At the Bzura

At the Bzura
Zvi Cohen of New York
Translated by Jerrold Landau

The lovely area of the Bzura, the corner of tones and colors, is now destroyed. However from the former principality of Lowicz until far beyond the legendary city of Sochaczew, there where the Bzura ascends from the land of the valley until the incline of the hill and winds along further to empty into the Wisla – one can see all of the footprints of the difficult battles that were fought there, and which left destruction and desolation; The principality was half destroyed and the lovely city of Sochaczew is no more. The place of Torah now remains a mound of ashes, obliterated from the earth…
Only by the Bzura remains a small wooden house, which is also half destroyed. However its walls retain some sort of a secret, and they tell a silent, holy secret…
A Jewish fisherman and his family lived in the small house. They were common people, but good, upright, and G-d fearing. The family was not large, consisting of only four people: the father and mother, and two daughters of marriageable age. The older one was Chanale and the younger was Rachele. I can still see the girls as roses. Their beauty was different. Chanale the older one was like a rose that had first opened its calyx, and its blood red, ruddy petals sprouted up… She was a slender blond, twenty-two years old, firmly built, with a refined, charming face and with a constant smile on her lips. Rachele was also like a rose, that had already closed its buds and the leaves had already wrapped around each other, as if they held a secret inside. She was also thin and firmly built, with a delicate face. She was seventeen years old, a prankster and mischievous.
The family lived calmly and peacefully until the war. The father caught fish in the Bzura early every Friday morning, brought them to the city and sold them to the Jews in honor of the Sabbath. On the other days of the week he did business in the village, and thereby supported his family.
Thus did the family live, quietly and idyllically.
Only with the outbreak war did the family encounter a misfortune. Once on a Friday morning, when the father went with the basket of fish to the city, a Cossack patrol encountered him. They were three. One of them grabbed the basket of fish from him, the second thrust his lance into him, and the third searched him, took his money, stripped off his boots, and then tossed him into the ditch. They laughed, and continued on their way…
In the afternoon, the Jews brought the corpse to his small house. A lament broke out there, and the mother and her children sat and wept around the deceased for the entire Sabbath. After nightfall, they buried him, and then sat Shiva
[1] for him for the entire week. When the sorrowful week ended, the mother said to her children:
“Children, we have suffered a misfortune. This is what G-d wanted, and we cannot murmur. Help me, and I will continue to do business, catch fish, and we will earn our livelihood…”
The mother caught fish every Friday morning, and the children helped her. However, sorrow overtook the house from then on.
… It took place again on a Friday afternoon. The mother returned from the city and related what she had seen; no woman could be seen in the entire city, she stood alone in the market full of terror, all of the woman hid, fathers and mothers kept their children locked in the shops and enclosed in the cellars. Even women's dresses were cleared out of the dwellings. The previous night, they tore down the doors, took out the windows, and three Jewish girls were unfortunately killed…
Both sisters heard this, and a shiver went through their bodies, the elder more so than the younger.
When night fell, the elder did not get undressed, and remained awake on her bed. She listened to every rustling from outside. She got out of bed a few times to check the lock and bolt, and concern herself with the sounds from afar…
For the entire night, she heard the doors and windows being torn out, and the suppressed cries of woe from the women. She awoke her sister and trembled.
When the morning star came out, she and her sister went out to the river.
They sat down by the bank, and the elder sister took the younger sister's head in her lap, kissed her, and said:
“Beloved sister, you heard what mother told us yesterday about what is happening in the city. What will you do when…”
Rachele answered:
“Sister, do not ask me, it makes me so cold, a chill goes through my heart”.
“And during the night sister, did you hear?”
“Oh, don't remind me, don't remind me…”
The elder continued on: “And so, beloved sister, an ocean of shame will lie upon our faces. We will no longer be able to see our reflection in the Bzura…”
“Quiet, sister!”
“But what will you do when Cossacks break through the windows…”
“Don't talk!…”
“But the Cossacks will indeed come… They murdered our father and they will fall upon us… And then… And then…”
“Sis—ter!”, the younger said with a shiver, as she buried her head deeper in her sister's lap.
“Rachele!”
“What?”
“Let us… let us jump into the river, before…”
“Sister?!!”
“They are coming… They will come… And the shame will be so great…”
“But sister, you see, how the Bzura flows so prettily around the hills, and from the hills it goes on so much further, further into the Wisla. The Wisla is so pretty and large, and it flows around Warsaw. Warsaw is a pretty city, with so many gardens, theaters, and young people… It is all so pretty, and you say… Brrrr…”
“But they will come… Remember, after that you will no longer find a place. You will no longer look into the Bzura; you will no longer see your reflection in the Wisla and go to Warsaw… A world of shame will lie around you, remember that!”
“Oh G-d!”
“Be well sister!”
“Are you going?”
“Yes!”
“I also, but what about mother?”
“Let us bid her farewell, but not tell her anything.”
They called their mother, fell upon her neck, and kissed her.
“Be well, mother… We are going away… We are going before they come here. We are going to preserve our honor… The world will afterwards be full of shame!”
The mother silently shed tears and said:
“Where are you going, children?”
One after the other, they slipped away from her hands, went to the river – and jumped in.
When the mother realized what had happened, that she remained alone, she looked around and said:
“And I? Where shall I remain?… Children!…”
“I will also jump in…”
Immediately, there was a voice from heaven:
“The joyous mother of children, Halleluya!”
[2]
TRANSLATOR'S FOOTNOTES
The seven day mourning period of immediate relatives following a death. Return
The last half verse of Psalm 113. This story of suicide in order to avoid violation is known from Jewish history. The most obvious example is the Massada story. Another instance of such a story is recorded in the elegies of Tisha Beov morning (Zechor Asher Asah, page 111 in the Authorized Kinot of Tisha Beov, Translated and annotated by Rabbi Abraham Rosenfeld), which records the Midrashic story of boatloads of youths, male and female, being transported to Rome after the destruction of the second temple. Realizing that they were being taken for purposes of immorality, the girls decided to jump overboard into the sea. The boys, realizing that the immorality being planned for the girls was at least natural, but the immorality planned for them was unnatural, then followed suit and jumped overboard as well. Return

סוחצ'ב- בין שתי מלחמות עולם



החיים בסוחצ'ב בין שתי מלחמות העולם

חיים יהודים עירוניים, פעלתניים ומלאי חן תססו בסוכצ'וב והעיירה נתנסתה בעליות וירידות בדומה ליהדות פולין כולה.
נודעה סוכצ'וב כקהילה קדומה, כמרכז תורה וחסידות, וכל אשר התרחש בחיי היהודים במדינה נשתקף גם בה. לאחר מלחמת העולם הראשונה נמלט חלק מתושביה, מחמת אימי השעה והקרבות על גדות הבזורה, לוארשה ונשתקע בה ובמקומות אחרים. ואולם, באו לסוכצ'וב יהודים ממקומות אחרים. היהודים גברו, לאט לאט, על קשיי ההרס שלאחר המלחמה, גילו יזמה פוריה, וביחוד בשדה המסחר והמלאכה.
סוכצ'וב מוקפת כפרים רבים ואוכלוסייתם זקוקה היתה לנעל ולבגד, והיהודים היו לספקיה. כן פיתחו את סחר התבואה. הם היו המתווכים בין העיר לכפר וספקיו העיקריים. פעמיים בשבוע נערכו בעיירה ימי שוק, שהיו, למעשה, ימי חליפין – היהודים שיווקו מוצריהם וקנו מתוצרת הכפר. ועוד ענף אחד היה כולו בידי היהודים: גני פרי, שרבים מבעליהם היו בעלי אחוזות נוצרים עשירים.
עוד בימות החורף הכבד נהגו הגננים היהודים לחכור את גני הפרי. ויש שגם סנדלרים, חייטים ונגרים עבדו בחורף במקצועותיהם, ואילו בקיץ היו לחוכרים של גני פרי אף על פי ששני ענפי הפרנסה כאחד לא הבטיחו להם קיום ברווח.....

חיי הציבור

עם היוצאים את העיר לאחר מלחמת העולם הראשונה היו רבים מאנשי האינטליגנציה ששוב לא חזרו אליה, ובכללם:

א. אלכסנדר זישא פרידמן (בנו של יהושע), מנהיגה של אגודת ישראל, סופר תורני, עסקן צבור מעולה, מראשי גטו וארשה וקרבנותיו.
ב. עוזר ווארשאווסקי (בנו של גדליה) סופר מפורסם (מחברו של הרומן "שמוגלערס" – מבריחים) מהאסכולה של י. מ. ווייסנברג. נתן נפשו במחנה הריכוז ליד פאריס.
ג. פנחס גרואובארד, נדבן ומצנט לספרות, מו"ל ופלקלוריסט.ב-1941 הגיע לאמריקה עם קבוצה של סופרים פליטים ועסקני צבור שם נפטר.
ד. מ.ב. שטיין בנו של הרבי מסוכצ'וב. סופר מחבר הדרמות "ערד און הימל" ("ארץ ושמים) "די חורבה –("החורבה") השתקע בישראל.
ואולם עבודת הצבור לא פסקה. קמה הסתדרות ציונית בראשותם של שמחה גרונדוואג, ברל לויפר, משה לאדזשער (יעקטבטבעץ) וכן בית ספר הראשון "התחייה" הם היו גם יוזמיהם של אגודות שונות לעזרה וסעד.
הגוף הציבורי השני שקם אז בעיירה היה – המפלגה העממית ("פאלקיסטן") ומארגניה וואווע רוזנברג, לוטאק סקוטניצקי ומשה שווארץ (באמריקה). היא ריכזה סביבה יסודות מתקדמים ופועלים, ומלאה תפקיד ניכר בעיירה בתקופה הראשונה שלאחר מלחמת העולם.
הואיל והסתדרות פועלים לא הייתה (זו קמה רק באמצע שנות העשרים) פרץ מאבק בין הציונים לבין הפולקיסטים על כיבוש הרחוב היהודי וראשית ביטוייו במערכת הבחירות הראשונות לעירייה ולקהילה. הפולקיסטים השתלטו גם על הספרייה שחודשה, שעסקנים ציוניים ניהלוה, ומילאה תפקיד נכבד בחיי הרוח של יהודי סוכצ'וב.
אכן, פעילות זו עוררה כוחות רדומים בצבור יהודי ועקרה אותו מקיפאונו. ההתעוררות החברתית החלה יחד עם התעוררות כלכלית בכל ענפי העבודה, המלאכה והתעשייה הזעירה: חייטות, סנדלרות, נגרות, וכובענות. נתרחבו פועלים שכירים בני המקום ובאי חוץ. האוכלוסייה היהודית גדלה: בבחירות לעייריה בשנת 1925 קיבלו היהודים מחצית ממספר הנבחרים 12 מבין 24 משה שווארץ, מנהיג הפולקיסטים, נבחר סגן לראש העיר הפולני מושיקובסקי.
ראשיתה של פעולת התרבות בספריה, שסביבה נתרכז בעיקר הנוער והתנהלו ויכוחים סוערים בבעיות ספרות ותרבות. הוזמנו מרצים מוארשה. נוסדה להקה דרמתית בהנהלתו של נחום גרונדוואג, שהעניקה חדווה והנאה רוחנית ליהודי העיירה ועמדה על רמה גבוהה. הנהלת הלהקה הייתה בלתי מפלגתית ולא סבלה מהפרעות בעבודתה. יושב הראש הראשון היה נחום גרונדוואג, עסקן ציוני, אחר כך שמחה כהן משה שווארץ ויוסף מונה – בלתי מפלגתי.
חיי הצבור והרוח היהודיים התקדמו ושגשגו, עד שחל משבר רוחני בחיי הנוער. אחד הסיבות לכך – חוסר הסיכויים בעיירה, וכן הפיגור שבו הייתה עדיין שרויה העיירה. עדיין נמצאו בה יהודים שעבודה ומלאכה הייתה להם בחזקת בושה וחרפה. והמדיניות האנטישמית מנעה כניסתם של יהודים לעבודות ציבור, לפקידות וכיו"ב. ובנוסף על כך – המשבר הכללי, שלא פסח גם על יהודי סוכצ'וב.
הגיעו ימי העלייה הרביעית. חלק מן הנוער החליט לעלות לארץ ישראל, אולם מהם שחזרו, מאחר שלא יכלו לעמוד בקשיי העבודה והחלוציות. ואילו חלק מן הנוער והאינטליגנציה הלא ציונית ואחרים, עקרו מן העיירה, אם לכרכים או לארצות שמעבר לים בחפשם פורקן לפעלתנותם וכשרונותיהם. כל הגורמים האלה נצטרפו יחד והם שורש המשבר החברתי הרוחני בעיירה. האדישות והייאוש.
הנותרים המשיכו עבודתם וקינאו בעוזבים, רפתה הפעילות הציבורית. הספרייה לא הייתה פתוחה אלא שעתיים כל ערב. ואף על פי כן רכשו כל ספר חדש, המשיכו, שמרו על הניצוץ.
אך ב-1929 נוסד בית החרושת הגדול הראשון בחודאקוב, וכן בתי חרושת קטנים לייצור לבנים ואבק שריפה בסביבה. סייעה לכך גם העובדה, שסוכצ'וב הייתה צומת תחבורה חשוב, אך התנאים בעבודה ובמלאכה היו ירודים ודחוקים. התעוררות הייתה חלה בקרב בעלי המלאכה בעיקר ערב הירידים הגדולים, שנערכו כל יום שלישי לאחר האחד בחודש – ולקראתם הם עמלו לילות שלמים, והיו מקור חשוב לקיומם. לא היה גבול לשעות העבודה. לפנות בוקר אצו לתפילה, וחזרו לעבודה. סעדו חיש מהר ארוחת בוקר – ושוב לעבודה, עד חצות בהפסקה מועטת לתפילת מנחה וסעודת ערבית יחד עם סעודת הצהרים. בבית המלאכה של משה נלסון, למשל, שעבדו בו 8-10 פועלים, היו מתפללים מנחה-מעריב בבית המלאכה עצמו.
שני סוגי פועלים היו בעיירה: שכירים ועובדי בית ("חאלופניקעס") שעבדו בשביל מזמינים ושכרם לפי התוצרת המוגמרת. לעיתים היה מצבו שו עובד הבית קשה וחמור מזה של הפועל השכיר, לפי שהוא עמל ללא שום הגבלה עם אשתו וילדיו.
שבוע תמים ציפו ליום השבת למנוחה, ומיד לאחר ההבדלה חזרו לעמל. בשבת בבוקר מיהרו לתפילה, אם בחברת "תהילים" או בבית המדרש. סעדו שכבו לנוח. ואחרי המנוחה – שוב לבית המדרש ועד למוצאי
השבת.זה היה אורח החיים הקבוע.
והנה, בסוף 1925 או תחילת 1926 התקיימה אסיפת הייסוד הראשונה לארגון עובדים, שנערכה בביתו של פייוול גאלאק. הייתי אז חניך בעבודה אצל משה טעמעס. כמה תום ותמימות הייתה באותה אסיפה! ודאי, המארגנים לא ידעו מה טיבה של אגודה מקצועית וכיצד מארגנים אותה. ואולם האגודה קמה, אם כי באיחור של רבע המאה לעומת ערים אחרות...
האגודה שכרה לעצמה דירה מיוחדת אצל גיטיין. בא מזכיר מוישגרוד וישוגרודזקי שמו, קומוניסט (שעבר ל"בונד עד למלחמה חי בוולוצלווק, ניספה במחנה). המזכיר קיבל שכר, שבא מתשלומי חבר. האגודה התחילה מארגנת לא רק את החייטים אלא גם את הסנדלרים ועובדים בשאר המקצועות ולארגן סקציות מיוחדות. פעולתה התבטאה בארגון שביתות. או קביעת שכר עבודה. על נותן העבודה היה לבוא אל האגודה ולהקיע להסכם עם הועדה המקצועית, שעמדה על קיום התעריף המקובל. לימים נתארגנו גם נותני העבודה והמשא ומתן עדר לנציגי שני הגופים.

דמויות מיוחדות בקהילת סוחצ'ב



אנשי העם-בסוחצ'ב

שנים חלפו, אך לעיני רוחי עומדים עדיין הטיפוסים והדמויות של עירנו, שזרעו אור על חיינו בעצם חייהם הטהורים ובעבודתם הנאמנה והמסורה יום-יום, לטובת הכלל. הם, העסקנים הצנועים, אנשי העם, עשו הכל לשם מצווה, ללא גאווה והתנשאות ובלא "מרפקים" והוסיפו נופך משלהם לחיים העממיים הנאים שלנו.

פרידמן הירש (שלום צבי) פרידמן- המוהל, הגבאי של חברת קדישא, בעל תקיעה ובעל מכולת

השם פרידמן הירש, כינויו בסוכצ'וב, צלצולו זר. שם נדיר ביותר. ואף הוא עצמו לא היה ברור ומובן כל צרכו. כלפי חוץ – פשטות שבפשטות. קומה ממוצעת פנים צנומות, חסודות, אף מחודד ומארך. למדן מופלג לא היה, וככל יהודי חסיד הלך יום יום לתפילה, חזר, סעד לבו ושב לחנותו ולמסחרו – קנה אצל האכרים חמאה וגבינה, מכר דברי מאפה ומזון, ועם זאת, ניכר ובולט היה בכל פינות חייה של סוכצ'וב, ואף חנותו האפלולית לא היתה פשוטה כפי שנראתה, לכאורה.
בחנות המכולת שלו מוכר היה גם תרופות שונות וכן סגולות למיניהן – עשבים למיחושים שונים, שהגויים בכפר היו מאספים בשבילו והוא עצמו ייבשם. לא אחת נראתה יהודיה בוכיה, פורכת ידיה, אצה אל חנותו של פרידמן הירש לבקש תרופה לחולה. הוא היה מחטט בקופסאות המלאות, עירבב תרופות בתרופות כאלכימאי שמצא את סוד חיי הנצח...
ובמה הוא לא עסק? – הוא היה בעל תפילה, מוהל, גבאי של חברא קדישא, ובעל תקיעה. ודומה, הוא כמו נולד לשמש בכל "התפקידים" האלה.
ארבעים וכמה שנים שימש מוהל בעיירה. כמעט כל ילד יהודי בסוכצ'וב נימול על ידו. כעשיר כעני. כפור וסופת שלג לא עצרוהו – מוהל העיר היה.
חזן מיוחד במינו לא היה, ואף על פי כן עבר עשרות שנים לפני התיבה
.
בימים הנוראים נטשה התחרות עליו בין בית המדרש לבית הכנסת. והואיל והוא רצה להניח דעת שניהם, חילק את התפלות: שחרית ותקיעת שופר בבית הכנסת, מוסף בבית המדרש- ביום הראשון, ואילו ביום השני להיפך.
ואולם לשיא עסקנותו עלה במקרה של פטירת יהודי. לאחר שמשה אהרון שולקלאפר הכריז, בשתי דפיקות בפטיש העץ שלו על הפטירה. אץ פרימן הירש אל בית העלמין, בחר קרקע והתחיל מתעסק בטהרת המת. להלבישו תכריכים, בהלוויתו הלך בראש ושם אותו לקבר. וביחוד כשהיה בא יהודי כפרי עם "מתו" או כשנזדמן מת מצווה- או אז היה ראש וראשון למטפלים בו.
והוא סיפר פעם מעשה שהיה:
בליל אפלה שמע בחלום, שדופקים בחלונו ומודיעים לו, שמת מצווה מוטל בדרך בוריסוב. קם ממיטתו, התלבש, הדליק הפנס ויצא לחפש את המת. פתאום הבחין ביהודי המפסיע לקראתו, אף הוא פנס בידו. שואל אותו פרידמן הירש לאן הוא הולך, וההוא מספר, שאף הוא חלם חלום דומה, ושניהם נטלו המת על כתפיהם והביאוהו לחדר הטהרה בבית העלמין.
מיוחד במינו היה פרימן הירש בקהל אנשי החברא קדישא, לא דבק במשקה. גבאי "יבש" היה. אפילו בז' באדר, חגה של חברא קדישא, לא שתה משקאות חריפים. ושיא שמחתו – בשמחת תורה, כאשר מחלק היה, כגבאי של חברא קדישא, נרות ותפוחים אדמדמים לכל ילדי העיר, לדגליהם. מאות ילדים היו באים אליו, והוא טרח ושמח בהם.
והנה, עסקן אציל זה, שמימיו לא רב עם איש, נגרף לבסוף במחלוקת עם חצר סוכצ'וב. וכך נתגלגלו הדברים:
"המניין" הציוני בביתו של שמואל נלסון כתב ספר תורה, והוא הוזמן לסיום הספר ולכתיבת אות. הוא ובנו מנדל נענו להזמנה. קנו אות, ויחד עם כל הציונים בעיירה שמחו בתורה. משחזר – היה בכיסו גם שקל.
עניין השקל הגיע לחצר – ולא סלחו לו על "עבירה" זו. וכאשר בא כמנהגו שנה שנה בתור גבאי של חברא קדישא, והביא בשמחת תורה לשולחן הרבי עוגה, תפוחים אדומים "והבדלה" גדולה לא הניחו לו אנשי החצר להכנס.
המחלוקת בין החצר לבין החבא קדישא נמשכה שנים והם לא נתפייסו אלא לאחר שאחד ממקורבי החצר מת, ונזדקקו להם.
לפשוטי העם בסוכצ'וב היה פרימן הירש כל ימיו עסקן העיר, הגבאי של החברא קדישא, בעל תפילה ומוהל – חביב ומקובל על הכל.
והוא הניח צוואה, בא נאמר, בין היתר, שאת השק ששמים מתחת לראש בקבר ימלאו לא בעפר אלא בקבלות שאסף כל השנים – מישיבות שונות, תרומות, צדקות, יחד עם סכין המילה, ומן הצד האחר – השופר הקטן, המיוחד שלו...

משה אהרן "שולקלאפר"

כל יום, כל בוקר, אף בסופות החורף המשתוללות ובכפור העז, שמעה העיירה פעמיים דפיקותיו שקראו לבית הכנסת : עם שחר ולעת ערב...
בחורף, בטרם עלה השחר, אפלה, והרחובות מוצפים שלג, סולל הוא בהם דרך וממלא חובתו הקדושה. והוא אף היה הראשון לבשר בהלמות פטיש העץ שלו בשורה רעה. נפטר אדם, ונשמעו שתי דפיקות, וצער אחז בבריות. כל אחד פותח דלת ביתו ושואל:
-משה אהרן, מי נפטר?
ואך נשמעת דפיקת פטישו עם שחר, והד נענה לה בכל הבתים, מיד נראים יהודים ברחובות, טליתותיהם תחת בית שחיים, ממהרים לתפילה...
קטן-גו היה ולו זקן זעיר. בקושי נשא רגליו, ואף על פי כן חזר על כל בתי העיר.
שנה אחר שנה. עשרות בשנים דפק הוא באמונה על דלתות היהודים
.

מאיר בנימין – הקברן

אך הפסיע מאיר בנימין ברחובות לבוש בקפוטה השחורה, חגור אבנטו, והיה זה אות וסימן שנפטר יהודי.
במקרה זה היה לוגם כוס יי"ש של תשעים אחוז, כדי להתעודד ולהחזיק מעמד עד לאחר הקבורה. אחר כך מיהר אל החברא קדישא והודיע על כך למשה אהרן שולקלאפר, שיקבע מקום לקבר. ולא נח אף רגע. הכין עצים לארון בשביל ה"מת מצוה". וסמוך להלווייה, עבר ברחובות הראשיים, נעמד במקומות מסויימים, נטל זקנקנו וסנטרו ביד ימינו, ובקול חזק הכריז: "מת מצוה!" – סימן שיש כבוד אחרון למת. ביום כזה הוא הוכיח כשרו, זריזותו, מסירותו ולעת הלווייה נטל את קופסת הפח העגולה של צדקה, הנעולה מנעול זעיר, שעליה דבוקה פתק האומר צדקה תציל ממוות – והוא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של החברא קדישא.
לאחר הלווייה מתכנסים היו אנשי חברא קדישא ושותים "לחיים" כהלכה. וכאשר מאיר בנימין הפליג קמעה, הסמיקו לחייו, והיה מושך סיפורים שעניינם קבורות ולוויות, כמתהלל "הכל מאיר בנימין"... ולפיכך דבק בו הכינוי :הכל מאיר בנימין
בענינו אנו, הילדים, היו אנשי חברה קדישא בחזקת גיבורים, שאינם חוששים בפני המתים, ואילו הוא, מאיר בנימין, עלה על הכל: - וכי דבר קטן הוא שהוא מהלך יחידי בלילה בבית הקברות, ואין פחד בלבו...
ופעם מצאתי אצלי מטבעות כסף רוסיות אחדות, בנות חמש ועשר קופיקות, כמזכרת ממנו, ממאיר בנימין, שניצול במלחמת העולם הראשונה מפגיעת פגז.
משפחות רבות נשארו אז בעיר על אף הסכנה של החזית המתקרבת והחורבן הגובר בעיר. חנויות לא נפתחו. אנשים ישבו סגורים בבתיהם. גם לקבור מתים אי אפשר היה, לפי שבית העלמין היה בתחום החזית. על כן החליטו לקברם מאחורי בית המדרש, שהגן בפני פגיעת כדורים. יום אחד היו מתים אחדים, ובכללם שני גויים. אך נסתיימה קבורתם, והתחיל מטר של יריות. מיהרנו לחפש מחסה. פגז חלף על פנינו, נגע בלבושו של מאיר בנימין, שרפו והמטבעות שבכיסו הותכו, ואולם הוא ניצול.
אכן, יהודי טוב היה – "הכל מאיר בנימין"...


החצר של משה רכטמאן – הגביר של העיר

על חצרות מלכים שמעתי וקראתי, על סף חצר של "פריץ" פולני דרכתי, לתוך חצר של צדיק הצצתי, וחצר מסוג אחר לגמרי הכרתי, כי גדלתי בה.
חצרו של הדוד משה היתה גם חצר במשמעותה הפשוטה של מלה זו, גם בטוי של אורח חיים, של "נוסח". חזית הבית השתרעה באורך של כ- 25 מטר. שער ברזל כבד היה תלוי בכניסה, פתוח תמיד. משני עברי הכניסה היו שני ספסלים ארוכים, מיושבים כל שעות היום ובעיקר בערבים. הכניסה לחצר היתה מרוצפת עץ ובה שתי דלתות לדירותיהם של שני השותפים: משה רכטמאן ולייבוש גרואובארד. בכניסות אלו השתמשו רק להכנסת אורחים נכבדים ובימי שמחות משפחה. דירתו של הדוד משה היתה מרווחת מאוד וכלל סוכה, בחג הסוכות היו מרימים את הגג במשיכת חבל ושמים עליה סכך. כן היו בה חדר משרד וחדר תפילה.
החידושים הטכניים שמהם התרשמתי אז במיוחד היו: פעמונים חשמליים שפעלו באמצעות סוללות ומכבש להעתקת מכתבים שנכתבו בכתב יד. ביראת כבוד התייחסתי לפסנתר הכנף הגדול המבריק בצבעו השחור ולקופת הברזל הכבדה בעלת שתי הקומות.
מדיירי הבית שמורים בזכרוני במיוחד- קצין המשטרה הרוסי ו"דער קליינער לייבעשל" העגלון בעל הכרכרה שהסיע נוסעים לתחנת הרכבת וממנה. הוא היה נמוך קומה, "הנמוך ביותר" בעיירה, בניגוד ל"הויכן נח" שהיה גבה קומה ביותר. כשנזדמנו שניהם ברחוב היו הבריות אומרים: יום הששי הקצר ושבת הגדול. יהודי חביב וטוב לב. אנו, הילדים, מצאנו עניין גדול יותר בחלק האחורי של הבנין. שם נמצאו האורווה, הרפת, שובך היונים, מחסנים שונים, המכבסה ומרתף הקרח. משם היתה גם הכניסה לגן הפירות המטופח שהשתרע על שטח נרחב.
הדוד משה היה עשיר העיירה- "הגביר". הלא יהודים קראוהו "פאניע-דז'עדז'יצו" – אדוני הפריץ -ונשקו ידו. הוא ניהל עסקים עם השלטונות הרוסיים ועיסוקו עקירת יערות ממשלתיים. העבודה ביער אחד נמשכה שנים אחדות. לידו הוקמה מנסרה מיכנית. הדוד העסיק פועלים לא יהודים רבים. כורתים עצים, עגלונים, עובדי מנסרה ומשיטי העצים על פני הויסלה לדנציג. העובד היהודי היחידי היה בן משפחה ששימש מנהל חשבונות, שלם ומפקח וכינויו "דער שרייבער".
כשנשאל דודי פעם למה אינו מעסיק מנהל חשבונות בעל מקצוע, ענה הוא בחיוך, כי מזה עלול להגיע לידי מסקנה כי העסקים נמצאים במצב של דיפיציט... הדוד נהג לנסוע בכרכרתו המפוארת בת שני גלגלים לכפרי הסביבה בעניני עסקיו, או מחוץ לעיר לשם טיול. בכל נסיעה היה לוקח עמו את רובה הציד בעל שני הקנים. על הרובה היתה גאוותו, כי היה היהודי היחידי בעיר בעל רשיון לרובה. כרגיל היה תלוי בחדר המיטות, מעל למטתו.
באחד מאגפי הבית היו חדרים מיוחדים לאורחים. כשם שידע הדוד לארח פקידי ממשלה רמי מעלה, או קצינים, כן ידע לאכסן בביתו תלמיד חכם או רבי עובר אורח. הוא תמך בקביעות בבית הרבי ר' אבהמ'לע (בורנשטיין) ובישיבה. בעד מעשהו זה הוענק לו עיטור של זהב והועלה ל"סוחר מדרגה (גילדה) ראשונה" בן שחלה עליו חובת גיוס לצבא שוחרר, ותעודת השחרור המלא ("כרטיס לבן") הובא אליו הביתה. בשבת שלאחר כך נערך קידוש במנין ומסיבה בבית ועל המשפחה הומטרו ברכות "מזל טוב" לרגלי "שחרורו" של הבן.
שנה שנה היה הדוד נוסע עם רעייתו למעינות המרפא בצ'כוסלובקיה, או בגרמניה.
כשהשיא הדוד את בנו ברוך, הוזמנו לחתונה להקות אחדות של כלי זמר ובדחנים מן המובחרים שבמדינה. מספר האורחים הגיע למאות. כולם אוכסנו בבית מלון גדול לכל שבעת ימי המשתה. לרשותו של כל אורח הועמד משרת מיוחד. כל מסיבה של שבע הברכות דמתה למשתה החתונה: מדענים ויינות, ריקודים ונגינה, בדחנים וכו'. ולא נלאו מלספר ולחזור עליהם, עד שבא מאורע אחר לענות בו...
אחרי כן התחילה לפקוד את הבית תקופה של פגעים ואסונות, כמחלתו של הדוד, בריחת הבת רבקה אל אהובה לחוץ לארץ ומותה כעבור שנה, בשעת לידה, בבית הוריה. אי הסכמת הבן הצעיר פנחס אליהו לשאת את אחותו החורגת חנה ועוד. לכל אלה נוספו, כמובן, פרעות המלחמה.

סוחצ'ב-מהווי התיאטרון המקומי


מהווי התיאטרון המקומי

להקת חובבים קמה בסוכצ'וב מיד בתום מלחמת העולם הראשונה. ומילא בה תפקיד ראשון במעלה אבי, נחום גרונדוואג. הוא היה הבמאי. שיחק בהצגות ושמו משך צופים גם מעיירות הסביבה.
ואולם, משחק התיאטרון בעיירה לא היה זכותו הבלעדית, לפי שחוג חובבים קיים היה עוד לפני 50 שנה, ואבי, בעודו נער, השתתף בהצגות – ויצויין, שתפקידו הראשון היה תפקיד של אשה דווקא, ואז, דומה, הוא נתפס לתשוקת המשחק.
מלבד אבי השתתפו בהצגות: הרשל כץ, משה שווארץ, יעקב פרידמן, וואווע רוזנברג, בלומה ורחל וויינברג, לוטק סקוטניצקי, חיה-ראשל פליישמן, מחלה ודינה גרונדוואג, וכן אמי רבקה. מובן, שלימים נתחלפו האנשים ונתוספו חדשים כבינה פסטמן, אברהם נשלביץ' ואחרים. אבא לא חסך עמל, ושיקע מנפשו ומסירותו להעלאת רמתם של החובבים, שלשמם ומשחקם יצא מוניטין בעיירות הסביבה, שהזמינו אותם להנותם בהצגותיהם.
כל הצגה כמעט כרוכה היתה ביום זכרון, או יובל. כל הצגה חדשה היתה חג לצבור ולשחקנים. יחס של כובד ראש וקדושה היה יחסם לפעלם. מיטב עמלם שיקעו בהצגות, להבטחת רמה נאותה. ושמו של אבא הלך לפניו עם כל הצגה. די היה לפרסם אי שם שנחום גרונדוואג ישתתף בהצגה – והקופה זכתה להצלחה.
לשיא הצלחתו עלה בהצגות מיצירותיהם של פרץ הירשביין ("נבלה" "השדות הירוקים") שלום אש ("אמונתנו"), סטרינדברג ("האב") ושלום עליכם ("200 אלף"). כן הוצגו "שני קוני למל" לגולדפדן, "אל אדם ושטן" "והאלמוני" לגורדין (מרס 1918) "סונטת קרייצר" (פסח 1922) שבה לקחתי, גם אני חלק בתפקיד אלברט בן השמונה. וזכורני, משל היום היה הדבר, שדמעות חנקוני עם הופעתי, ואבא הורה לי כיצד לעמוד, ואלו תנועות עלי לעשות וכיצד לדבר.
במוצאי השבתות הארוכים בחורף הנהגנו מסיבות מלווה מלכה תיאטרוניות, שבהן השתתפו בהקראות מלבד אבי גם אחרים, וסופרים מווארשה הרצו בנושאים משדה הספרות והתיאטרון. כן נערכו הצגות של שחקנים מקצועיים מווארשה.
סמוך למלחמת העולם השניה העלה אבא, בהשתתפותם של חובבים – הצגות רוויו. הוא עצמו חיבר פזמונים, פארודיות, שירים ונתן להם תיקון במתי. ראוי לציין שהצטיינה בהצגות אלו פרידה כמיעל (כיום בארגנטינה) ובעלה מאיר זאלצמן ז"ל.
אבה היה גם המנהל והבמאי של החוג הדרמטי של הפועלים "יידישע בינע" והציג עמם את "החרש" לברגלסון, שזכה להצלחה מרובה.
וכרגיל, לא חסרו גם בעירנו מקרים קומיים – ועל אחדים מהם אעמוד בזה.
בשעת הופעתו של השחקן הורשי ז'אק לוי (על הרוב הרפרטואר קלאסי) ראה הצבור שלנו נס של "תחית המתים" ומעשה שהיה כך היה.
משלבש השחקן בתפקיד מרק אנטוניוס את הטוגה הרומאית, ונשא את הספדו הנודע של שקספיר על צזר, קם בפתע צזר "המת" לתחייה, קפץ מן השולחן – ונמלט... באולם קמה מהומה. והשחקן נדהם ונפחד.
נתברר, שלמראשותיו של "המת" דלקו שני נרות, שנטפו חלבם עליו וגרמו לו כוויות – קם ונמלט...
זו ועוד.
החוג הדרמטי הציוני החליט להציג במוצאי שבת, מבלי לתת דעתו על כך, מתוך היסח הדעת,, שאותו ערב חל בין השבעה עשר בתמוז לתשעה באב. ואכן, החליטו הרב והחרדים למנוע את המשחק. והוא קרא את החסידים ובעלי הבתים "למלחמת מצווה". במוצאי שבת הם נזדרזו, ומיד לאחר תפילת מעריב מיהרו אל "הטיאטר" "כבשו" את אולם מכבי האש שבו נערכו ההצגות. התחיל ויכוח ממושך בין הצדדים, וחלק ניכר משוחרי התיאטרון שבאו לקנות כרטיסים, פגשו באולם את... אבותיהם לבושים בקפוטות שבת, ולא העזו לעבור את סף האולם.
ואולם, אי אפשר היה לבטל את ההצגה לאחר ההכנות המרובות. ליד האולם ניצב, כרגיל, שוטר, להבחין במתרחש והודיע מיד למפקד העירוני שבא בכבודו ובעצמו... החסידים לא רצו לעזוב את האולם, והסבירו למפקד טעמם בפולנית: "טען מיאשונדז מא טשי טיגודניה" לאמור – "חודש זה יש בו שלושה שבועות" ואולם ראשו של הסדריוט לא ירד בשום אופן לכוונתם...
-הא כיצד, והלא החודש מונה ארבעה שבועות ולא שלושה? – טען.
גם לאחר הויכוח בין המפקד לבין הרב, לא הבין זה את זה, וסוף דבר, הרב ומלוויו עזבו את האולם,. הכנסה לא הביא עמו אותו ערב, כמובן, לפי שרוב הכרטיסים לא נמכרו. ומאז לא שיחק החוג הדרמטי ב"שלושת השבועות"...
ואפיזודה שלישית:
באחת ההצגות של החוג הדרמטי שליד הספריה (ב-1920) השתתף השחקן המחונן הרמלין מלוויטש. הוא התארח, בדומה לאורחים מסוגו ומלוויהם, בביתנו, לאחר שהשאיר בבתינו מזוודותיו וחפציו, הלך עם בני המשפחה להצגה באולם הספריה. הלך הרוח היה חגיגי, מרומם.
התמונה הגדולה של ירמיהו "על נהרות בבל" מצויירת על המסך בידי צייר מחונן מסוכצ'וב הוסיפה רצינות למעמד זה ואירה נאותה (לשנים, שימש מסך זה כקיר בסוכה של סבא) והנה מה שארע
מרוצים חזרנו הביתה בשעה מאוחרת בלילה (ההצגות נסתיימו תמיד שעה ארוכה אחר חצות), ומצאנו את חלונות ביתנו פרוצים. חסרו מלבושי האורחים ומפת פלוסין, שבה עטפו "הגנבים" את החפצים. נתעורר חשד, שזו מלאכתם של יריבים פוליטיים, שביקשו בדרך מקורית זו לנקום בחוג שהיה נתון להשפעה ציונית. ולא עזרו החיפושים והמיקוח – המלבושים לא הוחזרו, והאורחים שנגרם להם נזק חזרו בפחי נפש.
ושבועות רבים נסערה העיירה לרגל "הגניבה" המקורית.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה היו בסוכצ'וב להקות חובבים, שהציגו בעצמן, ואף הזמינו שחקנים מקצועיים מווארשה.
ועד לסוף המר עמד אבא בראשן, לימד את חבריהן את הרפרטואר, ביים ונטע בעיירה ערכי תרבות ורגשי חדוה.

יוסף גרונדוואג- ירושלים
The Local Theater
by Yosef Grundwag of Jerusalem
Translated by Jerrold Landau
A group of theatre dilettantes started in Sochaczew immediately following the First World War. My father, Nachum Grundwag filled the main role. He was the producer. He played roles in plays and his name drew audiences also from the surrounding towns. However, the theatre activity in the town was not only due to his efforts, since there was a group of amateurs in the town already fifty years previously. My father, when he was still a youth, participated in performances. It is interesting to note that his first role was that of a woman, and at that time, apparently, he became enthralled with theater. Aside from my father, the following individuals participated in performances: Moshe Schwartz, Yaakov Frydman, Vove Rosenberg, Bluma and Rachel Weinberg, Lotek Skotnitzki, Chaya Rashel Fleischman, Machla and Dina Grundwag, as well as my mother Rivka. Of course, as time went on, the cast changed, and others joined such as Bina Festman, Avraham Nashelwicz, and others. My father expended great effort, and worked with great dedication to raise the level of the amateur players, so that their names and plays would become known in the surrounding towns, which would invite them to entertain them with their plays. Almost every performance was associated with a memorial day or a celebration. Every new play was a festive time for the community as well as the actors. They related to their roles with seriousness and dedication. The put their best efforts into their performances, in order to insure a high level of entertainment. My father's name went before him in every performance. It as sufficient to publicize that Nachum Grundwag would participate in the performance – and success was guaranteed. The greatest success came from the performances of the productions of Peretz Hirschbein (“Nevala” – “Travesty”, and “Hasadot Hayerokim” – “Green Pastures”); Sholem Asch (“Amonoteinu” – “Our Craft”); Strindberg (“Haav” – “The Father”); and Shalom Aleichem (“200 Elef” – “Two Hundred Thousand”). The following performances were also put on: “Kuni Lemel the Second” of Goldfaden; “El, Adam and Satan” – “God, Adam and Satan”, and “Haalmoni” – “The Anonymous”, of Gordin (March 1918); “Kreitzer's Sonata” (Passover 1922); in which I also participated by playing the role of Albert the son of the Eight. I remember that on that day tears overtook me as I took to the stage, and father showed me how to stand, which movements to make and how to speak. On the long Saturday nights of the winter, we would conduct theatrical Melave Malka[13]evenings, in which, aside from my father and others, writers from Warsaw would lecture about topics from the fields of literature and theatre. Performances of professional actors from Warsaw would also took place. Shortly before the Second World War, my father along with the other amateurs put on sonorous performances. He himself composed ballads, parodies, and songs and prepared them for the stage. Freda Chmiel (who currently resides in Argentina), and her husband Meir Zaltzman of blessed memory excelled in these performances. Photo page 660: A scene from the play “Haalmoni” – “The Anonymous”. My father was the director and producer of the dramatic club of the workers “Yidishe Bina”, and he performed with them “Hacheresh” – “The Deaf One” of Bergelson, which was highly successful. Of course, there was no shortage of comical events in our town – and I will mention some of them here. At the time of the appearance of the Warsaw actor Jack Levi (who had mainly a classical repertoire), our community witnessed the miracle of “the resurrection of the dead”. The following is what transpired. When the actor dressed himself in the Roman toga for his role as Marc Anthony and began the well-known Shakespearean eulogy for Caesar, the “dead” Caesar suddenly came to life; he jumped up from the table and fled… Pandemonium broke out in the theater. The actor was astounded and frightened. It was later verified that the two candles that were burning near the head of the “deceased” dripped wax onto him and burned him – therefore he got up and fled… There was this and more. The Zionist drama group decided to perform on Saturday night after the Sabbath, without paying attention, due to forgetfulness, that the evening was between the 17th of Tammuz and the 9th of Av[14]. Therefore, the rabbi and the Orthodox people decided to prevent the performance from taking place. The rabbi called on the Hassidim and other householders for a “holy war”. Immediately after the conclusion of the evening service (maariv) at the conclusion of the Sabbath, they hurried to the “theater” and “took over” the fire-hall in which the performances were held. A lengthy dispute took place between the two sides, and a significant number of the theater goers who came to purchase tickets met in the hall … their fathers wearing their Sabbath kapotes, and did not dare to cross the threshold of the theater. Nevertheless, it was impossible to cancel the play after the manifold preparations. As usual, a policeman was stationed near the hall in order to investigate the goings on and to report immediately to the civic supervisor who also appeared… The Hassidim did not want to leave the hall, and explained their reasoning to explain to the supervisor in Polish “This month has three weeks”. However the captain did not understand at all what they meant… “How can this be, doesn't a month have four weeks and not three?” he asked. Even after the conversation between the supervisor and the rabbi, they did not understand one another, and at the end the rabbi and his entourage left the hall. Of course, there was no income from that night, since most of the tickets were not sold. And from that time on, the drama group never performed during the “Three Weeks”. The third episode is as follows: During one of the performances of the drama group in the hall near the library (in 1920), the talented actor Hermelin Malewicz performed. He stayed in our house, as was customary for that caliber of guest. After he left his suitcases and belongings in our house, he went with our family to the performance in the hall of the library. The atmosphere was festive and exalted. The large picture of Jeremiah, entitled “By the Rivers of Babylon”, that was drawn on a hanging by a talented artist from Sochaczew, added seriousness to this event, as well as a pleasant atmosphere. (For years, this hanging served as a wall for grandfather's Sukka[15]. This is what took place. Photocopy of document on page 662: This document is in script Yiddish, and the script is not easy to make out. It is apparently some notes about the performance of “Kreitzer's Sonata”. The notes give a list of the characters, and the actors that will play them. They note that there are four acts, the first three take place in Russia, and the final act in America. Between the first and last act, seven years elapse. We returned home very late at night (the performances always ended a long time after midnight), and we found the windows of our house broken. The clothing of our guests were missing, as well as a plush cloth, which the “thieves” used to wrap the goods. The suspicion was that this was the work of political opponents, who wished to take revenge in this manner on the drama group, which had Zionist tendencies. The investigation and bargaining were to no avail – the clothing was not returned, and the guests who were robbed left in disappointment. There was controversy in the town for several weeks regarding the cause of the “robbery”. At the time of the outbreak of the Second World War, there was a group of amateurs in Sochaczew who put on performances themselves, and also invited professional actors from Warsaw. My father stood at their head until the bitter end. He taught the group their repertoires, encouraged them, and implanted culture and joy in the town. Photo page 663: A group of activists. Standing: L Skotnitzki, M. Schwartz, V Rosenberg. Seated: P. R. Fleischman.



סוחצ'ב-בכפרים וביערות/ הרש גוטהלף

_ _ _ לאט לאט הסתגלו היהודים לצרות- לרעב,להפקר, לעבודת הכפייה...
יום אחד בינואר 1940 פרסמו הגרמנים מודעה מטעם העירייה, חתומה בידי ראש העירייה הפולקס-דויטש פראוזה, שעל היהודים בגיל 14-60 להתייצב ביום א', בשעה 8 בבוקר, בעירייה. שמועת חרדה שונות פשטו בצבור.
והנה הופיע פראוזה ומלוויו הגרמנים והודיע, שמכאן ואילך הם "ידאגו" לנו ו"יפקחו" עלינו... כן הוקם יודנראט, שראשיו הם: בידרמן, בורשטיין, לוקשטיק, לוין, וולוול פינצ'בסקי, פ. רוזנקרנץ, ה. ליברט ואחרים.
ואכן, היודנראט התחיל פעולתו התקינה, ולו מזכירה, שמשים, ושומר הדלת.
מגלב גומי בידו. מיד נשלחו הודעות וצווים להתייצב לעבודה, כמובן רק לחסרי אמצעים שלא היה בידם לשלם כופר (5 זהוב ליום).
עבדתי בקבוצה שעסקה בפירוק הגשר ההרוס על הבזורה. גלבשטיין היה מנהל העבודה, ועזרו על ידו שני בניו של החייט שמלץ. לימים הוא נתמנה ראש היודנראט.
התחיל פרק טראגי חדש בחיינו, שראשיתו שילוח מיטב הנוער למחנה בלז'יץ.
ושוב, רק את אלה שלא היה בידם לשלם כופר. המכתב הראשון שהגיע מן המחנה היה של הרשל יאשינסקי, בנו של בנדט הגבוה. פתחו באיסוף כספים להצלת הכלואים המעונים.
והנה מופיעה הודעה חדשה, חתומה בידי גלבשטיין וליברט, שהעיר זקוקה למקומות מגורים מחמת הצפיפות, והוחלט על העברה לוויסקיט, ליד ז'ירארדוב. היהודים הבינו הצפוי להם, והתחילו מביאים למשרד היודנראט כסף, יהלומים, תכשיטים, מעילי פרווה- כופר נפש...
בלילות היו הגרמנים עורכים חיפושים אחר נשק כביכול, ועם זה שדדו מכל הבא ליד.
בינואר 1941 הוחלט על גירוש מוחלט של האוכלוסייה היהודית, וזאת – במשך 24 שעות. בצו נאמר, שכל המסרב יוסגר לידי הגסטאפו.
היודנראט (ששכן ב"בית הלבן") ריכז את העגלות. 10 עגלות ל-2000 נפש.
רבים הולכים ברגל, ילדיהם ותינוקותיהם עמם, וכן זקנים וחולים.
סוכצ'וב מתרוקנת מיהודיה. נותרים אך ה"מיוחסים" בלבד.
יצוין,אגב, שבזמן הגיטו נאלצו גם היהודים שגרו מחוץ לתחומו לעקור ממקומות מגוריהם שנתפסו על ידי נוצרים. אז הוקמה גם המשטרה היהודית.
והנה, הגיעה גם שעתם של אחרוני היהודים לגירוש. הגירוש בוצע במכות, בהתעללות, בשוד.
הראשונים שעזבו את העיר היו אנשי היודנראט, באוטו גדול, עמוס חפציהם.
ראש הגסטאפו, פריוור, קורא את המפקד מנשה קנוט, וצווה עליו לספק לו במשך שעות מועטות (עד לגירוש) זוג מגפיים. האחרון יוצא למלא פקודתו פונה אל הסנדלר גרוברד, אולם הלה עונה, שהזמן לא יספיק. למחרת היום הם הולכים שניהם לבית הסנלר-והוא איננו. ברח עם משפחתו. בו במקום יורה פריוור בקנוט והורגו.
בגיטו וארשה אין קשר בין יוצאי סוכצ'וב. אני מכניס מכונת תפירה, ל"שופ" הנודע של טאבאנס, ומתקבל לעבודה. רעב וזוועות. אף-על-פי-כן, קינאו בי רבים. אחדים מאנשי סוכצ'וב מנסים לקיים קשרי מסחר עם העבר הארי-משה ברוקר,ברויטמן, משה ווידסלבסקי. הראשון שמת ונקבר היה וולף ורשבסקי. כן נפטר אז הרב של סוכצ'וב.
ואולם, החיים נמשכים גם בתנאי אימה אלה. בנו של שיינוואלד נושא לאשה את פריידה ביאז'ונסקה.
ב"שופ" של טאבאנס (רחוב פרוסטא 14) פעלה "המחתרת היהודית". היו מקרי חבלה והצתה.
מחמת מחלה הועברתי לבית החולים ברחוב ניסקא. שלוש חדשים אחז בי הטיפוס. בחול המועד פסח יצאתי, תשוש, ומיד נקרה לי בדרך, ברחוב זמנהוף, דוד וישניא, שביקשני לסייע בידו להגיע לביתו, כי היה חלוש ממני. בדרך חטף מצות מיד אישה שעברה לתומה...הרעב העבירו על דעתו.
גם אני רעבתי. ונאלץ הייתי אף למכור את הטלית. ואשתי הוציאה שני הזהב מפיה, ויחד אתה ועם אחי הלכנו אל גדר התיל שבגבול הגיטו, לשחד את השומרים, שיניחו לנו לעבור לצד האחר.
הגעתי לתחנת הרכבת, ובתוך המהומה קפצתי ועליתי לאחת הרכבות שיצאה לדרכה. אישה נוצרייה אלמונית חילצה אותי מסכנת בקורת הכרטיסים. בתחנת בלוינה הצטרפתי למבריחים ואחר כך המשכתי דרכי לכפר טופולוב הסמוך לסוכצ'וב.
בדרך היה עלי לעבור על פני הכפר שימאנוב, שהיה בו נזינזר, ולידו ישבתי לפוש ולהרהר בהמשך דרכי. ונזדמן למקום פועל רכבת שהבחין בי, כי יהודי אני.
הוא יעצני להימלט על נפשי, כי במנזר שוכנת הגסטאפו- והראה לי הדרך הנכונה לכפר טופולוב.
אפריל 1942. אני בכפר השוכן במרחק 7 ק"מ מסוכצ'וב. פגשתי שם רבים מבני עירנו. כחייט השגתי עבודה בבית איכר בשם פיאטשאק.
פעם נזזדמנה לכפר ועדה רשמית, נשאלתי אם יהודי אני, ומטר של מכות ירד עלי. קשרוני בחבלים ושמוני על עגלה. האיכר, בעל הבית שלי, עשה מאמצים לשחררני . הזמין את כל חברי הועדה לכוס י"ש – ותוך כדי כך בא אחד מבניו, התיר החבלים, ואמר לי להסתלק מיד.
נמלטתי ליער, לא רחוק מפיאסצ'נה. לאחר ימים אחדים חזרתי לאותו איכר, שביקשני לעבודה. שבועות אחדים עבדתי אצלו ועמדתי בניסיונות שונים. פעם, בשעת גיוס לעבודה, ואני ישן בגורן, אחזו בי ידיים של גרמנים, שחשבוני לפולני, ופקדו עלי להצטרף אל הנשלחים לעבודת כפייה.
והנה אני באוטו עם שאר עובדי הכפייה הנוצרים, ובכללם שלושת בניו של האיכר שבביתו מצאתי מחסה. אחד מהם מודיע למנהל המשלוח, שיהודי אני,ומיד אני מרגיש במהלומותיו היורדות עלי. קשה לי לתאר הניסיון שנתנסיתי בו אותה שעה, כשאני עומד, ידי למעלה, ממתין לגזר דיני.
לפתע ניגש אלי פולקס דויטש' ושואלני אם אני מכירו.עניתי בשלילה. נפחדתי מאד. אז אמר, שאנו חברים מזמן, יחד למדנו בבית ספר עממי, שמו אנגלברכט. ביקשתיו שיצילני. ואכן, הוא סייע לי בבריחה. הסתתרתי בשדה הדגן. שכבתי עד לעליית השחר, ואז שמתי פעמי אל בית האיכר.
האיכר נצטלב מרוב תדהמה. "תודה לאל, ניצלת!- הפליט. סיפרתי לו כל הקורות אותי.
למחרת היום עזבתי את הכפר. לאן? לא ידעתי. נזכרתי, שבצבא שירית עמי אחד מישוב סמוך ושמו קויאבה. הלכתי אליו.
שמח לקראתי, אולם יעצני לברוח מחשש הסכנה, ונתן לי כתובת אביו, שבביתו אוכל לשהות זמן מה. ואכן, בבית אביו שהיתי זמן מסוים, עבדתי תמורת מזון, שהפרשתי ממנו גם בשביל אשתי שהיתה בגיטו. לבסוף באה אלי אשתי ברוניה ואחותה.
ב-1943 פורסמו מודעות מטעם הגרמנים, שכל המחביא יהודים צפוי יחד עם משפחתו למוות. ולעומת זה, כל המסגיר יהודי יקבל פרס-ליטר י"ש ושלושה קילוגרמים סוכר. ייסורינו וצרותינו החריפו מאד. נדדנו על פני כפרים שונים, אולם שום איכר לא נאות להסתירנו. אפילו טיפת מים לא נתנו לנו לשבור הצימאון. רצינו לטרוף נפשנו בכפנו. והנה הגענו לכפר ויאטשאלקי, המאוכלס איכרים עשירים, וכאן בדרך נס קיבלתי עבודה כחייט.
במקום זה שהיתי חורף שלם. באביב בדרכנו לכפרים אחרים בסביבת סוכצ'וב בכפר ביאלי פגשתי יהודים בני עירנו:שמואל לייב גוטהלף, קרוב משפחתי הרשל רויטמן, טינדל עם אשתו ולדיו, צלקה יעקובוביץ ואחיו הרשל שיינוולד, רחצ'ה סקורניק וילדה, בן של לפנחס כהנא, ועוד. כולם נרצחו בידי הגרמנים בכפר הזה.
באחד הכפרים דרש ממני איכר אחד, זאיונץ שמו, ומהסנדלר מנדל מויסקיט, שנספק לו כל יום ר' אווזה צלויה וליטר י"ש, שאם לא כן יסגירנו לידי הגרמנים. מיד נמלטנו מהמקום. הצטרפו אל צלקה יעקובוביץ שעבד אז באחת האחוזות הסמוכות.
מוסתר הייתי בעלית גג, ושם שכבה גם אשתי הפצועה.
במחצית השנייה של 1943 החמיר המצב בסביבה הזאת ללא נשוא. והנה באה אחותה של אשתי, אסתר בז'וזובקה, שהסתתרה ביער סמוך, ולקחה אותנו אליה.
נצטרף אלינו הסנדלר מנדל מויסקיט, שגם אחותו הסתתרה ביער.
הגענו ליער ב-17 ביולי, בשבת. גשם. היו ביער יהודים פליטים מערים שונות, לרבות מסוכצ'וב. לאחר הגשם באו ליער איכרים לאסוף פטריות, מהם שנתקבו אלינו. נתברר, שהם ידעו על מחבואם של היהודים.
לא יצא זמן רב ונשמעו יריות של מכונות ירייה. אשתי התחילה בורחת. רציתי לברוח בעקבותיה, ונתקלתי בגרמני מכוון רובהו. זינקתי אל השיחים. בזחילה הגעתי לכפר נובא ויאש.
ביער נערך מצוד על יהודים. בודד ברחתי גם ממקומי האחרון, ולמזלי מצאתי את אשתי, פצועה בזרועה. ומרדפים ככלבים לא היה בידי להושיט לה שום עזרה. חמל עלי איכר, ותמורת תשלום הרשה לי להשכיבה בערימת תפוחי אדמה ואחר כך בעליית גג.
וכן נמשכו נדודינו ועינויינו עד ל-17 בינואר 1945, יום כניסת הצבא האדום לכפר.
לאחר ימים אחדים הגענו לסוכצ'וב, שם מצאנו את משפחת א. פינצ'בסקי משפחה יחידה של יהודים.