם יחס אביו אליו שונה היה מן הרגיל. הגאון המפורסם בדורו, פוסק ההלכות אשר על דעתו אין עוררין, התייחס לבנו בכבוד ובהערצה, העריך מאוד את דעתו בתורה, בנגלה כבנסתר, והביט עליו כעל איש המעלה. היה מכנה אותו (שלא בנוכחותו) ר' שמואל שלי ("מיין ר' שמואל") את רבים מבין הפונים אליו בענייני שמים ובמילי דעלמא, היה שולח לר' שמואל באומרו: "אצל ר' שמואל שלי כבר הייתם?" ומתעניין לשמוע את דעתו בנידון. האיש החזק הזה, לא עשה דבר קטן או גדול מבלי להתייעץ עם בנו.
פרט מעניין. בעל ה"אבני נזר" לא היה נוהג (בכל אופן בשנים האחרונות) לערוך שולחן בסעודה השלישית בשבת. לכן היו החסידים רגילים להתאסף בבית ר' שמואל זצ"ל, הוא היה עורך שולחן בסעודה שלישית, עם אמירת "תורה" כמנהג האדמו"רים (בחיי אביו ובמקומו) והאב מצדו היה ממריץ חסידים שנקלעו לפניו בשעה זו ללכת לשולחנו של ר' שמואל זצ"ל ואפילו מגלה היה רגשי הקפדה כלפי אלה שהשתמטו מכך.

קישורים

בית הקברות היהודי בסוכאצ'ב, מדריך סוכאצ'ב יפה זהבי.

האדמו"ר ר' אברהם מסוכטשוב

בין גדולי האדמו"רים בפולין בדורות האחרונים תופס מקום מיוחד הרבי ר' אברהם מסוכטשוב, הגאון בהלכה והפוסק הגדול של הדור, שאליו פנו רבנים מקרוב ומרחוק בשאלות, ותשובותיו נאספו בספרי "אבני נזר" שהוחל בהדפסתם בשנת תרע"ב ונמשך בהפסקות עד תרצ"ד. קודם פטירתו הדפיס את ספרו הראשון "אגלי טל" בשנת תרס"ה, כולל ביאור הלכות שבת על י"א מלאכות. אחד המועטים מבין האדמו"רים שהשאירו אחריהם ספרים חשובים בהלכה. ספריו אלה הם עדות נאמנה לגאונותו ובהם קנה לו את עולמו. וגם בנסתר השאיר אחריו חידושי תורה ורעיונות עמוקים שרבים מהם מובאים על ידי בנו ר' שמואל, גם הוא אדמו"ר בסוכטשוב אחרי אביו, בספרו "שם משמואל".
אבל לא על ידי ספריו בלבד השפיע וזכה ששמו ייזכר ברבים לדורות. בעצם ישותו הרוחנית הנעלה, המופשטת מעולם הגשמיות והחומריות העלה את דורו וממילא גם את הדורות הבאים מעל חיי החולין. מעצם היותו מנשבת רוח רעננה של תורה כ"אגלי טל" על אדמה צחיחה, רוח התורה האמיתית אשר היא מעל לכל הזמנים ומעל לכל הפגעים, רוח התורה התמימה בלי פגם, כמאמרו החביב בשם הרבי ר' בונם מפשיסחא זצ"ל "הכל נפגם בחרבן הבית חוץ מתורה". ולא הוציא מפיו דבר הלכה שלא ברר אותם מכל צד ובזה הוא נחשב כאחד הראשונים, ונאה הוא השם "אבני נזר" לספריו שכל הלכה שפסק היא כאבן יקרה בכתר התורה. וכמו בתורת הנגלה כך גם בתורת הנסתר, כל רעיון שלו בחסידות הוא מרגלית מזהירה בעולם המחשבה וההגות. הוא מיזג מזיגה נפלאה בתוכו את גאונותו בהלכה ועמקותו בנסתר ושתיהן נעשו אצלו לאחד. אף הוא היה אומר: " אין בנסתר אלא מה שבנגלה, אלא שלאו כל אחד זוכה לראות את זה". והוא ביגיעתו הרבה בתורה זכה לכך אלא שלא זחתה דעתו עליו ובענוותנותו הרבה ראה את עצמו תמיד חסר ורחוק משלמות.
וכפלא היה בעיני הכל, כיצד גופו החלש והרופף נשא את מוחו הגאוני. כל ימיו נאבק עם חולשת גופו, היה גונח ומשתעל ויורק דם ולא פעם היו חייו בסכנה והרופאים נתייאשו ממנו עוד בימי עלומיו. אולם רוח הגאון שבו וכוח התמדתו הכביר שהשקיע בלמוד התורה עמדו לו והוא נתגבר על מחלתו ויכול לה. בעל הגוף הקטן והחלש הזה, שנעשה לפאר הדור, נולד בעוני, וסבל מחסור כל ימי חייו, אף כי שמו הלך למרחקים ורבים וגדולים השכימו לפתחו. רב גאון ונרדף על צווארו, סבל ממחלוקת ומלשינות אף כי כל מעשיו היו לשם שמים. חסיד ואדמו"ר שעל אף הסבל והרדיפות נשאר בתומו ובצדקתו ולא נפגם פגם כל שהוא כל ימי חייו. נשא את ייסוריו באהבה ועוד התפלל על מתנגדיו ורודפיו לבל יינזקו ח"ו בידי שמים בגלל כבוד תורתו. הגאון השכיח את כל סבלותיו בלימוד, תרתי משמע בלימוד עצמו ובלימוד עם תלמידיו וקיים בגופו מה שכתב בהקדמתו לספרו "אגלי טל" ש"עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו..." וכזה היה הוא "בעל התורה" בן דורו הקשיש ממנו האדמו"ר מגסטינין זצ"ל ואמר עליו ש"כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו נקרצו ונילושו מן התורה הקדושה"... כי הפכה התורה לדם מדמו ולבשר מבשרו.

אברהם יצחק ברומברג

תולדות חייו 1839 -1910
בעיר בנדין אשר בפולין ישב רב גדול בתורה וחסיד ושמו ר' זאב נחום בורנשטיין. ולו אישה צדקת מרת דוברוש, חוטר מגזע הפוסקים הגדולים הרמ"א והש"ך. ויהיו להם שלשה בנים ובת אחת. הבן הבכור ר' אברהם (נולד בתקצ"ט) הוא שעליו יסופר, יצא טיבו בעולם כגאון פסוק ואדמו"ר וידוע בשם הרבי מסוכטשוב וגם בשם הבעל "אבני נזר".
כבר בילדותו היה נודע כילד פלאים. וחסידים מספרים הרבה פלאים ממנו. כבר מעצם לידתו וכן במשך כל שנות חייו היה מלומד בניסים. בנס נולד ובניסים חי והאריך ימים על אף הרופאים שאמרו נואש לחייו לא פעם. מסופר שאמו הקשתה בלדתה את בנה בכורה זה וכשיצא העובר לאוויר העולם נתמלא ביתו הדל של הרב מבנדין אורה. והיתה השמחה גדולה בעיר. אמרו על הילד שנשמה גדולה ירדה לשכון בו ושלא בא להאי עלמא אלא להיות קדוש וגאון בתורה.
וכה מספרים חסידים על לידתו
"באש ירדה נשמתו לעולם הזה במעמד עדה קדושה של חסידים ואנשי מעשה. מסופר מפי מי שהיה נאמן ביתו של האדמו"ר מסוכטשוב, כי כאשר כרעה אמו ללדת, התקשתה מאוד כי לא היו לה הכאבים הדרושים ללידה. וציוה הרופא שיעשנו בחדר היולדת הרבה טיטין ועל ידי השיעול שתשתעל מהעשן יבואו לה צירי הלידה. מיד קראו חבורת אנשי מעשה מחסידי קוצק שבעיר ובאו עם מקטרותיהם ומילאו את הבית עשן, עד שלא ראו איש את רעהו. ובתוך העשן הזה לפתע נראתה שלהבת אש גדולה שהאירה את כל הבית וחשבו שנפלה דליקה בבית וקם רעש גדול בין הנאספים ובתוך הרעש הזה נשמע קול אנקתה של היולדת ובכי העובר שיצא לאוויר העולם."
כישרונותיו של הילד נתגלו בו בגיל מוקדם מאוד שלא כרגיל. רק החל הילד לדבר וכבר ראו בו שתפיסתו מהירה והבנתו עמוקה בכל דבר וזכרונו מפליא. בהיותו בן שנתיים הראה לו אביו בפעם הראשונה את סדר האלף בית עם התנועות. מיד ידע הילד להכיר כל אות ואות וכל תנועה ולקראן בשמן. אחרי ארבע שבועות כבר יכול להתפלל בסדור כראוי. כשמלאו לו שלש שנים היו לוקחו אביו אל שעורו עם בחורי הישיבה.
בגיל של חמש-שש כבר היה מלמד לבחורי ישיבה שעור בבקיאות ובחריפות והיו שבעים רצון מלימודו והוא עצמו היה מזכיר גם לעת זקנותו מן הדברים שחידש אז לתלמידיו הגדולים ממנו בשנים הרבה. ובהיותו בן שמונה דרש דרשה לפני גדולים ובקיאים ויצא לו שם בכל הסביבה לתהילה וקראו לו "העילוי מעלקיש". בן עשר סיים את הש"ס כולו.
אף על פי שנתפרסם כ"עילוי" עוד בהיותו נער צעיר לא קלקלה התהילה את שורת ענוותו ולא את התמדתו ולא תפס עניין הפרסום כל מקום אצלו וחשב עצמו לנער פשוט בעלמא.
האדמו"ר הזקן מקוצק הרגיש את הכח התורני הרענן המבצבץ בגאון הקטן וקרבו אליו ויעד אותו לחתן לו.
אביו התפאר והתגאה בבנו הגאון והיה אומר עליו שהוא קדוש מבטן ושסגולה יקרה זו נתנה לו מן השמים במתנה. אבל אילו שאלו אותו מן השמים אם רוצה עוד בן כזה היה מוחל על המתנה כי היה גופו חלש והרבה סבלו הוריו מחולשתו זו והרבה פעמים חלה בילדותו ולא פעם נואשו הרופאים מחייו.

שלשה מגדולי הדור בקשו לקחתו לחתן להם: האדמו"ר ר חיים מצאנז, החידושי הרי"ם מגור והאדמו"ר הזקן מקוצק.
בשנה הארבע עשרה התחילו בהכנות לחתונה הגדולה שלו בקוצק למועד שנקבע מראש.
מאז נעשה חתנו של האדמו"ר הקדוש מקוצק נקשרה נפש העילוי הצעיר בנפש האדמו"ר הזקן. ויהי לו האדמו"ר לא רק לחותן אלא לאב ומורה דרך בתורה ובחסידות והוא נעשה תלמידו וחסידו המובהק של חותנו לכל ימי חייו. חותנו היה אומר שלחתנו ישנו המוח והנשמה של המהר"ל מפראג ועל כן יש לשמור עליו שלא תקרה לו שום תקלה ושלא יקלקל המדרגה הגבוהה.
תקופת השנים הללו שדר בכפיפה אחת עם חותנו האדמו"ר הקדוש מקוצק היא הברוכה ורבת הרושם בחייו של חותנו האדמו"ר הקדוש מקוצק, היא הברוכה ורבת הרושם בחייו של העילוי והגאון הצעיר, ואפשר לחשוב אותה לתקופת הזהב של חייו. היו אלו שנות צמיחתו ושגשוגו תחת השגחתו והדרכתו של חותנו ורבו הגדול. כאן בבית חמיו עברו עליו ימי עלומיו ובחרותו. כאן נתבגר העלם בן הארבע עשרה והיה לאיש ולגבר ונתגבש ונשתלם הגאון בו.
אחרי שנות חינוכו בתקופת ילדותו ונערותו בבית אביו מצא כאן בבית חותנו בית מדרש גבוה להשכלתו התורנית והחסידית גם יחד. כאן נתגלה לו עולם התורה באור חדש.האדמו"ר מקוצק סלל לפניו שיטה שרחוקה מן הפלפול.
שבע שנים זכה האברך לחסות בצלו של הקדוש מקוצק. שבע שנים של שפע רוחני וללא דאגת פרנסה. נולדו לו בן ובת. ואף שלא נהגו בחצר קוצק בפזרנות ובמותרות, חי ללא דאגה . אולם שבע שנות הטובה חלפו חיש מהר. בשנת תרי"ט נסתלק האדמו"ר הזקן ועוד כארבעה שנים נשאר האברך סמוך על שולחן חמותו הרבנית אולם כשראה שפרנסתה הולכת ופוחתת נאלץ לחפש לו מקור למחייתו ולמחית ביתו.

בעיר פארצעוו התפנתה משרת רבנות והוא בעל כורחו נאות לקבל את המשרה. בגיל 24 לראשונה הפך לרב בישראל. אולם למרות כל המכשולים והתקלות שנתקל בהם בדרכו- לא נשבר ונשאר עומד איתן נגד כל הנפגעים.
מקוצק קיבל את הסיסמא וחזר ושינן אותה לתלמידיו וחסידיו שעיקר גדול בעבודת הבורא הוא לימוד תורתו הקדושה. "הרבה דרכים לעבודת הבורא-היה אומר- והדרך הטובה להגיע לעבודת הבורא היא ע"י לימוד תורה."
הרב אברמלה בורשטיין הצעיר מצא באדמו"ר הראשון מגור את רבו, אחרי פטירת חותנו ורבו האדמו"ר מקוצק, ונעשה חסידו של בעל חידושי הרי"ם והיה נוסע אליו. כתוצאה מכך עורר עליו את חסידי קוצק בעירו פארצעוו שירדו לחייו והעלילו עליו עלילות שונות, ולא נתנו לו אנשי העיר די ספוק פרנסתו והיה רעב ללחם ממש. למרות הכל הייתה זו תקופה בחייו בו למוד התורה השכיחו את צערו והוא חידש אז דברים נפלאים.
כשנודע לבעל ה"חידושי הרי"ם מדחקותו הנוראה בפארצעוו שלח לו לפרנסתו בכל שבוע חמישה עשר רו"כ.

הרב הגאון ר' יהושוע'לה מקוטנא מאוד השתוקק שידידו הגאון הצעיר הרב מפארצעוו יהיה שכנו הקרוב ועל כן נסע בעצמו לקרשנעוויץ הסמוכה ודרש שם בפני אנשי העיר בשבת בבית-הכנסת וספר להם שמכיר אברך שהוא "שר התורה" בדור הזה כמו הרשב"א בדורו והציע לפניהם שיקבלו את הגאון הצעיר לרב אצלם.ואכן- הרב אברמלה עבר לגור שם כרב העיר.
אולם בגלל קנאותו הקיצונית נעשו רבים שונאים לו והתחילו רודפים אותו בכל מיני דרכים, כמו בפארצעוו ונתמעטה פרנסתו. אולם הוא לא נבוך ולא נסוג והיה משגיח על כל עניני הקהל בעין פקוחה ונהג את הרבנות ביד רמה, כי לא הביט על הרבנות כעל מקור לפרנסה גרידא אלא כעל תפקיד קדוש ורצה למלאו כראוי בשלמות כדת וכדין.
כאן בקרושנעוויץ הרבה לעסוק בלמוד הזוהר הקדוש ושאר ספרי הקבלה ויצא לו שם בתורת הנסתר כמו בנגלה.
מלבד הלימוד היה דואג גם למזונותיהם של תלמידיו. הוא ידע והכיר כל תלמיד ותלמיד והיה קרוב לכל אחד קרבת נפש כאב אל בנו אם היה תוכו כברו. ואם לא היה תוכו כברו היה מרחיקו מישיבתו. על כן היו אצלו ממיטב בחורי הישיבה והלומדים. וכל מי שביקש בחור טוב לחתן היה פונה לישיבת הגאון מקרושנעוויץ.
באותה שנה גופה שנתקבל לרב בקרושנוויץ נסתלק רבו האדמו"ר ה"חידושי הרי"ם" מגור אז הכתירו החסידים את הרב הישיש ר' העניך הכהן לוין שהיה מראשוני תלמידי ר' שמחה בונם מפשיסחא ואחר כך מגדולי וזקני חסידי קוצק וגור ועתה היה רב באלכסנדר, עיירה של חרושת ותעשיה ע"י לודז. הנה לאלכסנדר נעתק עתה המרכז של חסידות גור.
התחילו חסידי גור לנסוע למקום חדש זה. בתחילה היססו רבים מהם, אולם כאשר ראו שגם הרב הגאון מקרושנביץ בא לשם, נחה דעתם.
אהבה גדולה נתקשרה בין התלמידים והרב הצעיר מקרושנביץ ובין הרבי הישיש מאלכסנדר. ההבדל בשנים לא מנע בעד הידידות הגדולה שהייתה בין שני גאוני התורה והחסידות.
רק ארבע שנים הנהיג את עדת חסידיו (משנת תרכ"ו, שנת פטירת הרי"ם מגור עד שנת תר"ל).
כשהגיעה השמועה על פטירתו של הרבי ר' העניך לרב מקרושנביץ לא שהה אף רגע כדי להחליף את בגדיו ומבלי לחכות שיביאו לו עגלה רץ מביתו ברגל ישר אל הדרך המובילה לאלכסנדר. אנשי ביתו הוצרכו לרדוף אחריו עם עגלה עד שלבסוף נעתר להם לשבת בתוכה. וכשבא לאלכסנדר כבר אחר את ההלוויה וכבר הגיעו עם הנפטר לבית העלמין. כשראה זאת הרב מקרושנביץ עקף את שער בית העלמין טיפס ועלה בגדר וקפץ משם והגיע למקום הקבורה. בשעה שהניחו את המטה של הנפטר על הארץ, בטרם יורידוה אל הקבר נפל אין-אונים בפישוט ידיים ורגלים ארצה סמוך לגופת רבו הנפטר ונשא קולו בבכי עד לב השמים, והכול בכו עמו ולא יכלו להזיזו משם עד שהרימוהו ונשאוהו משם על כפים. כל כך קשה הייתה עליו הפרידה מעל רבו הנערץ.

לאחר שעברו כשלשה חדשים מפטירת הרבי ר' העניך נמנו וגמרו החסידים למנות עליהם רבי. החליטו לפנות אל הרב מקרושנביץ, חתנו של האדמו"ר הזקן מקוצק, אבל כיון שלא היו בטוחים אם יסכים החליטו לשאול תחילה את פיו. את שליחות הטילו על אחד מחשובי חסידי קוצק לשעבר, תחילה היסס הרב ודחה את הדבר אולם החסיד השליח לא הרפה ממנו והתחיל להוכיח לרב מליטומורסק כמה נחוץ וחשוב שיקבל עליו את האדמו"רות. הויכוח הזה התקיים בפניו של הרב מקרושנביץ. הרב ישב ושתק ולא התערב בויכוח רק הקשיב לדבריהם. רק פעם אחת הפסיק את שתיקתו ואמר: "אילו הייתי יודע שנמצא יהודי אחד שיכולתי להתוודע ממנו דבר שאיני יודע עדיין הייתי הולך ברגל אליו פרסאות על פרסאות".
הוא לא נהג להרבות לדבר עם חסידיו וגם על שאלותיהם היה משיב בקיצור נמרץ. אחד מן המקורבים אליו הזכיר לפניו שאנשי שלומו דעתם נחלשת עליהם מזה שהוא ממעט לדבר עימהם. גם כשבאים לשאול עצה ממנו מקפיד עימהם יותר מאשר עם איש שאינו מאנשי שלומו השיב לו: "דעו לכם שכל רגע ורגע שאני מבטל מהלימוד שלי, כבר חסר לחסידים שלי בביתם גם בשכבם על מיטתם. וכל כן כל מה שאני מקצר דבורי עימהם היא טובה גדולה עבורם".
גם בנשלסק קבל עליו כל טרח הצבור ונהג את הרבנות ביד רמה. אולם גם כאן לא נמלט מרדיפות. הוא השגיח כדרכו, בהקפדה רבה על כל עניני הקהילה ופסל שנים מהשוחטים בעיר. אחד מהם הודה שבצדק נפסל והתנצל אולם השני ביקש להתנקם ברב על אשר פסלו ואליו נלווה עוד בן בלייעל שניהם נתחברו יחד וטכנו עצות כיצד להתנקם ברב, וכשבאה ההזדמנות לידם, כשהרב שכח בבית הכנסת לעשות "הנותן תשובנה" כתבו מיד "מסירה" לשר הפלך שהרב של נשלסק הוא מורד במלכות . וכך בבקר יום חרף קר אחד הופיע ראש העיר נאשעלסק בלוית חבר הקהילה בביתו של הרב ומסר לו כתב פיטורין ממשרתו מטעם שר הפלך בלומז'ה וגם גזירת גירוש. היה זה אחד מימות החורף הקצרים ושלג וקרח נורא ולא ידע אנה יפנה עתה עם בני ביתו, במשך שעות ספורות שנתנו לו. וכאן מתגלה לפנינו הגאון במלא גדלו ותקפו. התלמיד המובהק והיורש הרוחני של האדמו"ר הזקן מקוצק שגער פעם בחסידיו וצעק : "רוצה אני שאף אם יתמוטטו השמים ותתפורר הארץ אבל האדם על עמדו יעמוד ואל יזוז משלו...". האיש רצוץ הגוף שלא פעם התעלף מחולשה בשעת לימודו, לא חלשה עליו דעתו ברגע מכריע זה. הוא לבש עוז וקבל את הגזירה באומץ רוח ובשקט ולא נבוך וצווה על תלמידיו להיכנס לשיעור כרגיל כאילו לא קרה דבר, והעמיק עמם ללמד וחידש דברים נפלאים. ונעשה לו נס ונדחה הגירוש עד למשפט. גם ביום המשפט למד שיעורו כרגיל ורק היה שרוי בתענית ובקש שיאמרו תהילים, ולבית המשפט שלח את העורך דין שלו. וזכה במשפט והוחזר לו תאר הרב ובטלה הגזירה.
מיעוט השינה , התמדתו הגדולה, עול הרבנות והאדמו"רות ועל הכול הרדיפות התישו את כוחותיו הדלים והתחיל שוב גונח ויורק דם.

קבלת האדמו"רות
יום קדם בואו לסוכטשוב, נסע לשם במכוון אחד ממעריציו הרב מקליש הגאון ר' חיים אלעזר וקס בעל "נפש חיה", ודרש בבית הכנסת במעמד אנשי העיר דרשה נלהבת לעוררם שיכינו עצמם לקבלת פני רבם החדש הגאון ושר התורה, כי גדול וקדוש הוא וצריכים להיות זהירים בכבודו כמו בכבוד ספר התורה. וכך היה. כשהגיע ביום המחרת לסוכטשוב יצאו לקראתו כל אנשי העיר לבושי חג וקבלוהו בכבוד גדול. התירו את הסוסים שהיו רתומים למרכבתו ונשאו את המרכבה על שכמיהם. הגאון העניו נדהם למראה הכבוד הרב שנוהגם בו ובדמעות בעיניו אמר: "לבשר ודם חולקים את כל הכבוד הזה?..." את מקום משכנו בסוכטשוב קבע בבית מרוחק מן העיר שקנו עבורו במיוחד מידי נכרי. והרבה נפלאות מוסרים חסידים על הבית הזה וקנייתו. וכשחרבה העיר כולה במלחמת העולם הראשונה ונהרסו כל הבניינים שעמדו בסביבת הבית נשאר על עמדו רק הבית שבו היה גר הגאון והאדמו"ר מסוכטשוב.
כאן בסוכטשוב בקש לשבת בשלוה ולעסוק רק בתורה. ובאמת נעשה ביתו ועד לחכמים ומרכז לתורה ומכאן יצאה ההוראה לכל הגולה. מקרוב ומרחוק השכימו לפתחו בשאלות הלכה וגם הריצו אליו שאלות בכתב בעניינים שונים והוא השיב לכולם. גם הישיבה שלו גדלה ומכל קצוות הארץ נהרו אליו תלמידים מופלגים בתורה.
גם מספר חסידיו הלך וגדל מיום ליום. אף כי לא היה מרוצה מזה כי זכר תמיד את הברכה שברכו חותנו לפני פטירתו. שאם יהיה רבי לחסידים אל יהיה לו "עולם" גדול.
היה מתרעם מאוד על חסידיו שמספרים מופתים ממנו. "בקוצק – היה אומר – לא היו מדברים כלל במופתים רק לעיתים רחוקות" והיה לועג לאותם החסידים שרואים עיקר עבודתו של האדמו"ר במופתים "אפשר שגם לפקוד עקרות נחשב אצלם למופת – היה אומר – אבל זה יכול לפעול אפילו שואב המים" והיה מוסיף ומסביר: "כל אדם יכול להושיע לחברו על ידי תפילתו. אלא בתנאי שצרתו של חברו ל
תהא נוגעת עד נקודת לבו ובצרתו יהא לו צר, אבל אין זה דבר קל להרגיש במידה כזאת את צרתו של חברו עד שיראה אותה כצרתו ממש, כי לכך צריך להיות איש המעלה..."
ולא הבינו האנשים הפשוטים שגורמים לו הרבה בטול תורה והטרידוהו הרבה בבקשות לפרנסה, לרפואה ובייחוד לשחרור מן הצבא, כי היה זה הזמן שהממשלה הטילה חובת צבא, והדבר ידוע שבזמן ההוא עשו כל מיני תחבולות בכדי להשתחרר מן החובה הזאת. והיו נוסעים אל האדמו"ר מסוכטשוב והיה הדבר מפורסם. והיה נותן לכל אחד עצה מתאימה. וכששאלוהו פעם מדוע עונה לעומדים לבחינת הצבא בהתגלות יותר מאשר בשאר עניינים ואינו חושש כלל, השיב: שברור הלכות הוא פדיון שבויים.
הרבה מעשיות מספרים חסידים בעניין זה של שחרור מהצבא ומופתים ראו בדבריו. אבל לשיטתו ראה רק תפקידו לעודד את האברכים הלומדים לבל יפלו ברוחם ולבל יסיחו דעתם מתורה ועבודה, ועל ידי כך יהיו נושעים.
מסופר שכשהקימו את בית המדרש החדש בסוכטשוב עשו סעודת ראש חודש. אמר חסיד אחד שהמקום צר מלהכיל את כל החסידים. ענה הרבי ואמר: "בשביל החסידים שישנם כבר- דיו גם בית מדרש זה ובשביל אלה שייתוספו אקדימי פורעניתא לא מקדימינא, די לה לצרה בשעתה.
והיה בורח מן הכבוד והפרסום ופעם אמר באנחה: "מה רוצה העולם ממני שנעשיתי כל כך מפורסם. מי ייתן והיו מחזיקים אותי לאיש פשוט כמו חייט הייתי יכול לעשות טובה לכל העולם כולו..."
מלבד טרדות הרבנות וטרח הצבור והנהגת החסידות והנהלת הישיבה היה מרבה לענות לשאלות בהלכה. וכל הלכה ברר באופן יסודי שלא נשאר אחריו ספק כל שהוא. ואם לא נתבררה לו ההלכה של השאלה כל צרכה היה מפסיק ודוחה את בירורה לזמן אחר, כי היה אומר שבכל פעם שעוסק בבירור ההלכות מאירים לו אורות הידועים לו ונפתחים לפניו כל המקומות, ואם בתחילת הבירור לא הואר לו כראוי סימן הוא בידו שאין שעת הכשר עתה ומן השמים מעכבים וצריך להמתין עוד.
מלבד רבותיו הגאונים והצדיקים: - חותנו האדמו"ר מקוצק, ה"חידושי הרי"ם" מגור והרבי ר' העניך הכהן מאלכסנדר שבהם היה דבוק כתלמיד, עמד בקשרים קשרי שו"ת של הלכה וקשרי ידידות ורעות עם כל שאר גדולי התורה והאדמו"רים שבדורו. אף הם התייחסו בהערצה וכבוד לתורתו ורחשו לו חבה וידידות.
מבין כל הגדולים ההם בולטים בייחוד קשריו עם הגאון ר' יהושע מקוטנא שהיה קשיש ממנו בהרבה.
מלבד הגאון מקוטנא היו לו ידידים גם בין האדמו"רים שבדורו. אף הוא היה מכתת רגליו ונוסע אליהם, גם לאחר שנעשה הוא עצמו אדמו"ר.
קרוב לחמישים שנה היה הגאון מסוכטשוב האישיות המוסמכת שאליו פנו כל גדולי הדור: רבנים אדמו"רים וכן קהילות שונות בשאלות של דין והלכה וצפו למוצא פיו. מי שמעיין בשאלות ותשובות "אבני נזר" שלו על כל חלקיו, אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן המשפט, יראה שלא הייתה שאלה אחת חשובה בעולם היהודי שלא פנו בה אל הגאון מסוכטשוב.
את תשובותיו הוא מבסס בעיקר על הש"ס והראשונים.
הגאון מסוכטשוב ידע את ערך תשובותיו ודרש מכל המעיינים בהן שילמדו היטב את דבריו ולא רק לצאת ידי חובה בקריאה בעלמא.
להוראה ניגש הגאון מסוכטשוב באימה ובחרדת קדש ולכן מייעץ לתלמיד חכם אחד שלא יעסוק בהוראה מפני שהוא צעיר עוד בשנים.
בתשובותיו מבצבץ ועולה גם החסיד שבו.
לפעמים הוא מביא ראיה מהנהגת גדולי האדמו"רים לפסק דינו בתשובה.
כגדול אמיתי הרשה לעצמו לכתוב דברים כדורבנות לרבנים שהתיימרו להיות חכמים גדולים ופוסקים בעיניהם.
יש שבתשובותיו הוא גם מורה על דרך ארץ ומוסר. רבות ומרובות השאלות שקיבל והשיב עליהן והן מקיפות כל שטחי החיים הישראליים ולא היה עניין ציבורי או כלל ישראלי קטן או גדול שלא בקש לו יסוד בהלכה. התשובות "אבני נזר" תשארנה לדורות כראי המשקף את החיים הישראליים באותו הדור והן משמשות מקור חשוב בשביל כל מורה הוראה בישראל.

עמדתו בקשר ליישוב ארץ ישראל
עמדתו הברורה והאיתנה בשאלת ישוב ארץ ישראל. הוא פסק להלכה שלא רק מצווה היא ישיבת ארץ ישראל וקניית נחלאות בה, אלא לדעתו עיקר מצוות ישיבת ארץ ישראל היא להתפרנס ממנה ולא להצטרך לחוץ לארץ. וכן לא נרתע מלפסוק שאין להמתין עם העלייה עד שישיגו רישיון אלא יעפילו ויעלו.
ולא רק פסק להלכה, אלא למעשה שלח את בנו ואת חתנו לארץ ישראל בשנת תרנ"ח- על מנת לקנות שם שטח אדמה גדול ולייסד ישוב של יראי ה'. אלא שלא עלה הדבר בידם כי בבואם לארץ הקודש יצאה הגזירה מאת הסולטאן הטורקי שלא למכור ליהודים נחלות בארץ ישראל. וראה בזה שמן השמים מעכבים. ומספרים חסידים שעשה בביתו קניין ארץ ישראל על ידי לימודו וברור ההלכות במצוות התלויות בארץ.
רעיונותיו בעניין מצוות ישוב ארץ ישראל נעשו פופולאריים בין חסידיו והיו לשיחת היום בפיהם. ומספרים שיום אחד בא אליו סוחר עצים ידוע וסיפר כי עשה חוזה עם אחד הסוחרים מדנציג והתחייב לשלוח לו עצים ברפסודות על פני הווייסל ליום קבוע. ועתה מחמת שאין מים בווייסל לא יוכלו העצים להגיע לדנציג ליום המיועד, ויישאר בלי משען לחם כי כל הונו והונם של אנשים אחרים הושקע בעצים הללו. וביקש עזרתו של הרבי. דחפו האדמו"ר בשתי ידיו החוצה ואמר לו: "ומה אתה רוצה ממני שגם מים על פני הווייסל אתן? והאיש הלך ממנו במר נפשו. אך טרם התרחק הסוחר בחצר רץ אחריו האדמו"ר ואמר לו, אם יש ביכולתו לתת ששת אלפים רו"כ למען ישוב ארץ ישראל- יהיו העצים במועד הקבוע בדנציג. הסוחר לא התמהמה ומיד סילק במזומנים את הסכום הזה והמים בווייסל הלכו וגאו והעצים הגיעו בזמנם לדנציג.
ומסופר שבכל פעם שקיבל איזו מתנה מארץ ישראל זלגו עיניו דמעות מרב שמחה.

וכך היה סדר יומו: במשך מעת לעת, כי גם את לילותיו עשה כימים, היה ישן כשתי שעות עד חצות, ובחצות היה קם והיה לומד עד שהאיר השחר. הוא היה אומר שהלימוד אחר חצות חביב עליו מאוד "כי בני הבלייעל כבר עשו ומלאו את תאוותם והאוויר נקי, ובני אדם ישנים ואינם מבלבלים אותו במחשבותיהם הפגומות" ואז היה גם כותב את תשובותיו לשאלות בענייני הלכה. וקודם אור היום היה לומד ספרי קבלה. וכשהאיר היום התפלל ואחרי התפילה למד עם בני הישיבה עד שעה שתים בצהרים. אז היה טועם דבר מה לאכול. ואחר האוכל היה חוזר לשיעוריו וכך עד תפילת מנחה. בין מנחה למעריב היה מקבל אנשים ואחרי מעריב שוב לומד וכך חוזר חלילה. כשנתרבו בני הישיבה נתחלקו הלומדים למשמרות ולא פסק קול רינה של תורה ותפילה מבית מדרשו כל היום וכל הלילה. הוא היה מעורר את תלמידיו ומזרזם ללמוד בחשק ובשמחה והיה אומר להם כמו שכתב בהקדמה לספרו "אגלי טל":..."עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו..."
במשך שנות ניסיונו הרבות סלל דרך לימוד בשביל תלמידיו. והיתה דרך הלימוד שלו ידועה בשם "הדרך הסוכטשובית" או "הלימוד הסוכטשובי" היינו ללמוד גמרא על פי השכל הישר ולהימנע מפלפולי סרק. בכדי להרגיל את תלמידיו בדרך זו ציוה עליהם תחילה ללמוד גמרא עם פירוש הר"ן ומימרא הייתה בפיו "כשלומדים ר"ן מקיימים "מחיית עמלק" כי מה היה עמלק? עקש ופתלתול והר"ן כולו ישר..." ולא רק הר"ן למדו בסוכטשוב אלא את כל הראשונים והיה מבאר את שיטתם בכל סוגיה וסוגיה של הגמרא.
וגאון בתפילה כיצד? חסידים מספרים שהיה עומד בתפילה בלי ניע ובלי זיע ורק פניו בוערות כאש והיו המילים יוצאות מפיו במהירות מפליאה כחץ מקשת עד שהיה כמעט גומר את כל התפילה בנשימה אחת וכשהיה עובר לפני התיבה, בחזרת הש"ץ היה פורץ בקול גדול ובמהירות עצומה, ובלי תנועות ובלי נענועים והפלא היה שאף שאמר את תפילתו במהירות הבזק היו שומעים בבירור כל מילה ומילה יוצא מפורשות מפיו. והיו אומרים עליו: כמהירות שכלו הגאוני כן תפילתו. ואותה קיבל מחמיו האדמו"ר הזקן מקוצק.
והיה ממעט באכילה כדי שלא יצטרך להרבות בשינה, שהאכילה מביאה לידי שינה, והשינה מביאה לידי בטלה וגוזלת מזמן הלימוד. וכשהיו מפצירים בו לאכול עוד מעט כי היה טועם מן האוכל רק משהו מן המשהו, היה ממאן ואומר: "הגם שהיה צריך אולי לאכול עוד, אבל מה ארוויח מזה? אם אוכל יותר, אצטרך גם לישון יותר, ואימתי אלמד?"
ולא נהג לעלות על קברי צדיקים ביום "היארצייט" והיה אומר: "מה שה"עולם" נוהג לנסוע על קברי צדיקים – טעות בידם, כי מי שאינו מסוגל לראות את הצדיק הנפטר פנים אל פנים, חבל על ממונו שמוציא על הנסיעה..." ולדעתו מוטב ללמוד דף גמרא או זוהר הקודש מלנסוע לקבר.
מסופר על חסיד אחד שחלה והיה שרוי בצער רב על שאינו יכול לקיים מצוות תפילין ושלח את בנו אל הרבי להזכיר לפניו את צערו. בא הבן וסיפר לרבי שאביו חולה מאוד, ובוכה על שאינו יכול להניח תפילין אמר לו הרבי "תמה אני על אביך. אף אני בהיותי בקוצק נחליתי פעם בערב יום הכיפורים והרופאים אסרו עלי להתפלל וללמוד כל אותו הלילה. יכול אתה לתאר לעצמך אני בלא תפילה ובלא לימוד בליל יום כיפורים! ובכל זאת לא נעצבתי אל ליבי והייתי שרוי בשמחה רבה מאחר שזה היה רצונו יתברך, שמחתי לקיים את רצונו. אף אתה לך אמור לאביך בשמי שאם רצון הבורא שלא יניח תפילין אל יתעצב ויעשה את רצון הבורא יתברך באהבה ובשמחה".
עם כל קפדנותו היה בעל לב טוב ורחום ורחמיו נכמרו אף על שונאיו שרדפוהו נפש. על אף כל הרדיפות שרדפוהו לא היה לו שמץ טינה עליהם ואף היה מתפלל לשלומם. שאל אותו פעם אחד הבעלי-בתים שלו בסוכטשוב: "יאמר לי רבינו, מפני מה אצל קודמו, הרב ר' אלעזר שלא היה רבי של חסידים ("גוטער איד") כל מי שפגע בכבודו היה סופו רע ומר והפוגע בכבוד רבינו שהוא "גוטער איד" לא כל שכן? על אחת כמה וכמה שצריך לבוא עליו עונש. השיב לו האדמו"ר הטוב והחכם: "והלוא אתה בעצמך כבר אמרת את התירוץ – שאני "גוטער איד".
הוא היה כולו נתון בתוך עולמו, עולם התורה, ורק מתוך הכרח, אנוס על פי מצוות הרופאים, היה נוסע להתרפא למקומות שונים גם מחוץ לפולין היה בקרלסבד, זלצבורן, ועוד, כיוון שהיה חולה ריאות כל ימיו והיה משתעל ורוקק דם.
לא יכול היה גאון ההלכה לראות בעיניו ולסבול כיצד יהודים מחללים את שם ישראל ושם שמיים בפרהסיה. הדבר היה מרגיזו עד עומק נפשו. בייחוד לא הייתה דעתו נוחה מיהודי אשכנז והיה שונא את הארץ ההיא. הוא היה אומר שגרמניה היא עמלק שכתוב "אשר קרך בדרך" וגרמניה מקררת את כל היהודים. "אוירה של הארץ ההיא מטמא – היה אומר – וכל אימת שאני בא לשאוף אויר צח בגרמניה, קשה עלי לחדש שם חידושי תורה... לשנה האחרת נסע לשצאווניץ מקום מרפא בפולין וסיפר "ששם אפילו העצים רוצים לשמוע קדושה. וסידר מנין והתפלל בציבור ביער ושמע בשעת התפילה כי העצים אמרו קדושה וענו "אמן" וברוך הוא וברוך שמו" וסיים את סיפורו: "אז החלטתי שלא לנסוע עוד לגרמניה לשאוף אויר צח.
רוב מימרותיו השמיע בשעת הכשר סובבות על הציר האחד והמיוחד שהיה עמוד התוך של חייו והוא הלימוד.
הוא היה אומר: כשמשקיעים את הראש בתורה שבעל פה רואים את העולם בעיני בן חורין ואין פחד ממחשבות רעות ומהרהורים רעים ולא ממינות וכפירה שאין להם אחיזה בתורה כלל וכלל.
- מפני מה את ה"גמרא" בלי המפרשים, לומדים הכל? מפני שהיה להם לבעלי הגמרא כוח הצמצום בשביל כולם.
כשפרצה מגפת החולי-רע בפולין ובאו אליו חסידים לשאול מה לעשות נגדה. השיב : שלשה דברים יש לעשות: תפילה בצבור וקטורת וללמוד גמרא.
כאשר סיפרו לו שאחיו אבד לו כל כספו במחר, לא הצטער אלא אמר: "מעתה יתחיל לעסוק בתורה".
היה רגיל לומר: "אי אפשר להרגיש בטעמו של יום טוב כל זמן שלא למדו את המסכת של "יום טוב".
את כל הבא במחיצתו, בייחוד את תלמידיו היה בוחן בעיניו החודרות חדרי נפש וידע את כל המתרחש בנפשו של החסיד והתלמיד. הוא היה נוהג להרים את כובעו של העומד לפניו ודחפו למעלה על הראש כדי שיהיה כל המצח מגולה והתבונן במצח והיה אומר שקורא מעל המצח כמו מעל הכתב. והיה מרגיש בחוש בכל אדם ואדם אם מתנהג הוא בטהרה וקדושה. ולפעמים לא הושיט ידו לחסיד אלא רק אמר לו שלום בפיו.
ואף הוא עצמו העיד על עצמו כך ואמר פעם במעמד חסידיו: מספרים על הרבי ר' בונם מפשיסחא שבחזרו מן המקווה בערב שבת היה מרגיש ויודע מכל מה שנעשה בעיר במשך כל השבוע. וזה דבר חידוש אצלכם? גם אני כל אימת שאני מהלך בהשכמת הבוקר מחוץ לעיר סוכטשוב הנני מרגיש מה שהיה כל הלילה בעיר וזה אינו דבר חידוש, כי מי שלא קלקל את עיניו וכל חוש שלו הוא חוש התורה, הריהו מרגיש הכל ורואה הכול..."
גם לעת זקנותו כמו בנעוריו לא שינה מהתנהגותו ועבודתו. סדר יומו היה קבוע כמקדם. את שיעוריו עם תלמידיו היה נאלץ להפסיק בגלל השיעול שגבר עליו לעת זקנה. הוא הצטער מאוד על כך שאינו יכול עוד לקיים את המצווה ללמד לתלמידיו שכפי שהרגיש, היא גדולה ממצוות ללמוד, ואז התמסר לעבודת סידור חידושיו שחידש במשך חייו על מנת להביאם לדפוס למען יוכלו ללמוד מהם.
מלבד עבודת עריכת ספרו זה לדפוס היה עסוק הרבה גם בכתיבת שאלות ותשובות, שלא פסק מהן עד יומו האחרון. בספר "אבני נזר ישנן תשובות שכתבן בשנת תר"ע-1910 שנת פטירתו.
וגם עתה לעת זקנותו לאחר שעבר את דרך חייו הארוכה והמלאה יגיעת רוח מאומצת ובלתי פוסקת עדיין, היה רענן ברוחו ולא נס ליחו מלחדש חידושי תורה בהלכה רק גופו החלוש נחלש עתה יותר. הוא היה מתעייף מעבודתו הקפדנית, השיעול היה מטרידו וגם העילפון היה תוקפו לעיתים כמו בימו נעוריו מאז. ורק הודות לזוגתו הרבנית מרת שרה צינה שעמדה לימינו בכל עת תמיד יכול היה להחזיק מעמד ולהתגבר על חולשת גופו. היא הייתה אשת חייל ומצוינת בכל המידות הטובות שמונים באשת חייל והיתה לו לעזר בכל. היא הייתה רבנית מבטן ולידה ומבית אביה למדה להכיר בגודל ערכו של בעלה הגאון והצדיק שנפל לה בחלקה ועל פי מצוות אביה האדמו"ר מקוצק שמרה עליו והשגיחה לבל יאונה לו כל רע ושלא יפריעוהו וימנעוהו מעבודת הקודש שלו. באפיה המוצק שירשה מאביה, שימשה לו תמיד ועד זקנה סמל של קוצק ומשענת וסלע איתן והיתה מחזקתו ברוחו. היא לא נתנה לו להיכנע לחולשתו וכשהיה מתאונן לפניה על חולשה הייתה ממריצה אותו בעבודתו. היא תמיד שמרה בזיכרונה מה שאמר לה אביה על דבר בעלה הגאון עוד בקוצק, כאשר היה חולה אנוש והרופאים כבר נואשו ממנו "הוא בא לעולם הזה כדי למלא תפקיד גדול להיות שר התורה בדור הזה ועל כן כל אימת שיהא עוסק בתורה שום מחלה לא תוכל לו ואם יפסיק חלילה יהיו חייו בסכנה" וציוה עליה אז להשגיח עליו ולא להשאירו יחידי בלילה כשיושב ולומד. מאז נדדה שינה מעיניה בלילות.
כסלע איתן ומשענת נאמנה שימשה לו זוגתו גם עתה לעת ששניהם הגיעו לזקנה ושיבה והיא הייתה בעיניו הסמל החי וההמשך של רוח קוצק העשויה לבלי חת ולבלי כניעה, ויהא מה שיהא. והנה בערב חנוכה שנת תר"ע נפטרה הרבנית הצדקת מרת שרה צינה. פטירתה הייתה קשה עליו מאוד.
אחרי פטירת אשתו הלך ונחלש מיום ליום. כמה שבועות קודם פטירתו נפל למשכב שממנו לא קם עוד. ובשבתות האחרונות שלו כשלא יכול היה עוד לרדת ממיטתו ציווה לנהל את "השולחן" כמו תמיד כשהוא שכוב במיטתו בחדר הסמוך והדלת לחדרו פתוחה. והיה רואה משם ומצווה לשמשו מה לזמר וגם לחלק את היין למסובין. שבת אחת בהיות החסידים מסובין לשולחן ומזמרים ראו אותו לפתע עומד בפתח הדלת. נבהלו וניגשו אליו. התנצל לפניהם ואמר: "שכחתי שאני חולה" לקחוהו על הידיים והשכיבוהו במיטה מפני שלא עצר כוח לגשת בעצמו למיטתו.
עד יומו האחרון לא פסק מלהגות בתורה. בלילה האחרון שלפני פטירתו היה שרוי בשמחה יתירה וציווה לתת לו ספר של המהר"ל מפראג. פתח ועיין בו ועשה קמט באותו דף וסגר.
מספרים חסידים שבשעת פטירתו כמו בימי חייו חפף עליו הוד קדושה והיתה דעתו צלולה עליו ועמדו מסביב מיטתו בנו יחידו וחתנו ונכדיו. כשראה אחד מנכדיו שקצה רגלו האחת נשמטה ותלויה מחוץ למיטה ניגש ורצה להרימה ולהניחה כולה על המיטה, רמז לו הגאון הגוסס בתנועת ראש בלבד שלא יגע בו כדין "גוסס אין מזיזין אותו" ואסף את רגלו בעצמו אל המיטה. ובעוד שפתיו דובבות "מקבץ נידחי עמו ישראל" הוציא את נשמתו בנשיקה. הוא נפטר ביום א' לסדר "כי תשא י"א באדר א' תר"ע.(1910 )
הוא נשאר בזיכרונם של תלמידיו ותלמידי תלמידיו, חסידיו ומעריציו בחייו וכן במיתתו כסמל של איש תורה חי ותוסס שופע ומשפיע קדושה וטהרה על סביביו ועל הדורות הבאים ונתקיימה בו צוואת חותנו ורבו האדמו"ר הקדוש מקוצק שאמר "יתמוטטו השמים ותתפורר הארץ והאדם אל יזוז משלו..."
גאון ההלכה וצדיק הדור לא זז משלו.

הספר "אגלי טל" יכול להיחשב לספר לימוד קלסי ומדריך בהבנת שיטותיהם של הראשונים ביחס לגמרא. ואף שהספר אינו מקיף אלא חלק קטנטן מים התלמוד היינו הוא מטפל בבירורן של הלכות שבת על י"א מלאכות מסדר הפת בלבד מכת מקום הוא משמש דוגמא מוחשית של שיטת לימודו וממנה יכולים ללמוד על השאר כי זוהי כל מטרתו בספר זה "למען ילמדו מתוכו דרכי לימוד" ובסוף ההקדמה הוא מבקש מאת כל מי שיעיין בספרו זה שלא יעיינו בו ברפרוף ובמרוצה אלא במתינות "ואם עדיין יקשה להם דבר יעיינו בו פעמיים שלש" ועל ידי עיון זה תתברר ללומד הסוגיא מכל צדדיה.
הגאון מסוכטשוב מראה לנו כיצד לרדת לעומק דעתם של הראשונים ובעזרתם להבין את הגמרא שהיא קצרה וסתומה. מראה מהו הצד הדומה שבדעותיהם ומהו הצד המבדיל שבינים ומגלה את הבסיס שעליו הם נשענים וסומכים בגמרה עצמה. על ידי שיטה זו מתרגל הלומד הצעיר לגשת לפתרון הסוגיות הקשות ביותר שבהן הוא נתקל על כל צעד ושעל מתוך סדר והגיון ורואה ברכה בלימודו.
שיטת לימוד זו מצאה לה מהלכים בין הלומדים בדורות האחרונים ועתה אינה עוד חידוש. ובזה גדול חלקו של הגאון שלנו מסוכטשוב שהיה אחד מסוללי הדרך בשדה הלימוד התורני.
מאות תלמידיו ותלמידי תלמידיו הפיצו ומפיצים את שיטתו והיא נתקבלה ברוב הישיבות הגדולות. במובן זה שימש הספר "אגלי טל" כספר לימוד ראשון על פי השיטה החדשה הזאת. השיטה הזאת מכניסה את הלומד לתוך חוגם ועולמם של הראשונים, אל דרכי הבנתם והסברתם את הסוגיות עד שהוא נעשה כעין שותף לכל המשא ומתן המתנהל בין ענקי הרוח ההם בענייני ההלכה והגאון מסוכטשוב רק מדריך את התלמיד הרך כיצד להתמצא בדבריהם של הראשונים בהראותו על הצד השווה שבהם או במה הם חולקים זה על זה.

קישורים
מדריך למסייר בסוכטשוב
סמל בורנשטיין, שמואל-אברהם ז"ל, נכד האדמור נפל במלחמת העצמאות

יהדות סוכאצ'ב

JGuide SO XX GD TX

מתחת למעטה השלווה של העיר מסתתר עבר טראגי של קהילה יהודית שלימה בת כ-4000 תושבים שנמחתה מעל אדמת פולין. רק מעטים מבניה שרדו את המלחמה הנוראה. אחדים מבניה הגשימו חלום ציוני ועלו לפלסטינה, ואחרים הגרו לארץ ההבטחה הגדולה-לאמריקה. רק הם נותרו כדי לספר לנו את שהעיר הזאת מסתירה: עבר של קהילה יהודית בת כ-600 שנים, שגדלה והתפתחה עם העיר ותרמה לה את מיטב הכישרונות והיכולות שיהודים מביאים לעיר: בתעשייה, בתרבות ובפוליטיקה. קהילה שידעה שגשוג כלכלי, מול פגעי טבע ומלחמות. עלילות דם ורדיפות גזעניות, מול פטריוטיות ומסירות כיס ונפש לאומה הפולנית.סימנים לאותה קהילה מקהילות ישראל בפולין, כמעט שלא נותרו, למעט אוהלו של האדמו"ר אברמלה הגאון מסוכאצ'ב וקבר אחים. רוב התיירים עוברים ליד סוכאצ'ב כדי להגיע לכפר הקטן השכן, מקום הולדתו של שופן, ז'לז'ובה- וולה, Zelazowa-Wola הנמצא כ-5 ק"מ מצפון לעיר. בימי ראשון נערכים בבית שבתוך הגן הרומאנטי, קונצרטים ע"י טובי הנגנים של יצירות שופן.
שמה של סוחאצ'ב הלך לפניה בעיקר בשל חסידות סוכאצ'ב שנוסדה בה. חסידות שהייתה ממשיכת דרכה של חסידות קוצק. הייתה זו קהילה אשר ממנה יצאו אנשי שם שייצגו את יהודי פולין בתחומי החיים השונים.ההיסטוריה של העיר מתחילה כבר בתחילת המאה ה-13. בתחילה הייתה עיר בירה של נסיכות עצמאית, נהרסה ע"י הליטאים וההותנים ורק באמצע המאה ה-14 קיבלה זכויות עירוניות. ב-1476 צורפה לפולין ובה ישב הסטארובטה, פקיד המלך.הקהילה היהודית בסוכצ'ב לא הייתה מן הקדומות בפולין. היא נמנתה עם ישובי היהודים בפלך המרכזי של פולין-מאזוביה. הידיעה המקורית הראשונה על יהודי המקום מקורה בשנת 1426, ועניינה בסכסוכים בין ה"שלאכתה", האצולה, לבין יהודי "ארץ" סוכצ'ב.אולם יש הוכחות שהיהודים ישבו בה עוד קודם לכן.לפי סקירה של פקיד המלך משנת 1599, היו ברשות יהודי העיר 20 בתים, יש להניח שהקהילה מנתה אז 320 נפש, לפי 4 משפחות בבית ו-4 נפשות למשפחה. ב-1620 כבר נזכר קיומו של בית כנסת וב-1765 כבר הגיע מספר אוכלוסיה יחד עם כפרי הסביבה ל- 1349 נפש. ב-90 השנים הבאות גדלה האוכלוסייה היהודית פי ארבעה והגיעה ל-2419 נפש, אולם בעקבות מלחמת העולם הראשונה הצטמצמה האוכלוסייה. ערב פרוץ מלחה"ע השנייה הגיע מספר הנפשות בה ל-4000 .דלים המקורות על פעילותם הכלכלית של היהודים. במאה ה-15 הם עסקו לרוב ביחסי אשראי, הלוואות בריבית לנוצרים, לאצילים וכן ליהודים,בתקופה זו דל היה חלקם של היהודים במסחר, שכן אין מוצאים אותם ברשימות המכס ובירידים הבינלאומים. אולם בתחילת המאה ה-18 היה קיים בעיר מפעל גדול של בורסקאות.יהודי סוכצ'ב שילמו מלבד המיסים הכלליים, גם מס מיוחד לסטרוסטבו. לכל פסחא שילמו בעלי הבתים היהודים ליטרא אחת פלפל, ואילו דיירים, מחצית הליטרא.ב- 1599 פוגשים אנו שני סוכנים מלכותיים, יהודים מסוכצ'ב, מיכאל ומורדכי מבן שלמה. ואילו בתחילת המאה ה16-רופא יהודי, פליכס שמו.הרופא או הרב יעקב נתמנה אחד מחמשת פרנסי הגליל לגביית המס בסך 200 זהובים לשנה.כקהילה קטנה, סוכצ'ב לא מלאה תפקיד ניכר בועד הגליל, אבל ועד הגליל היה מקיים בה לא אחת את ישיבותיו.יליד סוכצ'ב אחר, הר' משה סוכצ'ובר, מכונה במחצית השנייה של המאה ה-17 "פרנס ומנהיג המדינה דגליל פוזנא" וחתנו, הרב ר' מאיר אייזנשטאט, ה"פנים מאירות", משבחו בהקדמה לספרו, שבהשתדלותו ניצלו 24 נפש שנאשמו בעלילת שווא.

משפט סוכאצ'ב 1556-1557.
לא פסחו על קהילת סוכאצ'וב פורענויות מידי הטבע, דלקות ומגפות, ומידי אדם, משפטי עלילת-דם, חורבנות מלחמה. והרי עלילת-דם אחת שעלתה בחייהם של 3 מיהודי סוכאצ'ב, ועוררה גל של רדיפות נגד יהודי הפלך כולו.
ארבעה יהודים-השמש בייניש, בנו יעקב ושני האחים יוסף ויעקב סוכא, במהלך המשפט סיבכו גם את אביהם טריטל, נאשמו באפריל 1556 ערב פסח שאחד מהם,השמש, פיתה את הנוצריה דורוטה לאבאנצקא שתגנוב את ההוסטיה, לחם הקודש, בכנסיה כפרית סמוכה, והם קנוה ממנה במחיר 3 טאלר וחתיכת בד. אחר כך הם דקרוה, ואת דמה אספו בכלי... הם נכלאו עם נשותיהם במצודת פלוצק מחוץ לבייניש שנכלא בכלא בסוכאצ'ב, והועמדו בחקירה חמורה מטעם חוקרי הכמורה. לא עמדו בעינויים ונדונו למיתה. פסק הדין הוצא לפועל ולא ניצול אלא יעקב, בנו של בייניש שנמלט, קודם לכן הומתה האשה הנוצריה דורוטה. גופותיהם של שלושת המומתים בפלוצק היו תלויות עד ינואר 1557, ואז נמסרו-לאחר התערבות המלך- לקהילת פלוצק. המלך ההגון אך חלש האופי, לא התערב, אף על פי שהאשה הנוצריה הודתה לפני מותה שהעלילה היתה עלילת-שוא, מתוך חפץ נקם.
לאחר ביצוע פסק-הדין פשטו ברחבי מאזוביה רדיפות נגד היהודים. רבים נאסרו, נשדדו, ואז-פירסם המלך ב-3 ביוני 1556 דקרט בצורת "מכתב ברזל" להגנת חייהם ורכושם של היהודים.
אולם הרדיפות לא פסקו, והמלך נאלץ היה לפרסם "מכתבי ברזל" דומים, ואף ציין, שהודאותיהם של מעוני סוכאצ'ב נסחטו מהם בעינויים.
נציגי היהודים פרנסי קהילת פלוצק, הגישו אז עצומותיהם לפני בית-דין המלך, כנגד מושל מחוז ראווה והסטארוסטרו של סוכאצ'ב, שהפרו את החוק וזכויות היהודים והקלו ראש בסמכות המלך, סחטו הודאות מקרבנותיהם בעינויים ודנום למיתה. ב-15 בינואר 1557 פסק בית הדין הממלכתי כי הנאשמים חפים מפשע, וכי מכאן ואילך, תהא שפיטתם של יהודים נאשמים בחילול קדשי נוצרים או בעלילות-דם, בסמכותו של בית דין מלכותי בלבד.
ב-1619 היה לקהילת סוכאצ'ב קדוש נוסף, שנדון למוות על "רצח" ילד נוצרי.
עם זאת לא חסרו,כמובן, סכסוכים בין יהודים לנוצרים גם על רקע של תחרות כלכלית.
יהודי סוכאצ'ב נהגו לעבור לווארשה הבירה. ב-1765 היו בווארשה 8 משפחות מסוכאצ'ב, 39 נפש, ב-1781 עברו27 משפחות 61 נפש, ב- 1784 לאחר הגירוש הארעי מווארשה 5 משפחות 16 נפש, ב-1792 כ-10 משפחות 35 נפש.
הואיל ולקהילת וארשה לא היה עד לשנת 1806 בית עלמין משלה, היו מביאים את המתים לקבורה בסוכצ'ב, או בגרודז'יסק.
בית הדין בווארשה פסק, שאם מובא יהודי לקברו בסוכאצ'ב, על יורשיו לשלם שליש דמי הקבורה-18 אדומים.
שמש בית העלמין בפראגה היה היהודי שמעון בן נתן מסוכאצ'ב, ושכרו עלה 6 זהובים לשבוע, הוא היה נאמנו ומשרתו של הנגיד שמואל זביטקובר.
קהילת סוכאצ'ב סייעה בדומה לקהילות אחרות, בכספה למרד קושצ'ושקו והכניסה 300 זהובים. היהודים גילו יחס פטריוטי לארצם.
הכיבוש הפרוסי למן חלוקת פולין ב-1795 עד 1807 כרוך היה בגזרות על היהודים, בכלל זה ההכרח לקבל היתר לנישואים, שהיה מותנה בציון של גיל ורכוש.
בתקופה זו ידוע היהודי מסוכאצ'ב יוחנן, שהיה מנתח ומיילד עירוני. בנו, לוי נואלסון השתלם ברפואה בפרנקפורט. שני בחורים מסוכאצ'ב השתלמו בבית-הספר לרבנים בווארשה ב- 1830/1 - מוסד שנחשב אז כקן של אפוקורסות.

קישורים

מדריך סוכאצ'ב