חומרי ההדרכה של יפה זהבי

המרטירולוגיה של המבוגרים והילדים

2007-09-16T22:01:00.001-07:00

עוד קודם לכניסת הגרמנים לסוכצ'וב פשטה חרדה בעיר. השמועות על אכזריותם הטילו אימה. חלק מן הנוער – כמאתיים צעירים – נמלטו לברית המועצות, ואחרים לוארשה, ויסקיטקי, ז'ירארדוב ועוד.
גם הפולנים ידעו את אשר עוללו לנו הנאצים. ולקראת פלישת האויב לעיירה, תלו על בתיהם צלבים ואיקונין. ראשית חמתם, בעינויים נוראים, שפכו הגרמנים על הזקנים והתושבים שלא הספיקו לברוח, ובכללם ישראל גולדפרב, (שדכן סבל), שרה יענטל האם של הרצקה ברמן ואחרים. כן העלו באש למעלה ממאה בתי יהודים, זולת אלה שהיו בקרבתם של בתי נוצרים.
פליטי סוכצ'וב לא מצאו מנוחה בשום מקום. על כן, לא ייפלא, שהם התחילו חוזרים לאחר שבועות מעטים של נדודים לעיירה. אך לא חזרו בייחוד אלה שבתיהם נשרפו.
אולם, גם החוזרים לא מצאו קורת גג, לפי שבתיהם נתפסו על ידי הפולנים והם "התגוררו", במרתפים ובצריפים ריקים, שהעירייה בנתה בשעתו לעניים, בצפיפות איומה.
ועם זאת הגיעו לסוכצ'וב פליטים מעיירות אחרות, בינואר 1940 – 400 איש. יהודי סוכצ'וב קלטו אותם, חלקו עמם פתם החרבה.
אולם, כאן בסוכצ'וב, היה המצב חמור עוד יותר. העיירה ששכנה על אם הדרך -ורשה-ברלין,( ורשה-פוזנא) שרצה גרמנים מכל המינים, נוגשים וטורפי אדם. היהודים הסתתרו לרוב בעליות גג, בבתי נוצרים מכרים, כל רכושם כבר היה לבז – ועד מהרה נאלצו שוב ליטול לידיהם את מקל הנדודים.
האוכלוסייה המקומית שירתה נאמנה את המרצחים. מי שהיה מזכיר העירייה, יוליאן פראוזה, נתמנה על ידם ראש עיר. אדם זה, יליד סוכצ'וב, שחי כל ימיו בין יהודים, היה מראשי הרודפים. התארגנה אף משטרה פולנית מיוחדת, שעזרה לכובש, ובייחוד בהכחדת היהודים.
באחד הימים כינס המפקד הגרמני כמה מאות יהודים, חסידים, לשוק, ואילצם לרקוד ריקוד "מה יפית" כשהם לבושים בבגדי שבת, קפוטות וטליתות קטנים, כדי לשמח את הנוצרים שנתכנסו שם לאחר צאתם מהכנסייה. מרדכי ביאזנסקי, מרדכי קאן, משה טילמאן, דוד איינס ואחרים – היו בין הרוקדים באונס. אחר כך הלקו אותם, גזזו זקניהם. הנוצרים נהנו מהשפלת שכניהם היהודים, וכאשר פסקה התזמורת לנגן – שילם האופה יאן ז'וקובסקי מכיסו, למען תוסיף לשעשע את הנוכחים.
אולם, היו פולנים בודדים שהשתתפו בצערם של היהודים. הרי למשל, יאן סליווא, בעל בית המרקחת, חיפש דרכים שונות לסייע לנרדפים. ניצולי סוכצ'וב מזכירים שמו בהוקרה, ומצטערים על שלא זכה לשחרור. כן מזכירים לטובה את בתו של הקצב הנוצרי באלצארסקא, שהיתה לה השפעה על הקצין הגרמני בליאסטשיק, והשתדלה (אם גם תמורת מתנות) להקל על סבלות יהודי סוכצו'ב. מעטים ספורים היו אלה...
בינואר 1940 הוקם היודנראט, 18 איש. יהודי סוכצ'וב נאחזו בו תחילה כטובע בקש, קיוו שיוקל מצב ההפקר. ואלה חבריו: יו"ר יעקב בידרמן (סוחר), נחום גרונדווג, מי שהיה מזכיר הקהלה, יוסל לוקשטיק – מי שהיה יו"ר אגודת בעלי המלאכה, שמואל ליברט – חייט, מוניק ליברט, בנו, סטודנט, יודל באלאס – בנאי, איצ'ה גלבשטיין – חייט, יוסל מונה – מי שהיה מזכיר הבנק העממי וחבר העיריה, שלמה לוין, וולוול פינצ'בסקי, פנחס רוזנקופ, דוד איזראעלסקי, יחזקאל בורנשטיין – סוחרים לשעבר, מנדל אייזנשטיין – מי שהיה בעל אכסניה.
עם הקמת היודנראט פסקה תפיסת היהודים ברחובות לעבודה, והיהודים ביקשו בו משען ומחסה.
העבודות היו בבניית גשר על הבזורה, חפירת תעלות וייבוש ביצות, פינוי הריסת הבתים והכנסייה שנהרסה (שהיתה, אגב, בת 700 שנה). כן עבדו היהודים ביישור שדה התעופה בביאליצה, 8 ק"מ מהעיר, בהשתמשם באבנים של מצבות בית העלמין. אז נהרס האוהל של הרבי מסוכצ'וב, האוהל של ר' אליעזר ועוד. ובית העלמין כולו.

הגיטו

בתחילת ינואר 1941, משהוקם הגיטו, הותר לכל אחד ליטול עמו 3 קל"ג חפצים בלבד.
הגיטו היה מוקף גדר תיל גבוהה והקיף את הרחובות סארנה עם סמטאותיה, חלק מרחוב פיטאשיצה וחלק מרחוב בוז'ניצ'נא עם סמטאותיה. החיים כאן היה דחוקים וצפופים - מלכודת נעולה.
ספק אם חלף יום ללא מאורע מחריד.
בדרך כלל, נערכו בגיטו שתי חתונות - של הרש גוטהלף עם ברוניה בז'וזובסקי וחיים ניגן קארו עם עלמה מוארשה. האחרון הזמין את האורחים, והכלי זמר הזקן ישראל רוטשטיין ניגן בכינורו. למחרת החתונה הביאוהו הגרמנים, ואילצוהו לעלות על עגלה, כותנתו לעורו, ולנגן. היה זה יום חורף וכפור, ינואר 1941.
באותו זמן הם כינסו חבורות של יהודים בחצר, אילצום להתפשט, ולחטוב עצים בעודם ערומים. היו ביניהם אברהם יעקב בנו של קנוט, יצחק ז'לזקו ואחרים.
היהודים מכרו כל אשר היה להם, כדי לקיים נפשם. הדבר כרוך היה, כמובן, בסכנה רבה, לפי שהגרמנים מנעו כל מגע בין יהודים ללא יהודים.
אותו זמן סייע להם, ליהודי סוכצ'וב, הג'וינט, שאירגן ועד שבראשו יחיאל שטרן, בנו של השוחט מלוביץ', שנשא לאשה את בתו של איצ'ה מאיר זיסמן מסוכצ'וב.
הג'וינט שלח חבילות בגדים, מזון וכסף, שחולקו בין עניי העיר. כן נוסד מטבח שחילק ארוחות חינם.

המשטרה היהודית

היה זה יציר כפיו של היודנראט, כדי לקיים סדר בגטו ולסייע בביצוע פקודותיו, ואת הוראות הגרמנים. מחוץ לגדר הגטו היתה שמירה של הז'נדרמים הגרמנים, ומבפנים - של המשטרה היהודית. נמנו עם המשטרה היהודית: בנימין שוארץ, ליפמן דיאמנט, משה נאבארניק, לייזר באלאס, נחמן טילמן ואחרים. מנשה קנוט, בנו של החובש, נתמנה מפקדה.
בין לילה היו הבחורים האלה לשוטרים ממש... במיוחד גרמו ייסורים ליהודי סוכצ'וב נחום שמלץ החייט ואהרון זליג מרינפלד הנגר. והיהודים נאלצו להיזהר מאוד בפניהם. סופם שהגרמנים רצחתם, והיה זה בערב בו הם סעדו על שלחנו של אהרן גרוסמן. גרשו אותם אל בית החולים, בדרך היכו בהם עד לאיבוד הכרתם, ובמצב של גסיסה הטילו אותם לתוך המרתף בו הוציאו נשמתם.
לאחר שבועות אחדים פורסם צו, שעל מחציתם של יהודי הגטו לצאת במשך שלושה ימים לז'ירארדוב. קמה בהלה. היודנראט הכין רשימות היוצאים. בעלי האמצעים פדו עצמם, לעת עתה.

חיסול הגיטו

אחר כך (סוף ינואר 1941) באה פקודה, שעל יהודי סוכצ'וב לעקור במשך שלושה ימים לוארשה. ושוב קמה בהלה נוראה. והגרמנים החריפו האימה. רצחו את מפקד המשטרה היהודית מנשה קנוט, ליד ביתו.
וביום כיפור של תחילת פברואר 1941 עקרו היהודים - ברגל ובעגלות - לוארשה. בודדים הוסעו על ידי נהגים גרמנים תמורת שוחד. מעטים נסעו ברכבת המשא מפחד מכות ועינויים. הותר לכל אחד לקחת עמו 15 ק"ג מחפציו. כל היתר - היה לביזה.

יהודי סוכצ'וב בוארשה

כ-1800 יהודים מגטו סוכצ'וב הגיעו לוארשה, וכאן עברו קרנטינה. הללו שהצליחו להבריח קצת כסף, או תכשיטים, השיגו דירות. ואולם, הרוב הסתדר ב"מחסה" מטעם היודנראט של וארשה.
כאן היה המצב חמור ביותר. רעב ודוחק ומגיפת הטיפוס. ראשוני הקרבנות היו הירש יוסף ורשבסקי, בנו של השוחט והרב פרקאל.
יהודים ניסו לברוח לעבר הארי. יום- יום נפלו קרבנות. נורו שמעון (כילקלה) פרידמן ואחרים. שמותיהם פורסמו ברבים כאזהרה מפני בריחה.
הבנאי יודל באלאס פנה אל ראש העיר בסוכצ'וב, יוליאן פראוזה, שיתיר לפחות כניסתם של קצת יהודים לסוכצ'וב, לעבודה. הוא הסכים להתיר כניסתם של 30 בעלי מקצוע. שלח אוטו משא ו"המאושרים" חזרו לסוכצ'וב, לאחר שהשאירו משפחותיהם בוארשה.

ושוב בסוכצ'וב

ראש העיר שיכן את הבאים בצריף, בשדה, מול רחוב סטודולנה. יחד חיו וסעדו. הם בנו צריפים ותיקנו בניני ציבור. היו ביניהם הבנאים יודל ולייזר באלאס, הצבעים אלי פוזננסקי ובנו, יוסף מוניה - חבר עיריה לשעבר, הפחח הרש רייטמן, הרפד משה זלונקה, הסנדלרים האחים קליוסקי, הפחח חיים גולדברג, יעקב מארינפלד, יואל גלברשטיין ואחרים.
הם היו בסוכצ'וב אך את העיר לא ראו, אלא הרחובות בדרכם ובשובם לעבודה. מהצריף אסור היה עליהם לצאת.
ואילו הנותרים בוארשה קינאו בהם. החזקים וכן ילדים, היו מסתננים חזרה לכפרים בסביבת סוכצ'וב. עבדו אצל איכרים מכריהם תמורת מזון. אחדים אף הצטרפו למחנה העבודה.
לאחר חדשים אחדים נצטוו ה-30 לחזור לגטו וארשה. המחנה חוסל. אחדים ניסו להסתתר ולהישאר במקום. הם נתגלו ונורו ביער הסמוך, ביניהם הרפד משה זלונקה.
סוכצ'וב, כשאר עיירות הסביבה, נעשתה יודן-ריין (נקייה מיהודים).
על אף כל החומרות והסכנות היו יהודי סוכצ'וב יוצאים את גטו וארשה ובורחים ליערות ולכפרים באזור סוכצ'וב. היו ביניהם הרש גוטהלף ואשתו, גולדברג הרצען ואחרים.
בייחוד רבו במחבואים אלה הילדים, שהוריהם כבר נרצחו, או שגססו ברעב ובחולי בגטו. הם נמשכו לבתי הולדתם. אין לתאר עינוייהם וסבלם. היו ביניהם שני נעריו של הקצב יעקובוביץ, בנו של יחיאל הרש רייטמן, בנו של הולנדר, של בקר, של ואשינסקי ועוד. המוות ארב להם על כל צעד ושעל. רובם נרצחו בעינויים קשים. בודדים ניצולו, בנסי ניסים.
לאחר חיסול הגטו ציוותה העיריה לחפור בורות אחדים בבית העלמין, ובהם היו מוציאים להורג את היהודים הנתפסים. היהודים כבר לא פחדו מן המוות - הייסורים והעינויים הם שהטילו עליהם אימה. ירייה בראשם של ילדי היהודים בשולי הבורות - נחשב למוות קל, לפי שאחרים נרצחו באכזריות נוראה. את משה בז'ניצקי, למשל, קשרו הגרמנים לעץ, ובברזל מלובן ניקרו עיניו, חתכו לשונו, והניחו גופו בגסיסתו לכלבים שקרעו בשרו חתיכות, חתיכות...
וגם הרעב הפיל חללים, כגון במקרה הסנדלר, בנו של יעקב דוד שואב המים. לאחר שהמרצחים הפשיטוהו ערום, הוא הגיע, מהומם, לבנין העירייה, וביקש פרוסת לחם. ראש העיר יצא אליו, פתח ב"נאום הסברה" שאסור ליהודים להימצא בעיר, ויעצו ב"ידידות" לעזוב ככל המוקדם, שאם לא כן יירה. ואולם הסנדלר כבר לא פחד - ולא עזב. טלפן ראש העיר אל הז'נדרמריה, שגירשה אותו אל הגבעה ליד בית המלאכה לבורסקאות, בסמוך ליודנראט, וירו בו. בדרך זו נרצחו עשרות.
פרשה לעצמה הם ילדי סוכצ'וב, שהסתתרו ביערות, בכפרים ובאחוזות סביב. הם אנוסים היו להיזהר, במיוחד, בפני ילדי הכפרים, שעבדו בשדות, או רעו את הבקר בכפרים. משהבחינו בני הכפרים בילד יהודי, היו מתנפלים עליו, רוגמים אותו באבנים ומחרפים אותו "יהודי מצורע". והיו מקרים, שילדי יהודים שהסתתרו אצל נוצרים מכרים נאלצו, כדי להסוות עצמם, לרדוף יחד עם חבריהם הנוצרים אחר ילדים יהודים אומללים, לרגמם באבנים ולגדפם. בנו הניצול של הרצקה טילמן, נחמן, מספר שבשמשו רועה אצל איכר, מכר של אבא, אנוס היה לרדוף יחד עם הרועים המקומיים אחר ילדי יהודים שטעו, כדי להסיר מעצמו כל חשד שהוא עצמו יהודי. לבו זב אותה שעה דם, אולם גם חייו תלויים היו בשערה.
אולם, לא אחת היו ילדי היהודים מקיימים קשר ביניהם לבין עצמם ולא אחת נתנו נפשם יחד. וכך אירע בשדות הכפר ריבנה, כאשר אחוזי רעב גנבו תפוחי אדמה בשדות, ומעבידיהם הסגירום לידי המשטרה. אחד הנערים קטע בנשיכה אצבעו של שוטר.
הנוצרים ידעו, שילדים יהודים רבים מסתתרים, מחפשים עבודה, מסווים עצמם כנוצרים - ופחדו להחזיקם בלא תעודת לידה. קשה היה להשיג תעודה כזאת. מאושר היה שלמה יעקובוביץ בן הי"א בנו של לייזר הקצב, כשהצליח לרמות את הכומר ולקבל תעודת לידה כנוצרי. בהמשך הזמן הצליחו הגרמנים ועוזריהם, שארבו לילדי יהודים, לגלות את הסוד, כיצד מצטיידים ילדי היהודים בתעודות מזויפות. מעתה סרבו האיכרים להעסיק גם רועים צעירים בעלי תעודות. והאיכרים ההגונים יותר חששו מפני שכניהם, והיו משלחים את ילדי היהודים. וכך הם נעו ונדו מכפר לכפר, מאכר לאיכר, מיואשים ומדוכדכים.
מסמר שיער הוא סיפורו של הנער הניצול שמואל יעקובוביץ. אף על פי שאחיו, הרש לייב הסווה עצמו כהלכה, דיבר פולנית כשאר נערי הכפר, הבחינו השכנים שהוא נער יהודי וסיפרו לגרמנים. והם באו, וללא אומר ודברים לקחו את הנער אל מאחורי הגורן - וירו בו. שלמה שמע הירייה והתעלף. עד מהרה ציווה עליו בעל הבית שלו שנפחד כי יחפש לו גם הוא "משרה" אחרת. לא ידעו לאן ללכת. לא רצה להיפרד מהאדמה שדם אחיו הרטיבה. אסף, אפוא מן הדם, יחד עם רגבי עפר, והביא לקבורה. והלך. אך לא רצה להתרחק מן הכפר קוזלוב ביסקופי שם נקבר אחיו. לאחר שעבר 45 ק"מ ברגל -מ חזר למקום. אולם לא יכול היה להישאר, לפי שכבר ידעו שנער יהודי הוא.
ומי ישיג הסבל והחרדה של בנו של הרצקה טילמן, שהיה מוסתר בכפר ליד סוכצ'וב, אצל פולני בשם דז'יוויצקי, ושמע כיצד מבקשת אשתו להפטר מהנער היהודי, והיא הפצירה בו, שייקחנו אל היער וישחטהו בתער.
לא מקרה בודד הוא. ואכן, מעטים מהילדים נותרו בחיים.

הבזורה ובנות בדייג / צבי כהן, ניו יורק

2007-09-16T21:48:00.001-07:00

סביבתה המלבבת של הבזורה, פינה של צלילים וצבעים, היא כעת הרוסה.
אולם-מאז ימיה של לוויץ-LOWICZ ועד אחרית ימיה של סוכאצוב האגדית- הייתה הבזורה פורצת מתוך אדמת העמק –מתפתלת בין הגבעות וזורמת לתוך הוויסלה- יכולת להבחין בעקבות הקרבות הקשים שאירעו כאן, ואשר הותירו חורבן , אומללות ושממה. האזור היה הרוס בחלקו והעיר המקסימה סוכטשוב-חדלה מלהתקיים. מקום התורה הותיר שרידים של תלי אפר, נכחד מעל פני האדמה.

רק שריד של צריף קטן-הרוס בחלקו- נותר ליד הבזורה. אולם כתליו שמרו בחובם סוד קדוש, וסיפרוהו בשקט.

דייג יהודי ומשפחתו חיו בבקתה הקטנה. הם היו אנשים פשוטים, אבל טובים, הגונים ויראי שמים. לא גדולה הייתה המשפחה, רק ארבע נפשות. אבא, אמא ושתי בנות שהגיעו לפרקן. המבוגרת שביניהן הייתה חנהל'ה, והצעירה הייתה רחל. אני עדיין יכול לראות את הבנות- כמו ורדים.
יופיין היה שונה. חנהל'ה, המבוגרת יותר, הייתה כמו ורד שזה עתה נפתחו עלי גביעו, עלי הכותרת האדמדמים זה עתה הנצו... היא הייתה זהובת שער ודקת גו, בת 22 , בנויה היטב, בעלת פנים מקסימות וחיוך תמידי על שפתיה. אף רחל הייתה כשושנה, אשר לא פתחה עדיין עליה, כאילו סגרו סוד בתוכם. אף היא הייתה דקת גו ובנויה היטב, בעלת פנים עדינות. בת 17, קונדסית ושובבה.

המשפחה חיה בשקט ובשלווה עד המלחמה. הדיג דג דגים בבזורה כל יום שישי עם שחר, והביאם לעיר כדי למוכרם ליהודי העיירה לכבוד השבת. בשאר ימי השבוע היה הדיג עסוק במסחר בכפר, יחד עם זאת פרנס את בני במשפחתו.

כך חיה לה המשפחה חיים שקטים ואידיאליים.

אולם-עם פרוץ המלחמה התהפך גורלה של המשפחה. בבוקר יום שישי אחד, כאשר אבי המשפחה, כהרגלו, הביא את סל הדגים לעיר,הוא נפגש בפטרול של 3 קוזאקים. אחד מהם חטף את סל הדגים, השני דחף לתוכו את חניתו והשלישי ערך חיפוש מדוקדק על גופו, נטל את כל כספו, הפשיט את מגפיו, ואז הטילו לתעלה. הם צחקו,והמשיכו בדרכם...

בצהרי אותו היום, הביאו יהודי העיירה את גופתו של הדייג לבקתה הקטנה. אבל כבד ירד על בית הדייג. האם ובנותיה ישבו שבעה וביכו את אבי המשפחה במשך כל יום השבת. עם בוא שחר יום ראשון, קברוהו ואז ישבו עליו שבעה. לאחר שעבר שבוע מלא צער וייסורים, פנתה האם לבנותיה ואמרה: "ילדותי, באה עלינו פורענות ואסון גדול. זהו רצון האל, אין אנו יכולים להתלונן. עזרו לי, ואני אמשיך למשוך בעול המשפחה ולפרנסה. אדוג דגים ויהיה לנו די למחייתנו."

האם דגה בכל יום שישי בבוקר, וילדותיה באו לעזרתה. אולם לא סרו הצער והאבל מהבקתה.

והנה-שוב פגע חץ הגורל במשפחה השכולה והמיותמת מאב- באחד מימי שישי, אחר הצהריים, האם חזרה מהעיר ולא האמינה למראה עיניה...,: לא נראתה אישה בכל העיר. היא לבדה עמדה בשוק העיר בפחד אימים- כל נשות העיר הסתתרו, אבות ואמהות שמרו את ילדיהם מאחורי מנעול ובריח בחנויות ובמרתפים. אפילו בגדי נשים נעלמו מן העיין. בלילה הקודם, הפורעים קרעו לרווחה את דלתות הבתים, תלשו את החלונות ממקומם..., ושלוש מבנות ישראל, לרוע המזל, נרצחו.

שמעו זאת שתי האחיות, ורעד עבר בכל גופן, הבכורה חשה בזאת יותר מין הצעירה.

כאשר ירד הלילה, הבכורה לא הסירה את בגדיה, ונשארה עירה על מיטתה. אוזניה היו קשובות לכל רחש מבחוץ. היא ירדה ממיטתה מספר פעמים כדי לבדוק את המנעול ואת הבריח, והייתה מוטרדת מהצלילים שהגיעו ממרחק.

במשך כל הלילה, היא שמעה דלתות וחלונות נתלשים ממקומם, וקריאות יגון מדוכאות של נשים. ברעדה העירה את אחותה.

כאשר יצא כוכב הבוקר, הלכו שתי האחיות לנהר.

הן התיישבו על הגדה והאחות הבוגרת אימצה את ראש אחותה הצעירה אל תיקה, נשקה לה ואמרה:

"אחותי האהובה, שמעת את דברי אימנו על הנעשה בעיר..., האם תדעי את אשר עלייך לעשות?"
ענתה רחל:
"אחותי, אל נא תשאליני, קרה עוברת בי, צינה חודרת לליבי."
"ובמשך הלילה, אחותי, האם שמעת?"
" הו, אל תזכירי לי, אינני רוצה להיזכר."
המשיכה האחות הגדולה בשאלותיה: "ובכן, אחותי האהובה, ים של בושה תכסה את פנינו...לא נוכל יותר לשאת את בבואתנו במימי נהר הבזורה."
"שקט, אחות"
"אולם מה תעשי כאשר הקוזקים יפרצו פנימה דרך החלונות?"
"אל נא תדברי!"
"אבל הקוזאקים אכן בוא יבואו... הם רצחו את אבינו והם יפלו גם עלינו...ואז...ואז..."
"אחות!", הצעירה אמרה ברעדה בהסתירה את ראשה עמוק יותר בחיק אחותה.
"רחל!"
"מה?"
". הבה..... בואי.. ונקפוץ לנהר לפני שהדבר יקרה,"
"אחות?!!"
"... הם באים... הם יבואו...והבושה תהה כל גדולה"
"אבל אחותי, האם אינך רואה, הבזורה זורמת לה מסביב לגבעות כל כך בחן, ומהגבעות היא הולכת הלאה, הלאה לתוך הוויסלה. הוויסלה כל כך יפה ורחבה, והיא זורמת סביב לווארשה. ווארשה היא עיר יפה, בעלת גנים כה רבים...תיאטראות, אנשים צעירים...זה כל כך יפה, ואת אומרת....ברר.."
"אבל הם יבואו...זכרי, לאחר מכן לא תוכלי יותר למצוא לך מקום. לא תביטי יותר לתוך הבזורה: לא תראי יותר את בבואתך בוויסלה, לא תלכי יותר לווארשה... עולם של בושה יעטוף אותך מסביב, זכרי זאת"
"הו אלוהים"
"היי שלום, אחות"
"האם את הולכת?"
"כן!"
"אף אני, אבל מה יהיה על אימנו?"
"הבה ונפרד ממנה, אך בל נאמר לה דבר"
הן קראו לאימן, נפלו על צווארה, ונשקו לה.
"היי שלום, אמא... אנו הולכות מכאן.. נלך בטרם יבואו לכאן הרוצחים. הולכות אנו כדי לשמור על כבודנו.. העולם לאחר מכן יתמלא בבושה....
האם בשקט מחתה דמעה ואמרה:
"להיכן אתן הולכות, ילדותיי?"
זו אחרי זו , חמקו הבנות מבין ידיה, הלכו אל הנהר וקפצו לתוכו.
כאשר הבינה האם את אשר קרה, על כי נותרה גלמודה.
היא הביטה סביבה ואמרה:
"...ואני!? היכן אשאר?...ילדותיי....אקפוץ לנהר גם אני!"
מייד, יצאה בת קול משמיים:
"התאחדה האם עם בנותיה, הללויה!"

סוחצ'ב-שואב המים הלא הוא הבטיח לך

2007-09-16T21:39:00.000-07:00

לפני שנים הרבה היה בסוכצ'וב שואב מים ושמו קלמן יעקל. היו בעיירה שואבי מים אחדים מן הבזורה, ובימות הקיץ נדפה מהם רטיבות. בחורף עטופים היו פרוות, שקפאו כקרח. ואולם, דלייו של אף אחד מהם לא דומים היו לדליים של קלמן יעקל. תלויים היו על אסל כבד, משל היו חביות, והוא סחבם זקוף קומה, מסתכל נכחו בעינים שריסים בולטים אדמדמים אפפו אותם, כמו קיבל על עצמו לכפר בעמלו על חטא שחטא, ולא הובלת המים, או דבר אחר מעניינו. מעולם לא ידע כמה פעמים סחב דליי מים, ולאילו בתים. משנשאל, כמה פעמים סחב מים, הוא נבוך, הפליט בקושי:-"יותר מחמש". אך יתכן שסחב עשר ועתים עשרים פעם. אף לא דרש תשלום בעד סחיבת המים. דבר זה לא היה מעניינו, אלא של אשתו פריידה. היא שערכה החשבונות, ואגב כך, כדרכה, מדברת היתה בגנותו, ומספרת על חייה הקשים עמו ונוטלת המגיע לה. קיץ וחורף, עם שחר, אומרים היו קריאת שמע, וקלמן יעקל נטל את הדליים הגדולים, תלאם על האסל, נשק למזוזה וירד לנהר, מילא אותם מים וחזר העירה. וכך היה הולך וחוזר, ללא עייפות, ומבלי לנוח ומבלי להוציא הגה מפיו. ונתעורר הרושם, שלנצח יהא הוא מהלך אל הנהר לשאוב מים. ואולם, בפתע, הוריד מכתפיו האסל והדליים, ושוב פנה לעבר הנהר, שלא כדי לשאוב מים, אלא – חכה בידו- לצוד בה דגים.אם העלה קלמן יעקל אי פעם דג בחכתו – לא ידע איש. ופריידה? אפשר כן, ואפשר לא. מכל מקום ברור, שהוא לא מכר דגים. עד לשעת הערב עומד היה על שפת הנהר, החכה בידו, ומסתכל במים. ועם בין השמשות חוזר היה אל בית המדרש למנחה מעריב. ובבית המדרש לא הרחיק מעולם לכת מקצה השולחן שניצב סמוך לדלת, ליד שני התנורים הגדולים. וכך, ידיו מורדות, הסתכל בארון הקודש, ולא נע ולא זע. ואך הניע בראש, משל הסכים לדבריו של מישהו- ותו לא. לא "אמן" ולא "ברכו". ובקצהו של אותו שולחן עומד היה גם בימות חג בשעת התפילה. וטליתו הנקייה כמו תלוייה עליו. וידיו מורדות תחתיה, כמו בשעת סחיבת המים, מבלי לנוע, עמד והסתכל."בעליה" לספר התורה לא נתכבד מעולם. לא ידעו, אם יודע הוא לברך על הספר- ולהעליבו לא רצו. ואולם, פעם בשנה, בשמחת תורה, נתכבד בהקפה. הספר בידו, מפסיע היה בשקט, מבלי לפצות פה, כמהורהר. לא שר, לא רקד, לא שמח בספר התורה, ואך הסתכל נכחו-בעיר הכירו אותו היטב. –"סופך להיות קלמן יעקל"- הזהירו אמהות את ילדיהם שהתרשלו –"אינך אלא קלמן יעקל"- נהגו חנוונים לעלוב איש ברעהו. והוא היה מסיים דרך חייו כ"קלמן יעקל" ואיש לא היה מדבר אודותיו, אילולא מעשה שאירע בו:ביום תמוז חם, לעת צהריים, עמד כדרכו ליד הנהר, החכה בידו. והנה נתקרבה לנהר כרכרה ומתוכה ירד סוחר, פשט בגדיו ונכנס למים, להתרחץ. קלמן יעקל לא נתן דעתו על כך, וודאי שלא דיבר עם הזר, ואפשר גם לא הבחין בו. הזר התרחץ, יצא מהנהר, לבש בגדיו – וכשם שבא כך נסע לו ושוב פשטה דממה ליד הנהר, וקלמן יעקל המשיך להסתכל נכחו-בפתע התחילה חכתו נעה כלפי מטה, המצוף עם הפתיון עמה. קלמן יעקל לא נתרגש. הוא ראה בכך סימן, שמן השמים שלחו לו דג. הרים את החכה, הוריד מן הוו דג מכסיף, ושם אותו בסל שניצב לידו. והנה הבחין בשקיק שמוטל היה סמוך לסלו. והוא מהרהר, אם ירים אותו או לא. לא היה להוט ביותר, אולם משיכה נתעוררה בו והרימו. – לא היה זה שקיק זעיר, אלא ניכר וגדוש מטבעות זהב וכסף.-"ראשים מתים"- הרהר, ויש לקברם. חפר בור, שם בו את המטמון, ותקע בו ענף למען ידע מקום הקבורה.אך לא יצא זמן רב, והכרכרה חזרה למקום, ומתוכה יצא הסוחר אחוז יאוש. במקום הזה הוא טבל – ואיבד מטמון של כסף. הוא מחפש ומחפש ומסתכל בקלמן יעקל:-"אבד לי בכאן כסף רב, מטבעות זהב וכסף, אני אומלל".-כסף? לא, כסף לא ראה קלמן יעקל, אלא ראשים. ראשים מתים מצא וקברם.-היכן?- והוא מצביע על הענף התקוע באדמה.הסוחר זונק למקום, ומגלה אבידתו. מלא שמחה פונה הוא אל קלמן יעקל:-ר' יהודי, הצלתני. ונוטל חופן מטבעות זהב ומוסרם לו. – קח! קח! משפחה שלימה הצלת, קח דמי טרחתך!-ראשים, ראשים מתים – לשם מה דרושים הם לי?- ממלמל הוא.הסוחר הנדהם דוחף הכסף לידו, ואומר:-"קח! אין זו גניבה, חלילה. מצוות השבת אבידה היא".-"אך לא ראשים מתים"...מסתכל בו הסוחר כעל מטורף. ואז נסע לרבי ר' אלעזר'ל, סיפר לו המעשה והשאיר בידו הכסף לצדקה.נטל הרבי את הכסף. אין חסרים עניים ונצרכים בעיר. אך המעשה עצמו תמוה היה בעיניו, אולם לא דיבר עליו.לעת ערב, לאחר מנחה מעריב, בא קלמן יעקל במרוצה לרבי:-"מיד לאחר שחזר מן התפילה הביתה, קידמה אשתו פניו בקרדום, ואחת החלטתה – להרגו נפש. בקושי נמלט".שלח הרבי את שמשו לקרוא את פריידה.-היתכן? התיצבת מולו וקרדום בידיך? רצית לרצוח את בעלך? בת ישראל...-רבי, אין בכוחי לשאת עוד – כל חיי מרודים וקשים עמו. לא אוכל לשאת עוד. ואם שלח לו השם אוצר, אין זה נאה לו? אין הוא רוצה בחופן של מטבעות זהב, שנתן לו הסוחר. לא בבעל שכזה אין אני רוצה...הסביר לה הרבי גודל חשיבות של מצוות השבת אבידה. קלמן יעקל עמד בנסיון. לא רצה ליטול שכר תמורת המצווה. וגדול יהיה שכרו בעולם האמת, לאחר מאה ועשרים.-אולם, מה יגיע לי ממצוותיו? מדוע חולפים חיי במצוקה?-אכן בזה הצק אתך, פריידה. ואני פוסק שתבטיח לפריידה מחצית חלקך בעולם הבא. היא סובלת יחד עמך.-אוי רבי – נחרד האיש.והרבי נשאר יושב במקומו. – אין הוא, קלמן יעקל, תם. הוא יודע גודל חלקו בעולם הבא.קם הרבי ממקומו, ניגש אל קלמן יעקל ואמר:-"אמור נא, מי אתה?"והוא כאחד משבקשים להוציא ממנו בהונאה כל היקר לו, ענה:- "רבי, יהא כאשר פסק הרבי- מחצית חלקי בעולם הבא מעניק אני לפריידה". ומיהר לצאת.שקע ר' אלעזר'ל בהרהורים. אם אין הוא, קלמן יעקל, רוצה לומר – אין לאלצו. אולם העיירה כולה כבר ידעה על המעשה, ובעינים אחרות הביטו עליו. שוב לא הלעיגו עליו, והנשים מנחמות היו את פריידה כאשר קבלה על מרי חייה –- "הלא הוא הבטיח לך, לאחר מאה ועשרים"-

At the Bzura

2007-03-17T15:57:00.000-07:00

At the Bzura
Zvi Cohen of New York
Translated by Jerrold Landau

The lovely area of the Bzura, the corner of tones and colors, is now destroyed. However from the former principality of Lowicz until far beyond the legendary city of Sochaczew, there where the Bzura ascends from the land of the valley until the incline of the hill and winds along further to empty into the Wisla – one can see all of the footprints of the difficult battles that were fought there, and which left destruction and desolation; The principality was half destroyed and the lovely city of Sochaczew is no more. The place of Torah now remains a mound of ashes, obliterated from the earth…
Only by the Bzura remains a small wooden house, which is also half destroyed. However its walls retain some sort of a secret, and they tell a silent, holy secret…
A Jewish fisherman and his family lived in the small house. They were common people, but good, upright, and G-d fearing. The family was not large, consisting of only four people: the father and mother, and two daughters of marriageable age. The older one was Chanale and the younger was Rachele. I can still see the girls as roses. Their beauty was different. Chanale the older one was like a rose that had first opened its calyx, and its blood red, ruddy petals sprouted up… She was a slender blond, twenty-two years old, firmly built, with a refined, charming face and with a constant smile on her lips. Rachele was also like a rose, that had already closed its buds and the leaves had already wrapped around each other, as if they held a secret inside. She was also thin and firmly built, with a delicate face. She was seventeen years old, a prankster and mischievous.
The family lived calmly and peacefully until the war. The father caught fish in the Bzura early every Friday morning, brought them to the city and sold them to the Jews in honor of the Sabbath. On the other days of the week he did business in the village, and thereby supported his family.
Thus did the family live, quietly and idyllically.
Only with the outbreak war did the family encounter a misfortune. Once on a Friday morning, when the father went with the basket of fish to the city, a Cossack patrol encountered him. They were three. One of them grabbed the basket of fish from him, the second thrust his lance into him, and the third searched him, took his money, stripped off his boots, and then tossed him into the ditch. They laughed, and continued on their way…
In the afternoon, the Jews brought the corpse to his small house. A lament broke out there, and the mother and her children sat and wept around the deceased for the entire Sabbath. After nightfall, they buried him, and then sat Shiva[1] for him for the entire week. When the sorrowful week ended, the mother said to her children:
“Children, we have suffered a misfortune. This is what G-d wanted, and we cannot murmur. Help me, and I will continue to do business, catch fish, and we will earn our livelihood…”
The mother caught fish every Friday morning, and the children helped her. However, sorrow overtook the house from then on.
… It took place again on a Friday afternoon. The mother returned from the city and related what she had seen; no woman could be seen in the entire city, she stood alone in the market full of terror, all of the woman hid, fathers and mothers kept their children locked in the shops and enclosed in the cellars. Even women's dresses were cleared out of the dwellings. The previous night, they tore down the doors, took out the windows, and three Jewish girls were unfortunately killed…
Both sisters heard this, and a shiver went through their bodies, the elder more so than the younger.
When night fell, the elder did not get undressed, and remained awake on her bed. She listened to every rustling from outside. She got out of bed a few times to check the lock and bolt, and concern herself with the sounds from afar…
For the entire night, she heard the doors and windows being torn out, and the suppressed cries of woe from the women. She awoke her sister and trembled.
When the morning star came out, she and her sister went out to the river.
They sat down by the bank, and the elder sister took the younger sister's head in her lap, kissed her, and said:
“Beloved sister, you heard what mother told us yesterday about what is happening in the city. What will you do when…”
Rachele answered:
“Sister, do not ask me, it makes me so cold, a chill goes through my heart”.
“And during the night sister, did you hear?”
“Oh, don't remind me, don't remind me…”
The elder continued on: “And so, beloved sister, an ocean of shame will lie upon our faces. We will no longer be able to see our reflection in the Bzura…”
“Quiet, sister!”
“But what will you do when Cossacks break through the windows…”
“Don't talk!…”
“But the Cossacks will indeed come… They murdered our father and they will fall upon us… And then… And then…”
“Sis—ter!”, the younger said with a shiver, as she buried her head deeper in her sister's lap.
“Rachele!”
“What?”
“Let us… let us jump into the river, before…”
“Sister?!!”
“They are coming… They will come… And the shame will be so great…”
“But sister, you see, how the Bzura flows so prettily around the hills, and from the hills it goes on so much further, further into the Wisla. The Wisla is so pretty and large, and it flows around Warsaw. Warsaw is a pretty city, with so many gardens, theaters, and young people… It is all so pretty, and you say… Brrrr…”
“But they will come… Remember, after that you will no longer find a place. You will no longer look into the Bzura; you will no longer see your reflection in the Wisla and go to Warsaw… A world of shame will lie around you, remember that!”
“Oh G-d!”
“Be well sister!”
“Are you going?”
“Yes!”
“I also, but what about mother?”
“Let us bid her farewell, but not tell her anything.”
They called their mother, fell upon her neck, and kissed her.
“Be well, mother… We are going away… We are going before they come here. We are going to preserve our honor… The world will afterwards be full of shame!”
The mother silently shed tears and said:
“Where are you going, children?”
One after the other, they slipped away from her hands, went to the river – and jumped in.
When the mother realized what had happened, that she remained alone, she looked around and said:
“And I? Where shall I remain?… Children!…”
“I will also jump in…”
Immediately, there was a voice from heaven:
“The joyous mother of children, Halleluya!”[2]
TRANSLATOR'S FOOTNOTES
The seven day mourning period of immediate relatives following a death. Return
The last half verse of Psalm 113. This story of suicide in order to avoid violation is known from Jewish history. The most obvious example is the Massada story. Another instance of such a story is recorded in the elegies of Tisha Beov morning (Zechor Asher Asah, page 111 in the Authorized Kinot of Tisha Beov, Translated and annotated by Rabbi Abraham Rosenfeld), which records the Midrashic story of boatloads of youths, male and female, being transported to Rome after the destruction of the second temple. Realizing that they were being taken for purposes of immorality, the girls decided to jump overboard into the sea. The boys, realizing that the immorality being planned for the girls was at least natural, but the immorality planned for them was unnatural, then followed suit and jumped overboard as well. Return

סוחצ'ב- בין שתי מלחמות עולם

2007-03-14T05:57:00.000-07:00

החיים בסוחצ'ב בין שתי מלחמות העולם

חיים יהודים עירוניים, פעלתניים ומלאי חן תססו בסוכצ'וב והעיירה נתנסתה בעליות וירידות בדומה ליהדות פולין כולה.
נודעה סוכצ'וב כקהילה קדומה, כמרכז תורה וחסידות, וכל אשר התרחש בחיי היהודים במדינה נשתקף גם בה. לאחר מלחמת העולם הראשונה נמלט חלק מתושביה, מחמת אימי השעה והקרבות על גדות הבזורה, לוארשה ונשתקע בה ובמקומות אחרים. ואולם, באו לסוכצ'וב יהודים ממקומות אחרים. היהודים גברו, לאט לאט, על קשיי ההרס שלאחר המלחמה, גילו יזמה פוריה, וביחוד בשדה המסחר והמלאכה.
סוכצ'וב מוקפת כפרים רבים ואוכלוסייתם זקוקה היתה לנעל ולבגד, והיהודים היו לספקיה. כן פיתחו את סחר התבואה. הם היו המתווכים בין העיר לכפר וספקיו העיקריים. פעמיים בשבוע נערכו בעיירה ימי שוק, שהיו, למעשה, ימי חליפין – היהודים שיווקו מוצריהם וקנו מתוצרת הכפר. ועוד ענף אחד היה כולו בידי היהודים: גני פרי, שרבים מבעליהם היו בעלי אחוזות נוצרים עשירים.
עוד בימות החורף הכבד נהגו הגננים היהודים לחכור את גני הפרי. ויש שגם סנדלרים, חייטים ונגרים עבדו בחורף במקצועותיהם, ואילו בקיץ היו לחוכרים של גני פרי אף על פי ששני ענפי הפרנסה כאחד לא הבטיחו להם קיום ברווח.....

חיי הציבור

עם היוצאים את העיר לאחר מלחמת העולם הראשונה היו רבים מאנשי האינטליגנציה ששוב לא חזרו אליה, ובכללם:

א. אלכסנדר זישא פרידמן (בנו של יהושע), מנהיגה של אגודת ישראל, סופר תורני, עסקן צבור מעולה, מראשי גטו וארשה וקרבנותיו.
ב. עוזר ווארשאווסקי (בנו של גדליה) סופר מפורסם (מחברו של הרומן "שמוגלערס" – מבריחים) מהאסכולה של י. מ. ווייסנברג. נתן נפשו במחנה הריכוז ליד פאריס.
ג. פנחס גרואובארד, נדבן ומצנט לספרות, מו"ל ופלקלוריסט.ב-1941 הגיע לאמריקה עם קבוצה של סופרים פליטים ועסקני צבור שם נפטר.
ד. מ.ב. שטיין בנו של הרבי מסוכצ'וב. סופר מחבר הדרמות "ערד און הימל" ("ארץ ושמים) "די חורבה –("החורבה") השתקע בישראל.
ואולם עבודת הצבור לא פסקה. קמה הסתדרות ציונית בראשותם של שמחה גרונדוואג, ברל לויפר, משה לאדזשער (יעקטבטבעץ) וכן בית ספר הראשון "התחייה" הם היו גם יוזמיהם של אגודות שונות לעזרה וסעד.
הגוף הציבורי השני שקם אז בעיירה היה – המפלגה העממית ("פאלקיסטן") ומארגניה וואווע רוזנברג, לוטאק סקוטניצקי ומשה שווארץ (באמריקה). היא ריכזה סביבה יסודות מתקדמים ופועלים, ומלאה תפקיד ניכר בעיירה בתקופה הראשונה שלאחר מלחמת העולם.
הואיל והסתדרות פועלים לא הייתה (זו קמה רק באמצע שנות העשרים) פרץ מאבק בין הציונים לבין הפולקיסטים על כיבוש הרחוב היהודי וראשית ביטוייו במערכת הבחירות הראשונות לעירייה ולקהילה. הפולקיסטים השתלטו גם על הספרייה שחודשה, שעסקנים ציוניים ניהלוה, ומילאה תפקיד נכבד בחיי הרוח של יהודי סוכצ'וב.
אכן, פעילות זו עוררה כוחות רדומים בצבור יהודי ועקרה אותו מקיפאונו. ההתעוררות החברתית החלה יחד עם התעוררות כלכלית בכל ענפי העבודה, המלאכה והתעשייה הזעירה: חייטות, סנדלרות, נגרות, וכובענות. נתרחבו פועלים שכירים בני המקום ובאי חוץ. האוכלוסייה היהודית גדלה: בבחירות לעייריה בשנת 1925 קיבלו היהודים מחצית ממספר הנבחרים 12 מבין 24 משה שווארץ, מנהיג הפולקיסטים, נבחר סגן לראש העיר הפולני מושיקובסקי.
ראשיתה של פעולת התרבות בספריה, שסביבה נתרכז בעיקר הנוער והתנהלו ויכוחים סוערים בבעיות ספרות ותרבות. הוזמנו מרצים מוארשה. נוסדה להקה דרמתית בהנהלתו של נחום גרונדוואג, שהעניקה חדווה והנאה רוחנית ליהודי העיירה ועמדה על רמה גבוהה. הנהלת הלהקה הייתה בלתי מפלגתית ולא סבלה מהפרעות בעבודתה. יושב הראש הראשון היה נחום גרונדוואג, עסקן ציוני, אחר כך שמחה כהן משה שווארץ ויוסף מונה – בלתי מפלגתי.
חיי הצבור והרוח היהודיים התקדמו ושגשגו, עד שחל משבר רוחני בחיי הנוער. אחד הסיבות לכך – חוסר הסיכויים בעיירה, וכן הפיגור שבו הייתה עדיין שרויה העיירה. עדיין נמצאו בה יהודים שעבודה ומלאכה הייתה להם בחזקת בושה וחרפה. והמדיניות האנטישמית מנעה כניסתם של יהודים לעבודות ציבור, לפקידות וכיו"ב. ובנוסף על כך – המשבר הכללי, שלא פסח גם על יהודי סוכצ'וב.
הגיעו ימי העלייה הרביעית. חלק מן הנוער החליט לעלות לארץ ישראל, אולם מהם שחזרו, מאחר שלא יכלו לעמוד בקשיי העבודה והחלוציות. ואילו חלק מן הנוער והאינטליגנציה הלא ציונית ואחרים, עקרו מן העיירה, אם לכרכים או לארצות שמעבר לים בחפשם פורקן לפעלתנותם וכשרונותיהם. כל הגורמים האלה נצטרפו יחד והם שורש המשבר החברתי הרוחני בעיירה. האדישות והייאוש.
הנותרים המשיכו עבודתם וקינאו בעוזבים, רפתה הפעילות הציבורית. הספרייה לא הייתה פתוחה אלא שעתיים כל ערב. ואף על פי כן רכשו כל ספר חדש, המשיכו, שמרו על הניצוץ.
אך ב-1929 נוסד בית החרושת הגדול הראשון בחודאקוב, וכן בתי חרושת קטנים לייצור לבנים ואבק שריפה בסביבה. סייעה לכך גם העובדה, שסוכצ'וב הייתה צומת תחבורה חשוב, אך התנאים בעבודה ובמלאכה היו ירודים ודחוקים. התעוררות הייתה חלה בקרב בעלי המלאכה בעיקר ערב הירידים הגדולים, שנערכו כל יום שלישי לאחר האחד בחודש – ולקראתם הם עמלו לילות שלמים, והיו מקור חשוב לקיומם. לא היה גבול לשעות העבודה. לפנות בוקר אצו לתפילה, וחזרו לעבודה. סעדו חיש מהר ארוחת בוקר – ושוב לעבודה, עד חצות בהפסקה מועטת לתפילת מנחה וסעודת ערבית יחד עם סעודת הצהרים. בבית המלאכה של משה נלסון, למשל, שעבדו בו 8-10 פועלים, היו מתפללים מנחה-מעריב בבית המלאכה עצמו.
שני סוגי פועלים היו בעיירה: שכירים ועובדי בית ("חאלופניקעס") שעבדו בשביל מזמינים ושכרם לפי התוצרת המוגמרת. לעיתים היה מצבו שו עובד הבית קשה וחמור מזה של הפועל השכיר, לפי שהוא עמל ללא שום הגבלה עם אשתו וילדיו.
שבוע תמים ציפו ליום השבת למנוחה, ומיד לאחר ההבדלה חזרו לעמל. בשבת בבוקר מיהרו לתפילה, אם בחברת "תהילים" או בבית המדרש. סעדו שכבו לנוח. ואחרי המנוחה – שוב לבית המדרש ועד למוצאי השבת.זה היה אורח החיים הקבוע.
והנה, בסוף 1925 או תחילת 1926 התקיימה אסיפת הייסוד הראשונה לארגון עובדים, שנערכה בביתו של פייוול גאלאק. הייתי אז חניך בעבודה אצל משה טעמעס. כמה תום ותמימות הייתה באותה אסיפה! ודאי, המארגנים לא ידעו מה טיבה של אגודה מקצועית וכיצד מארגנים אותה. ואולם האגודה קמה, אם כי באיחור של רבע המאה לעומת ערים אחרות...
האגודה שכרה לעצמה דירה מיוחדת אצל גיטיין. בא מזכיר מוישגרוד וישוגרודזקי שמו, קומוניסט (שעבר ל"בונד עד למלחמה חי בוולוצלווק, ניספה במחנה). המזכיר קיבל שכר, שבא מתשלומי חבר. האגודה התחילה מארגנת לא רק את החייטים אלא גם את הסנדלרים ועובדים בשאר המקצועות ולארגן סקציות מיוחדות. פעולתה התבטאה בארגון שביתות. או קביעת שכר עבודה. על נותן העבודה היה לבוא אל האגודה ולהקיע להסכם עם הועדה המקצועית, שעמדה על קיום התעריף המקובל. לימים נתארגנו גם נותני העבודה והמשא ומתן עדר לנציגי שני הגופים.

דמויות מיוחדות בקהילת סוחצ'ב

2007-03-14T05:19:00.000-07:00

אנשי העם-בסוחצ'ב

שנים חלפו, אך לעיני רוחי עומדים עדיין הטיפוסים והדמויות של עירנו, שזרעו אור על חיינו בעצם חייהם הטהורים ובעבודתם הנאמנה והמסורה יום-יום, לטובת הכלל. הם, העסקנים הצנועים, אנשי העם, עשו הכל לשם מצווה, ללא גאווה והתנשאות ובלא "מרפקים" והוסיפו נופך משלהם לחיים העממיים הנאים שלנו.

פרידמן הירש (שלום צבי) פרידמן- המוהל, הגבאי של חברת קדישא, בעל תקיעה ובעל מכולת

השם פרידמן הירש, כינויו בסוכצ'וב, צלצולו זר. שם נדיר ביותר. ואף הוא עצמו לא היה ברור ומובן כל צרכו. כלפי חוץ – פשטות שבפשטות. קומה ממוצעת פנים צנומות, חסודות, אף מחודד ומארך. למדן מופלג לא היה, וככל יהודי חסיד הלך יום יום לתפילה, חזר, סעד לבו ושב לחנותו ולמסחרו – קנה אצל האכרים חמאה וגבינה, מכר דברי מאפה ומזון, ועם זאת, ניכר ובולט היה בכל פינות חייה של סוכצ'וב, ואף חנותו האפלולית לא היתה פשוטה כפי שנראתה, לכאורה.
בחנות המכולת שלו מוכר היה גם תרופות שונות וכן סגולות למיניהן – עשבים למיחושים שונים, שהגויים בכפר היו מאספים בשבילו והוא עצמו ייבשם. לא אחת נראתה יהודיה בוכיה, פורכת ידיה, אצה אל חנותו של פרידמן הירש לבקש תרופה לחולה. הוא היה מחטט בקופסאות המלאות, עירבב תרופות בתרופות כאלכימאי שמצא את סוד חיי הנצח...
ובמה הוא לא עסק? – הוא היה בעל תפילה, מוהל, גבאי של חברא קדישא, ובעל תקיעה. ודומה, הוא כמו נולד לשמש בכל "התפקידים" האלה.
ארבעים וכמה שנים שימש מוהל בעיירה. כמעט כל ילד יהודי בסוכצ'וב נימול על ידו. כעשיר כעני. כפור וסופת שלג לא עצרוהו – מוהל העיר היה.
חזן מיוחד במינו לא היה, ואף על פי כן עבר עשרות שנים לפני התיבה.
בימים הנוראים נטשה התחרות עליו בין בית המדרש לבית הכנסת. והואיל והוא רצה להניח דעת שניהם, חילק את התפלות: שחרית ותקיעת שופר בבית הכנסת, מוסף בבית המדרש- ביום הראשון, ואילו ביום השני להיפך.
ואולם לשיא עסקנותו עלה במקרה של פטירת יהודי. לאחר שמשה אהרון שולקלאפר הכריז, בשתי דפיקות בפטיש העץ שלו על הפטירה. אץ פרימן הירש אל בית העלמין, בחר קרקע והתחיל מתעסק בטהרת המת. להלבישו תכריכים, בהלוויתו הלך בראש ושם אותו לקבר. וביחוד כשהיה בא יהודי כפרי עם "מתו" או כשנזדמן מת מצווה- או אז היה ראש וראשון למטפלים בו.
והוא סיפר פעם מעשה שהיה:
בליל אפלה שמע בחלום, שדופקים בחלונו ומודיעים לו, שמת מצווה מוטל בדרך בוריסוב. קם ממיטתו, התלבש, הדליק הפנס ויצא לחפש את המת. פתאום הבחין ביהודי המפסיע לקראתו, אף הוא פנס בידו. שואל אותו פרידמן הירש לאן הוא הולך, וההוא מספר, שאף הוא חלם חלום דומה, ושניהם נטלו המת על כתפיהם והביאוהו לחדר הטהרה בבית העלמין.
מיוחד במינו היה פרימן הירש בקהל אנשי החברא קדישא, לא דבק במשקה. גבאי "יבש" היה. אפילו בז' באדר, חגה של חברא קדישא, לא שתה משקאות חריפים. ושיא שמחתו – בשמחת תורה, כאשר מחלק היה, כגבאי של חברא קדישא, נרות ותפוחים אדמדמים לכל ילדי העיר, לדגליהם. מאות ילדים היו באים אליו, והוא טרח ושמח בהם.
והנה, עסקן אציל זה, שמימיו לא רב עם איש, נגרף לבסוף במחלוקת עם חצר סוכצ'וב. וכך נתגלגלו הדברים:
"המניין" הציוני בביתו של שמואל נלסון כתב ספר תורה, והוא הוזמן לסיום הספר ולכתיבת אות. הוא ובנו מנדל נענו להזמנה. קנו אות, ויחד עם כל הציונים בעיירה שמחו בתורה. משחזר – היה בכיסו גם שקל.
עניין השקל הגיע לחצר – ולא סלחו לו על "עבירה" זו. וכאשר בא כמנהגו שנה שנה בתור גבאי של חברא קדישא, והביא בשמחת תורה לשולחן הרבי עוגה, תפוחים אדומים "והבדלה" גדולה לא הניחו לו אנשי החצר להכנס.
המחלוקת בין החצר לבין החבא קדישא נמשכה שנים והם לא נתפייסו אלא לאחר שאחד ממקורבי החצר מת, ונזדקקו להם.
לפשוטי העם בסוכצ'וב היה פרימן הירש כל ימיו עסקן העיר, הגבאי של החברא קדישא, בעל תפילה ומוהל – חביב ומקובל על הכל.
והוא הניח צוואה, בא נאמר, בין היתר, שאת השק ששמים מתחת לראש בקבר ימלאו לא בעפר אלא בקבלות שאסף כל השנים – מישיבות שונות, תרומות, צדקות, יחד עם סכין המילה, ומן הצד האחר – השופר הקטן, המיוחד שלו...

משה אהרן "שולקלאפר"

כל יום, כל בוקר, אף בסופות החורף המשתוללות ובכפור העז, שמעה העיירה פעמיים דפיקותיו שקראו לבית הכנסת : עם שחר ולעת ערב...
בחורף, בטרם עלה השחר, אפלה, והרחובות מוצפים שלג, סולל הוא בהם דרך וממלא חובתו הקדושה. והוא אף היה הראשון לבשר בהלמות פטיש העץ שלו בשורה רעה. נפטר אדם, ונשמעו שתי דפיקות, וצער אחז בבריות. כל אחד פותח דלת ביתו ושואל:
-משה אהרן, מי נפטר?
ואך נשמעת דפיקת פטישו עם שחר, והד נענה לה בכל הבתים, מיד נראים יהודים ברחובות, טליתותיהם תחת בית שחיים, ממהרים לתפילה...
קטן-גו היה ולו זקן זעיר. בקושי נשא רגליו, ואף על פי כן חזר על כל בתי העיר.
שנה אחר שנה. עשרות בשנים דפק הוא באמונה על דלתות היהודים.

מאיר בנימין – הקברן

אך הפסיע מאיר בנימין ברחובות לבוש בקפוטה השחורה, חגור אבנטו, והיה זה אות וסימן שנפטר יהודי.
במקרה זה היה לוגם כוס יי"ש של תשעים אחוז, כדי להתעודד ולהחזיק מעמד עד לאחר הקבורה. אחר כך מיהר אל החברא קדישא והודיע על כך למשה אהרן שולקלאפר, שיקבע מקום לקבר. ולא נח אף רגע. הכין עצים לארון בשביל ה"מת מצוה". וסמוך להלווייה, עבר ברחובות הראשיים, נעמד במקומות מסויימים, נטל זקנקנו וסנטרו ביד ימינו, ובקול חזק הכריז: "מת מצוה!" – סימן שיש כבוד אחרון למת. ביום כזה הוא הוכיח כשרו, זריזותו, מסירותו ולעת הלווייה נטל את קופסת הפח העגולה של צדקה, הנעולה מנעול זעיר, שעליה דבוקה פתק האומר צדקה תציל ממוות – והוא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של החברא קדישא.
לאחר הלווייה מתכנסים היו אנשי חברא קדישא ושותים "לחיים" כהלכה. וכאשר מאיר בנימין הפליג קמעה, הסמיקו לחייו, והיה מושך סיפורים שעניינם קבורות ולוויות, כמתהלל "הכל מאיר בנימין"... ולפיכך דבק בו הכינוי :הכל מאיר בנימין
בענינו אנו, הילדים, היו אנשי חברה קדישא בחזקת גיבורים, שאינם חוששים בפני המתים, ואילו הוא, מאיר בנימין, עלה על הכל: - וכי דבר קטן הוא שהוא מהלך יחידי בלילה בבית הקברות, ואין פחד בלבו...
ופעם מצאתי אצלי מטבעות כסף רוסיות אחדות, בנות חמש ועשר קופיקות, כמזכרת ממנו, ממאיר בנימין, שניצול במלחמת העולם הראשונה מפגיעת פגז.
משפחות רבות נשארו אז בעיר על אף הסכנה של החזית המתקרבת והחורבן הגובר בעיר. חנויות לא נפתחו. אנשים ישבו סגורים בבתיהם. גם לקבור מתים אי אפשר היה, לפי שבית העלמין היה בתחום החזית. על כן החליטו לקברם מאחורי בית המדרש, שהגן בפני פגיעת כדורים. יום אחד היו מתים אחדים, ובכללם שני גויים. אך נסתיימה קבורתם, והתחיל מטר של יריות. מיהרנו לחפש מחסה. פגז חלף על פנינו, נגע בלבושו של מאיר בנימין, שרפו והמטבעות שבכיסו הותכו, ואולם הוא ניצול.
אכן, יהודי טוב היה – "הכל מאיר בנימין"...

החצר של משה רכטמאן – הגביר של העיר

על חצרות מלכים שמעתי וקראתי, על סף חצר של "פריץ" פולני דרכתי, לתוך חצר של צדיק הצצתי, וחצר מסוג אחר לגמרי הכרתי, כי גדלתי בה.
חצרו של הדוד משה היתה גם חצר במשמעותה הפשוטה של מלה זו, גם בטוי של אורח חיים, של "נוסח". חזית הבית השתרעה באורך של כ- 25 מטר. שער ברזל כבד היה תלוי בכניסה, פתוח תמיד. משני עברי הכניסה היו שני ספסלים ארוכים, מיושבים כל שעות היום ובעיקר בערבים. הכניסה לחצר היתה מרוצפת עץ ובה שתי דלתות לדירותיהם של שני השותפים: משה רכטמאן ולייבוש גרואובארד. בכניסות אלו השתמשו רק להכנסת אורחים נכבדים ובימי שמחות משפחה. דירתו של הדוד משה היתה מרווחת מאוד וכלל סוכה, בחג הסוכות היו מרימים את הגג במשיכת חבל ושמים עליה סכך. כן היו בה חדר משרד וחדר תפילה.
החידושים הטכניים שמהם התרשמתי אז במיוחד היו: פעמונים חשמליים שפעלו באמצעות סוללות ומכבש להעתקת מכתבים שנכתבו בכתב יד. ביראת כבוד התייחסתי לפסנתר הכנף הגדול המבריק בצבעו השחור ולקופת הברזל הכבדה בעלת שתי הקומות.
מדיירי הבית שמורים בזכרוני במיוחד- קצין המשטרה הרוסי ו"דער קליינער לייבעשל" העגלון בעל הכרכרה שהסיע נוסעים לתחנת הרכבת וממנה. הוא היה נמוך קומה, "הנמוך ביותר" בעיירה, בניגוד ל"הויכן נח" שהיה גבה קומה ביותר. כשנזדמנו שניהם ברחוב היו הבריות אומרים: יום הששי הקצר ושבת הגדול. יהודי חביב וטוב לב. אנו, הילדים, מצאנו עניין גדול יותר בחלק האחורי של הבנין. שם נמצאו האורווה, הרפת, שובך היונים, מחסנים שונים, המכבסה ומרתף הקרח. משם היתה גם הכניסה לגן הפירות המטופח שהשתרע על שטח נרחב.
הדוד משה היה עשיר העיירה- "הגביר". הלא יהודים קראוהו "פאניע-דז'עדז'יצו" – אדוני הפריץ -ונשקו ידו. הוא ניהל עסקים עם השלטונות הרוסיים ועיסוקו עקירת יערות ממשלתיים. העבודה ביער אחד נמשכה שנים אחדות. לידו הוקמה מנסרה מיכנית. הדוד העסיק פועלים לא יהודים רבים. כורתים עצים, עגלונים, עובדי מנסרה ומשיטי העצים על פני הויסלה לדנציג. העובד היהודי היחידי היה בן משפחה ששימש מנהל חשבונות, שלם ומפקח וכינויו "דער שרייבער".
כשנשאל דודי פעם למה אינו מעסיק מנהל חשבונות בעל מקצוע, ענה הוא בחיוך, כי מזה עלול להגיע לידי מסקנה כי העסקים נמצאים במצב של דיפיציט... הדוד נהג לנסוע בכרכרתו המפוארת בת שני גלגלים לכפרי הסביבה בעניני עסקיו, או מחוץ לעיר לשם טיול. בכל נסיעה היה לוקח עמו את רובה הציד בעל שני הקנים. על הרובה היתה גאוותו, כי היה היהודי היחידי בעיר בעל רשיון לרובה. כרגיל היה תלוי בחדר המיטות, מעל למטתו.
באחד מאגפי הבית היו חדרים מיוחדים לאורחים. כשם שידע הדוד לארח פקידי ממשלה רמי מעלה, או קצינים, כן ידע לאכסן בביתו תלמיד חכם או רבי עובר אורח. הוא תמך בקביעות בבית הרבי ר' אבהמ'לע (בורנשטיין) ובישיבה. בעד מעשהו זה הוענק לו עיטור של זהב והועלה ל"סוחר מדרגה (גילדה) ראשונה" בן שחלה עליו חובת גיוס לצבא שוחרר, ותעודת השחרור המלא ("כרטיס לבן") הובא אליו הביתה. בשבת שלאחר כך נערך קידוש במנין ומסיבה בבית ועל המשפחה הומטרו ברכות "מזל טוב" לרגלי "שחרורו" של הבן.
שנה שנה היה הדוד נוסע עם רעייתו למעינות המרפא בצ'כוסלובקיה, או בגרמניה.
כשהשיא הדוד את בנו ברוך, הוזמנו לחתונה להקות אחדות של כלי זמר ובדחנים מן המובחרים שבמדינה. מספר האורחים הגיע למאות. כולם אוכסנו בבית מלון גדול לכל שבעת ימי המשתה. לרשותו של כל אורח הועמד משרת מיוחד. כל מסיבה של שבע הברכות דמתה למשתה החתונה: מדענים ויינות, ריקודים ונגינה, בדחנים וכו'. ולא נלאו מלספר ולחזור עליהם, עד שבא מאורע אחר לענות בו...
אחרי כן התחילה לפקוד את הבית תקופה של פגעים ואסונות, כמחלתו של הדוד, בריחת הבת רבקה אל אהובה לחוץ לארץ ומותה כעבור שנה, בשעת לידה, בבית הוריה. אי הסכמת הבן הצעיר פנחס אליהו לשאת את אחותו החורגת חנה ועוד. לכל אלה נוספו, כמובן, פרעות המלחמה.

סוחצ'ב-מהווי התיאטרון המקומי

2007-03-13T01:09:00.000-07:00

מהווי התיאטרון המקומי

להקת חובבים קמה בסוכצ'וב מיד בתום מלחמת העולם הראשונה. ומילא בה תפקיד ראשון במעלה אבי, נחום גרונדוואג. הוא היה הבמאי. שיחק בהצגות ושמו משך צופים גם מעיירות הסביבה.
ואולם, משחק התיאטרון בעיירה לא היה זכותו הבלעדית, לפי שחוג חובבים קיים היה עוד לפני 50 שנה, ואבי, בעודו נער, השתתף בהצגות – ויצויין, שתפקידו הראשון היה תפקיד של אשה דווקא, ואז, דומה, הוא נתפס לתשוקת המשחק.
מלבד אבי השתתפו בהצגות: הרשל כץ, משה שווארץ, יעקב פרידמן, וואווע רוזנברג, בלומה ורחל וויינברג, לוטק סקוטניצקי, חיה-ראשל פליישמן, מחלה ודינה גרונדוואג, וכן אמי רבקה. מובן, שלימים נתחלפו האנשים ונתוספו חדשים כבינה פסטמן, אברהם נשלביץ' ואחרים. אבא לא חסך עמל, ושיקע מנפשו ומסירותו להעלאת רמתם של החובבים, שלשמם ומשחקם יצא מוניטין בעיירות הסביבה, שהזמינו אותם להנותם בהצגותיהם.
כל הצגה כמעט כרוכה היתה ביום זכרון, או יובל. כל הצגה חדשה היתה חג לצבור ולשחקנים. יחס של כובד ראש וקדושה היה יחסם לפעלם. מיטב עמלם שיקעו בהצגות, להבטחת רמה נאותה. ושמו של אבא הלך לפניו עם כל הצגה. די היה לפרסם אי שם שנחום גרונדוואג ישתתף בהצגה – והקופה זכתה להצלחה.
לשיא הצלחתו עלה בהצגות מיצירותיהם של פרץ הירשביין ("נבלה" "השדות הירוקים") שלום אש ("אמונתנו"), סטרינדברג ("האב") ושלום עליכם ("200 אלף"). כן הוצגו "שני קוני למל" לגולדפדן, "אל אדם ושטן" "והאלמוני" לגורדין (מרס 1918) "סונטת קרייצר" (פסח 1922) שבה לקחתי, גם אני חלק בתפקיד אלברט בן השמונה. וזכורני, משל היום היה הדבר, שדמעות חנקוני עם הופעתי, ואבא הורה לי כיצד לעמוד, ואלו תנועות עלי לעשות וכיצד לדבר.
במוצאי השבתות הארוכים בחורף הנהגנו מסיבות מלווה מלכה תיאטרוניות, שבהן השתתפו בהקראות מלבד אבי גם אחרים, וסופרים מווארשה הרצו בנושאים משדה הספרות והתיאטרון. כן נערכו הצגות של שחקנים מקצועיים מווארשה.
סמוך למלחמת העולם השניה העלה אבא, בהשתתפותם של חובבים – הצגות רוויו. הוא עצמו חיבר פזמונים, פארודיות, שירים ונתן להם תיקון במתי. ראוי לציין שהצטיינה בהצגות אלו פרידה כמיעל (כיום בארגנטינה) ובעלה מאיר זאלצמן ז"ל.
אבה היה גם המנהל והבמאי של החוג הדרמטי של הפועלים "יידישע בינע" והציג עמם את "החרש" לברגלסון, שזכה להצלחה מרובה.
וכרגיל, לא חסרו גם בעירנו מקרים קומיים – ועל אחדים מהם אעמוד בזה.
בשעת הופעתו של השחקן הורשי ז'אק לוי (על הרוב הרפרטואר קלאסי) ראה הצבור שלנו נס של "תחית המתים" ומעשה שהיה כך היה.
משלבש השחקן בתפקיד מרק אנטוניוס את הטוגה הרומאית, ונשא את הספדו הנודע של שקספיר על צזר, קם בפתע צזר "המת" לתחייה, קפץ מן השולחן – ונמלט... באולם קמה מהומה. והשחקן נדהם ונפחד.
נתברר, שלמראשותיו של "המת" דלקו שני נרות, שנטפו חלבם עליו וגרמו לו כוויות – קם ונמלט...
זו ועוד.
החוג הדרמטי הציוני החליט להציג במוצאי שבת, מבלי לתת דעתו על כך, מתוך היסח הדעת,, שאותו ערב חל בין השבעה עשר בתמוז לתשעה באב. ואכן, החליטו הרב והחרדים למנוע את המשחק. והוא קרא את החסידים ובעלי הבתים "למלחמת מצווה". במוצאי שבת הם נזדרזו, ומיד לאחר תפילת מעריב מיהרו אל "הטיאטר" "כבשו" את אולם מכבי האש שבו נערכו ההצגות. התחיל ויכוח ממושך בין הצדדים, וחלק ניכר משוחרי התיאטרון שבאו לקנות כרטיסים, פגשו באולם את... אבותיהם לבושים בקפוטות שבת, ולא העזו לעבור את סף האולם.
ואולם, אי אפשר היה לבטל את ההצגה לאחר ההכנות המרובות. ליד האולם ניצב, כרגיל, שוטר, להבחין במתרחש והודיע מיד למפקד העירוני שבא בכבודו ובעצמו... החסידים לא רצו לעזוב את האולם, והסבירו למפקד טעמם בפולנית: "טען מיאשונדז מא טשי טיגודניה" לאמור – "חודש זה יש בו שלושה שבועות" ואולם ראשו של הסדריוט לא ירד בשום אופן לכוונתם...
-הא כיצד, והלא החודש מונה ארבעה שבועות ולא שלושה? – טען.
גם לאחר הויכוח בין המפקד לבין הרב, לא הבין זה את זה, וסוף דבר, הרב ומלוויו עזבו את האולם,. הכנסה לא הביא עמו אותו ערב, כמובן, לפי שרוב הכרטיסים לא נמכרו. ומאז לא שיחק החוג הדרמטי ב"שלושת השבועות"...
ואפיזודה שלישית:
באחת ההצגות של החוג הדרמטי שליד הספריה (ב-1920) השתתף השחקן המחונן הרמלין מלוויטש. הוא התארח, בדומה לאורחים מסוגו ומלוויהם, בביתנו, לאחר שהשאיר בבתינו מזוודותיו וחפציו, הלך עם בני המשפחה להצגה באולם הספריה. הלך הרוח היה חגיגי, מרומם.
התמונה הגדולה של ירמיהו "על נהרות בבל" מצויירת על המסך בידי צייר מחונן מסוכצ'וב הוסיפה רצינות למעמד זה ואירה נאותה (לשנים, שימש מסך זה כקיר בסוכה של סבא) והנה מה שארע
מרוצים חזרנו הביתה בשעה מאוחרת בלילה (ההצגות נסתיימו תמיד שעה ארוכה אחר חצות), ומצאנו את חלונות ביתנו פרוצים. חסרו מלבושי האורחים ומפת פלוסין, שבה עטפו "הגנבים" את החפצים. נתעורר חשד, שזו מלאכתם של יריבים פוליטיים, שביקשו בדרך מקורית זו לנקום בחוג שהיה נתון להשפעה ציונית. ולא עזרו החיפושים והמיקוח – המלבושים לא הוחזרו, והאורחים שנגרם להם נזק חזרו בפחי נפש.
ושבועות רבים נסערה העיירה לרגל "הגניבה" המקורית.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה היו בסוכצ'וב להקות חובבים, שהציגו בעצמן, ואף הזמינו שחקנים מקצועיים מווארשה.
ועד לסוף המר עמד אבא בראשן, לימד את חבריהן את הרפרטואר, ביים ונטע בעיירה ערכי תרבות ורגשי חדוה.

יוסף גרונדוואג- ירושלים

The Local Theater
by Yosef Grundwag of Jerusalem
Translated by Jerrold Landau
A group of theatre dilettantes started in Sochaczew immediately following the First World War. My father, Nachum Grundwag filled the main role. He was the producer. He played roles in plays and his name drew audiences also from the surrounding towns. However, the theatre activity in the town was not only due to his efforts, since there was a group of amateurs in the town already fifty years previously. My father, when he was still a youth, participated in performances. It is interesting to note that his first role was that of a woman, and at that time, apparently, he became enthralled with theater. Aside from my father, the following individuals participated in performances: Moshe Schwartz, Yaakov Frydman, Vove Rosenberg, Bluma and Rachel Weinberg, Lotek Skotnitzki, Chaya Rashel Fleischman, Machla and Dina Grundwag, as well as my mother Rivka. Of course, as time went on, the cast changed, and others joined such as Bina Festman, Avraham Nashelwicz, and others. My father expended great effort, and worked with great dedication to raise the level of the amateur players, so that their names and plays would become known in the surrounding towns, which would invite them to entertain them with their plays. Almost every performance was associated with a memorial day or a celebration. Every new play was a festive time for the community as well as the actors. They related to their roles with seriousness and dedication. The put their best efforts into their performances, in order to insure a high level of entertainment. My father's name went before him in every performance. It as sufficient to publicize that Nachum Grundwag would participate in the performance – and success was guaranteed. The greatest success came from the performances of the productions of Peretz Hirschbein (“Nevala” – “Travesty”, and “Hasadot Hayerokim” – “Green Pastures”); Sholem Asch (“Amonoteinu” – “Our Craft”); Strindberg (“Haav” – “The Father”); and Shalom Aleichem (“200 Elef” – “Two Hundred Thousand”). The following performances were also put on: “Kuni Lemel the Second” of Goldfaden; “El, Adam and Satan” – “God, Adam and Satan”, and “Haalmoni” – “The Anonymous”, of Gordin (March 1918); “Kreitzer's Sonata” (Passover 1922); in which I also participated by playing the role of Albert the son of the Eight. I remember that on that day tears overtook me as I took to the stage, and father showed me how to stand, which movements to make and how to speak. On the long Saturday nights of the winter, we would conduct theatrical Melave Malka[13]evenings, in which, aside from my father and others, writers from Warsaw would lecture about topics from the fields of literature and theatre. Performances of professional actors from Warsaw would also took place. Shortly before the Second World War, my father along with the other amateurs put on sonorous performances. He himself composed ballads, parodies, and songs and prepared them for the stage. Freda Chmiel (who currently resides in Argentina), and her husband Meir Zaltzman of blessed memory excelled in these performances. Photo page 660: A scene from the play “Haalmoni” – “The Anonymous”. My father was the director and producer of the dramatic club of the workers “Yidishe Bina”, and he performed with them “Hacheresh” – “The Deaf One” of Bergelson, which was highly successful. Of course, there was no shortage of comical events in our town – and I will mention some of them here. At the time of the appearance of the Warsaw actor Jack Levi (who had mainly a classical repertoire), our community witnessed the miracle of “the resurrection of the dead”. The following is what transpired. When the actor dressed himself in the Roman toga for his role as Marc Anthony and began the well-known Shakespearean eulogy for Caesar, the “dead” Caesar suddenly came to life; he jumped up from the table and fled… Pandemonium broke out in the theater. The actor was astounded and frightened. It was later verified that the two candles that were burning near the head of the “deceased” dripped wax onto him and burned him – therefore he got up and fled… There was this and more. The Zionist drama group decided to perform on Saturday night after the Sabbath, without paying attention, due to forgetfulness, that the evening was between the 17th of Tammuz and the 9th of Av[14]. Therefore, the rabbi and the Orthodox people decided to prevent the performance from taking place. The rabbi called on the Hassidim and other householders for a “holy war”. Immediately after the conclusion of the evening service (maariv) at the conclusion of the Sabbath, they hurried to the “theater” and “took over” the fire-hall in which the performances were held. A lengthy dispute took place between the two sides, and a significant number of the theater goers who came to purchase tickets met in the hall … their fathers wearing their Sabbath kapotes, and did not dare to cross the threshold of the theater. Nevertheless, it was impossible to cancel the play after the manifold preparations. As usual, a policeman was stationed near the hall in order to investigate the goings on and to report immediately to the civic supervisor who also appeared… The Hassidim did not want to leave the hall, and explained their reasoning to explain to the supervisor in Polish “This month has three weeks”. However the captain did not understand at all what they meant… “How can this be, doesn't a month have four weeks and not three?” he asked. Even after the conversation between the supervisor and the rabbi, they did not understand one another, and at the end the rabbi and his entourage left the hall. Of course, there was no income from that night, since most of the tickets were not sold. And from that time on, the drama group never performed during the “Three Weeks”. The third episode is as follows: During one of the performances of the drama group in the hall near the library (in 1920), the talented actor Hermelin Malewicz performed. He stayed in our house, as was customary for that caliber of guest. After he left his suitcases and belongings in our house, he went with our family to the performance in the hall of the library. The atmosphere was festive and exalted. The large picture of Jeremiah, entitled “By the Rivers of Babylon”, that was drawn on a hanging by a talented artist from Sochaczew, added seriousness to this event, as well as a pleasant atmosphere. (For years, this hanging served as a wall for grandfather's Sukka[15]. This is what took place. Photocopy of document on page 662: This document is in script Yiddish, and the script is not easy to make out. It is apparently some notes about the performance of “Kreitzer's Sonata”. The notes give a list of the characters, and the actors that will play them. They note that there are four acts, the first three take place in Russia, and the final act in America. Between the first and last act, seven years elapse. We returned home very late at night (the performances always ended a long time after midnight), and we found the windows of our house broken. The clothing of our guests were missing, as well as a plush cloth, which the “thieves” used to wrap the goods. The suspicion was that this was the work of political opponents, who wished to take revenge in this manner on the drama group, which had Zionist tendencies. The investigation and bargaining were to no avail – the clothing was not returned, and the guests who were robbed left in disappointment. There was controversy in the town for several weeks regarding the cause of the “robbery”. At the time of the outbreak of the Second World War, there was a group of amateurs in Sochaczew who put on performances themselves, and also invited professional actors from Warsaw. My father stood at their head until the bitter end. He taught the group their repertoires, encouraged them, and implanted culture and joy in the town. Photo page 663: A group of activists. Standing: L Skotnitzki, M. Schwartz, V Rosenberg. Seated: P. R. Fleischman.

2007-03-08T04:55:00.000-08:00

סוחצ'ב-בכפרים וביערות/ הרש גוטהלף

_ _ _ לאט לאט הסתגלו היהודים לצרות- לרעב,להפקר, לעבודת הכפייה...
יום אחד בינואר 1940 פרסמו הגרמנים מודעה מטעם העירייה, חתומה בידי ראש העירייה הפולקס-דויטש פראוזה, שעל היהודים בגיל 14-60 להתייצב ביום א', בשעה 8 בבוקר, בעירייה. שמועת חרדה שונות פשטו בצבור.
והנה הופיע פראוזה ומלוויו הגרמנים והודיע, שמכאן ואילך הם "ידאגו" לנו ו"יפקחו" עלינו... כן הוקם יודנראט, שראשיו הם: בידרמן, בורשטיין, לוקשטיק, לוין, וולוול פינצ'בסקי, פ. רוזנקרנץ, ה. ליברט ואחרים.
ואכן, היודנראט התחיל פעולתו התקינה, ולו מזכירה, שמשים, ושומר הדלת.
מגלב גומי בידו. מיד נשלחו הודעות וצווים להתייצב לעבודה, כמובן רק לחסרי אמצעים שלא היה בידם לשלם כופר (5 זהוב ליום).
עבדתי בקבוצה שעסקה בפירוק הגשר ההרוס על הבזורה. גלבשטיין היה מנהל העבודה, ועזרו על ידו שני בניו של החייט שמלץ. לימים הוא נתמנה ראש היודנראט.
התחיל פרק טראגי חדש בחיינו, שראשיתו שילוח מיטב הנוער למחנה בלז'יץ.
ושוב, רק את אלה שלא היה בידם לשלם כופר. המכתב הראשון שהגיע מן המחנה היה של הרשל יאשינסקי, בנו של בנדט הגבוה. פתחו באיסוף כספים להצלת הכלואים המעונים.
והנה מופיעה הודעה חדשה, חתומה בידי גלבשטיין וליברט, שהעיר זקוקה למקומות מגורים מחמת הצפיפות, והוחלט על העברה לוויסקיט, ליד ז'ירארדוב. היהודים הבינו הצפוי להם, והתחילו מביאים למשרד היודנראט כסף, יהלומים, תכשיטים, מעילי פרווה- כופר נפש...
בלילות היו הגרמנים עורכים חיפושים אחר נשק כביכול, ועם זה שדדו מכל הבא ליד.
בינואר 1941 הוחלט על גירוש מוחלט של האוכלוסייה היהודית, וזאת – במשך 24 שעות. בצו נאמר, שכל המסרב יוסגר לידי הגסטאפו.
היודנראט (ששכן ב"בית הלבן") ריכז את העגלות. 10 עגלות ל-2000 נפש.
רבים הולכים ברגל, ילדיהם ותינוקותיהם עמם, וכן זקנים וחולים.
סוכצ'וב מתרוקנת מיהודיה. נותרים אך ה"מיוחסים" בלבד.
יצוין,אגב, שבזמן הגיטו נאלצו גם היהודים שגרו מחוץ לתחומו לעקור ממקומות מגוריהם שנתפסו על ידי נוצרים. אז הוקמה גם המשטרה היהודית.
והנה, הגיעה גם שעתם של אחרוני היהודים לגירוש. הגירוש בוצע במכות, בהתעללות, בשוד.
הראשונים שעזבו את העיר היו אנשי היודנראט, באוטו גדול, עמוס חפציהם.
ראש הגסטאפו, פריוור, קורא את המפקד מנשה קנוט, וצווה עליו לספק לו במשך שעות מועטות (עד לגירוש) זוג מגפיים. האחרון יוצא למלא פקודתו פונה אל הסנדלר גרוברד, אולם הלה עונה, שהזמן לא יספיק. למחרת היום הם הולכים שניהם לבית הסנלר-והוא איננו. ברח עם משפחתו. בו במקום יורה פריוור בקנוט והורגו.
בגיטו וארשה אין קשר בין יוצאי סוכצ'וב. אני מכניס מכונת תפירה, ל"שופ" הנודע של טאבאנס, ומתקבל לעבודה. רעב וזוועות. אף-על-פי-כן, קינאו בי רבים. אחדים מאנשי סוכצ'וב מנסים לקיים קשרי מסחר עם העבר הארי-משה ברוקר,ברויטמן, משה ווידסלבסקי. הראשון שמת ונקבר היה וולף ורשבסקי. כן נפטר אז הרב של סוכצ'וב.
ואולם, החיים נמשכים גם בתנאי אימה אלה. בנו של שיינוואלד נושא לאשה את פריידה ביאז'ונסקה.
ב"שופ" של טאבאנס (רחוב פרוסטא 14) פעלה "המחתרת היהודית". היו מקרי חבלה והצתה.
מחמת מחלה הועברתי לבית החולים ברחוב ניסקא. שלוש חדשים אחז בי הטיפוס. בחול המועד פסח יצאתי, תשוש, ומיד נקרה לי בדרך, ברחוב זמנהוף, דוד וישניא, שביקשני לסייע בידו להגיע לביתו, כי היה חלוש ממני. בדרך חטף מצות מיד אישה שעברה לתומה...הרעב העבירו על דעתו.
גם אני רעבתי. ונאלץ הייתי אף למכור את הטלית. ואשתי הוציאה שני הזהב מפיה, ויחד אתה ועם אחי הלכנו אל גדר התיל שבגבול הגיטו, לשחד את השומרים, שיניחו לנו לעבור לצד האחר.
הגעתי לתחנת הרכבת, ובתוך המהומה קפצתי ועליתי לאחת הרכבות שיצאה לדרכה. אישה נוצרייה אלמונית חילצה אותי מסכנת בקורת הכרטיסים. בתחנת בלוינה הצטרפתי למבריחים ואחר כך המשכתי דרכי לכפר טופולוב הסמוך לסוכצ'וב.
בדרך היה עלי לעבור על פני הכפר שימאנוב, שהיה בו נזינזר, ולידו ישבתי לפוש ולהרהר בהמשך דרכי. ונזדמן למקום פועל רכבת שהבחין בי, כי יהודי אני.
הוא יעצני להימלט על נפשי, כי במנזר שוכנת הגסטאפו- והראה לי הדרך הנכונה לכפר טופולוב.
אפריל 1942. אני בכפר השוכן במרחק 7 ק"מ מסוכצ'וב. פגשתי שם רבים מבני עירנו. כחייט השגתי עבודה בבית איכר בשם פיאטשאק.
פעם נזזדמנה לכפר ועדה רשמית, נשאלתי אם יהודי אני, ומטר של מכות ירד עלי. קשרוני בחבלים ושמוני על עגלה. האיכר, בעל הבית שלי, עשה מאמצים לשחררני . הזמין את כל חברי הועדה לכוס י"ש – ותוך כדי כך בא אחד מבניו, התיר החבלים, ואמר לי להסתלק מיד.
נמלטתי ליער, לא רחוק מפיאסצ'נה. לאחר ימים אחדים חזרתי לאותו איכר, שביקשני לעבודה. שבועות אחדים עבדתי אצלו ועמדתי בניסיונות שונים. פעם, בשעת גיוס לעבודה, ואני ישן בגורן, אחזו בי ידיים של גרמנים, שחשבוני לפולני, ופקדו עלי להצטרף אל הנשלחים לעבודת כפייה.
והנה אני באוטו עם שאר עובדי הכפייה הנוצרים, ובכללם שלושת בניו של האיכר שבביתו מצאתי מחסה. אחד מהם מודיע למנהל המשלוח, שיהודי אני,ומיד אני מרגיש במהלומותיו היורדות עלי. קשה לי לתאר הניסיון שנתנסיתי בו אותה שעה, כשאני עומד, ידי למעלה, ממתין לגזר דיני.
לפתע ניגש אלי פולקס דויטש' ושואלני אם אני מכירו.עניתי בשלילה. נפחדתי מאד. אז אמר, שאנו חברים מזמן, יחד למדנו בבית ספר עממי, שמו אנגלברכט. ביקשתיו שיצילני. ואכן, הוא סייע לי בבריחה. הסתתרתי בשדה הדגן. שכבתי עד לעליית השחר, ואז שמתי פעמי אל בית האיכר.
האיכר נצטלב מרוב תדהמה. "תודה לאל, ניצלת!- הפליט. סיפרתי לו כל הקורות אותי.
למחרת היום עזבתי את הכפר. לאן? לא ידעתי. נזכרתי, שבצבא שירית עמי אחד מישוב סמוך ושמו קויאבה. הלכתי אליו.
שמח לקראתי, אולם יעצני לברוח מחשש הסכנה, ונתן לי כתובת אביו, שבביתו אוכל לשהות זמן מה. ואכן, בבית אביו שהיתי זמן מסוים, עבדתי תמורת מזון, שהפרשתי ממנו גם בשביל אשתי שהיתה בגיטו. לבסוף באה אלי אשתי ברוניה ואחותה.
ב-1943 פורסמו מודעות מטעם הגרמנים, שכל המחביא יהודים צפוי יחד עם משפחתו למוות. ולעומת זה, כל המסגיר יהודי יקבל פרס-ליטר י"ש ושלושה קילוגרמים סוכר. ייסורינו וצרותינו החריפו מאד. נדדנו על פני כפרים שונים, אולם שום איכר לא נאות להסתירנו. אפילו טיפת מים לא נתנו לנו לשבור הצימאון. רצינו לטרוף נפשנו בכפנו. והנה הגענו לכפר ויאטשאלקי, המאוכלס איכרים עשירים, וכאן בדרך נס קיבלתי עבודה כחייט.
במקום זה שהיתי חורף שלם. באביב בדרכנו לכפרים אחרים בסביבת סוכצ'וב בכפר ביאלי פגשתי יהודים בני עירנו:שמואל לייב גוטהלף, קרוב משפחתי הרשל רויטמן, טינדל עם אשתו ולדיו, צלקה יעקובוביץ ואחיו הרשל שיינוולד, רחצ'ה סקורניק וילדה, בן של לפנחס כהנא, ועוד. כולם נרצחו בידי הגרמנים בכפר הזה.
באחד הכפרים דרש ממני איכר אחד, זאיונץ שמו, ומהסנדלר מנדל מויסקיט, שנספק לו כל יום ר' אווזה צלויה וליטר י"ש, שאם לא כן יסגירנו לידי הגרמנים. מיד נמלטנו מהמקום. הצטרפו אל צלקה יעקובוביץ שעבד אז באחת האחוזות הסמוכות.
מוסתר הייתי בעלית גג, ושם שכבה גם אשתי הפצועה.
במחצית השנייה של 1943 החמיר המצב בסביבה הזאת ללא נשוא. והנה באה אחותה של אשתי, אסתר בז'וזובקה, שהסתתרה ביער סמוך, ולקחה אותנו אליה.
נצטרף אלינו הסנדלר מנדל מויסקיט, שגם אחותו הסתתרה ביער.
הגענו ליער ב-17 ביולי, בשבת. גשם. היו ביער יהודים פליטים מערים שונות, לרבות מסוכצ'וב. לאחר הגשם באו ליער איכרים לאסוף פטריות, מהם שנתקבו אלינו. נתברר, שהם ידעו על מחבואם של היהודים.
לא יצא זמן רב ונשמעו יריות של מכונות ירייה. אשתי התחילה בורחת. רציתי לברוח בעקבותיה, ונתקלתי בגרמני מכוון רובהו. זינקתי אל השיחים. בזחילה הגעתי לכפר נובא ויאש.
ביער נערך מצוד על יהודים. בודד ברחתי גם ממקומי האחרון, ולמזלי מצאתי את אשתי, פצועה בזרועה. ומרדפים ככלבים לא היה בידי להושיט לה שום עזרה. חמל עלי איכר, ותמורת תשלום הרשה לי להשכיבה בערימת תפוחי אדמה ואחר כך בעליית גג.
וכן נמשכו נדודינו ועינויינו עד ל-17 בינואר 1945, יום כניסת הצבא האדום לכפר.
לאחר ימים אחדים הגענו לסוכצ'וב, שם מצאנו את משפחת א. פינצ'בסקי משפחה יחידה של יהודים.

ברברה גרוברסקה-היהודייה היחידה בסוכצ'וב

2007-02-28T20:36:00.000-08:00

(לפי סיפורו של אריה פירסנברג מסוכצ'וב)
Barbara gruberski-Skiba

אנחנו עומדים מול בית ברחוב ליצ'לנה תשע,רחוב בו נמצאת הגמינסיה. מבית הקברות פונים מזרחה חוצים את רחוב טראוגוטה וממשיכים לרחוב ליצ'לנה

וזהו סיפורו: ul. Licealna 9
משנסתיימה מלחמת השמד, חזר אריה לעיר הולדתו, סוכצ'וב, כדי לחפש יהודים. אריה מצא 3 יהודים
הראשון-הולנדר, כשפרצה המלחמה היה בן 10. פולני מהעיר העסיק אותו כרועה צאן, וכך הוא שרד. כשגדל נישא לאחת מבנותיו של הגוי, התנצר ונולדו לו שני ילדים. בן ובת. אריה שומר על קשר עם הבת ששמה אניה. אניה שומרת על קשר עם בני משפחתה החיים בישראל, ברחובות. היא נשואה אולם -חשוכת ילדים.
אריה מצא יהודי נוסף-שיינבלאד. אותו יהודי חזר מרוסיה עם אישה רוסיה גויה ועם אחיו. הם ניצלו. האח נסע לאמריקה ונשאר שם עד היום. שיינבלאד הכריז שאין הוא מעוניין לנסוע למקום אחר,אלא-רצונו לחיות ולמות בסוכצ'וב. כשחזר לסוכצ'וב, אשתו הראשונה, הרוסייה, נפטרה. שיינבלאד נשא אישה שנייה נוצרייה. הגויים סיפרו לאריה ששיינבלאד התנצר. הם ראו כיצד הוטבל לנצרות בכנסיה המקומית. שיינבלאד הכחיש זאת באזני אריה. אריה לא שמר על קשר עם ילדיו של שיינבלאד.
והנה-יום אחד סיפרו הפולנים לאריה כי ישנה יהודיה נוספת בעיר. אריה הלך לפגוש את אותה יהודיה. ברברה גרוברסקה שמה.
"מי את, ברברה?" שאל אריה את היהודייה. הושיבה ברברה את אריה פירסנברג על כסא. את ילדיה שלחה לחצר וסיפרה את סיפורה:
ב-1942 –נולדה ברברה בגטו וארשה. ההורים חשו כי סוף הקיום היהודי מתקרב. הם החליטו להציל את בתם הקטנה, כדי שיישאר שריד למשפחתם. ההורים לקחו את ילדתם והביאו אותה לסוכצ'וב בהיותה בת 8 חודשים. (סוכצ'וב קרובה לוארשה- ). הם מסרו את התינוקת למשפחה נוצרית וחתמו על חוזה. האם חתומה על חוזה המבטיח כי בכל חודש יישלח סכום מסוים של כסף כדי להבטיח את כלכלתה של התינוקת. האם נספתה במרד גטו וארשה, באפריל 1943 . כיוון שהכסף חדל להגיע, החליטה המשפחה: "אם אין כסף- נזרוק את הילדה לנחל הבזורה". ואז, קרה נס. משפחה חשוכת ילדים פנתה להורים המאמצים ובקשו לקבל את הילדה ולאמצה להם לבת. "תנו לנו את הילדה". אמרו, "אנחנו נגדל אותה". והם אכן גידלו אותה באהבה כנוצרייה ונתנו לה את שם משפחתם: גרוברסקה.

יום אחד הגיעה ברברה , כמידי יום ביומו, לבית סיפרה, לגימנסיה. היא נכנסה לכיתתה, והינה על הלוח כתובת מאירת עיניים: "ברברה יהודיה מצורעת". חזרה הילדה בבכי וצעקות הביתה. "ספרו לי מי אני?" קראה לעבר הוריה בדמעות בעיניה. ההורים, שכבר היו מבוגרים, סיפרו לה את האמת והראו לה את החוזה. ברברה, הנערה בת ה-15 ,בעלת האומץ הרב, יצאה לרחובות העיר, והכריזה לפני כל חמישים אלף הסוכצ'ובאים: "אני יהודיה, אני יהודיה!!"
ברברה התקשרה לוועד הקהילה היהודית בוארשה וסיפרה להם את סיפורה. הם לקחו אותה תחת חסותם ושלחו אותה ללמוד. כיום ברברה גרוברסקה היא רופאה והיא מנהלת את קופת החולים שבעיר סוכצ'וב. כשהגיעה ברברה לפרקה ורצתה להינשא-לא מצאה יהודי להינשא לו, ברברה פגשה פולני קומוניסט, אתאיסט, שאמר לה: "את יכולה להישאר יהודייה, ואני אשאר פולני אתאיסט-ונתחתן". ברברה נישאה לו. שמו סקיבה, אך היא מתעקשת לשמור על שם נעוריה-שם המשפחה של הוריה שגידלו אותה באהבה. נולדו לזוג שני ילדים: אנדז'ה-הבן ומרישה-הבת. Adrzrj I Marisia
כשאנדז'אק הגיע לגיל 13 , ברברה החליטה לחגוג לו בר מצווה בבית הכנסת נוז'יק , היחידי שנותר מ-600 בתי הכנסת בוארשה., אולם מה תעשה ואין חזן בוארשה?" הדבר היה לפני כ-20 שנה.

השנה היא 1939 ,
בבית הספר "יבנה" שבסוכצ'וב למדו רק בעברית, לא באידיש ולא בפולנית. אריה שימש כמורה למוסיקה ולזמרה וביים הצגות בבית ספר זה. אריה ניהל את המקהלה. אריה פירסנברג ניגן על כינור מאז היותו בן 12. בין תלמידיו היה ילד ושמו דוד וישניה. הוא היה סולן המקהלה. ב- 1937 –משפחתו עזבה את סוכצ'וב ועברה לגור בוארשה. דוד וישניה הפך לסולן המקהלה של בית כנסת נוז'יק. , עם פרוץ המלחמה, משפחת וישניה גורשה לאושוויץ שני האחים וההורים נספו. דוד הוא היחידי מכל משפחתו ששרד אודות לקולו היפה. הוא הוזמן לשיר לפני הגרמנים במסיבות שערכו במחנה. הוא הנעים להם את זמנם באידיש, בפולנית ובעיקר בגרמנית. בבלוק 17 בבירקנאו עבר את כל עינויי המחנה. דויד ניצל ונסע עם הצבא האמריקאי לארה"ב והפך לחזן בבית הכנסת הרפורמי שבניו-יורק.
באחד הימים קרא דוד בעיתון שכמוהו-גם בית הכנסת נוז'יק שבוארשה-שרד, למרות שהגרמנים הפכוהו לאורווה. הוא שופץ ועומדים לערוך טכס לקראת האירוע. "בטכס כזה עלי להיות בבית כנסת נוז'יק, שם הייתי סולן במקהלה", אמר לעצמו, ונסע כנציג השגרירות האמריקאית לוארשה.
שמונה שנים לאחר המלחמה שואל דויד את גבאי בית הכנסת, שפירא: "מי החזן היום?" "צר לי", ענה הגבאי "אין לי רב, אני בעל תפילה, ואין לי חזן". "היום יש לך חזן בבית הכנסת" ענה דוד וישניה, "אנוכי אנהל את התפילה". וכשעלה דוד וישניה על הבמה, דמעות עמדו בעיניו. כשקולו הנעים מילא את חלל בית הכנסת, הוא ראה בעיני רוחו את הוריו יושבים בין הקהל הרב שהצטופף שם. הוא התפלל ובכה, וכשסיים את התפילה, ניגש אליו הגבאי שפירא ובפיו בקשה: "אני גר בפראגה, הרובע שמעבר לוויסלה, לכן כל שבת אני חייב ללכת ברגל מפראגה המרוחקת לבית הכנסת. אני רואה שאתה יוצא ובא בין מכובדים וגדולים. האם תוכל לבקש מהם שידאגו לי לחדר ליד בית הכנסת כדי שלא אאלץ לחלל שבת בנסיעה בטרמוואי?" (חשמלית). "ובקשה נוספת לי אליך: בעיירה אחת בפולין, ישנה אישה אחת ולה בן. רוצה היא לערוך לו בר-מצווה בבית הכנסת. הנער מגיע לכאן פעמיים בשבוע ואני מכין אותו לדרשה, אולם אין חזן בנמצא". "היכן אותה העיירה?"- שאל דויד. "אתה חזן אמריקאי ואינך מכיר עיירות בפולין" ענה הגבאי. "אינני אמריקאי, נולדתי בפולין, אמור לי את שם העיירה, אולי עודני זוכר?"
"ואם אומר לך שהאישה גרה בעיירה ששמה סוכצ'וב, תדע היכן זה?" דויד החסיר פעימה, "סוכצ'וב היא עיירת הולדתי!" קרא בהתרגשות. עוד באותו היום נסעו שניהם ברכב של השגרירות לעיירה וכשפגשו את ברברה הבטיח לה דויד כי יבוא למועד מארה"ב כדי להיות חזן בבר המצווה של אנדז'עק.
ואכן-בבוא הזמן נערכה מסיבת בר-המצווה בבית הכנסת נוז'יק, כשדויד וישניה הוא החזן.
בר המצווה הראשון שנחוג בבית כנסת נוז'יק לאחר המלחמה, היה של נער יהודי שנולד בסוכצ'וב.

סוף דבר
ברברה שלחה את בנה, לאחר בר- המצווה, לישיבה בארה"ב. הוא נימול, הפך לדתי חרדי. אריה פירסנברג פגש בו כשבא לחופשה הביתה. הוא למד רפואה באוניברסיטה על שם אינשטיין. לאחר מכן עשה עליה, הגיעה לארץ והשתקע בקיבוץ דתי. בכל שנה, בהזכרה ליהדות סוכצ'וב, אנדז'עק היה אורח כילד הראשון היהודי שנולד בעיירה לאחר המלחמה. אולם, בהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, לקחה אותו ברברה חזרה לעיירה. היא פחדה פן ייהרג. ליפני כ-5 שנים שלחה ברברה מכתב לאריה בו היא מבקשת למצוא כלה לבנה, אולם אריה לא הצליח במשימה זו ולא נמצאה כלה לבן. מארישה הבת הפכה למרים ולמדה בישיבה דתית, אף היא, בארה"ב.

קישורים
מדריך סוכאצ'ב, יפה זהבי, בעברית.

על כיכר השוק בסוכצ'ב - ירוחם אינס

2007-02-28T07:37:00.000-08:00

כיכר השוק הייתה ממוקמת בעבר בריבוע שתוחם ברחובות אלו: ממזרח רחוב צרבנקה Czerwanka הנקרא גם פילסוצקי Pilsudski , מדרום רחוב רימונט Remont , ממערב רחוב טראוגוטה ומצפון רחוב ווארשאוסקה.
היום הוא נבלע בשיטחה של כיכר קושצושקו.
וכך תאר את מיקומה של כיכר השוק בין שתי מלחמות עולם, ירוחם אינס בן העיר סוכאצ'ב לשעבר.

מככר השוק נתפשטה העיר לכל הצדדים. הגדול שברחובותיה היה רחוב וארשה. הרחוב התחיל מהגשר שעל הבזורה, שבסמוך לו עמדה הכנסיה הנוצרית על מגדליה וצלביה, נמשך לכל אורך העיר עד לסופה, ושם נבלע בדרך המוליכה לוארשה. הרחוב השני בגודלו היה רחוב טרונוב, שיצא מקצה העיר האחד שם גבלו בו שדות וגנים, חצה את העיר לרוחבה בסמוך לככר השוק ובדרכו לקצה העיר השני, שם נמצא בית הנתיבות, עבר ליד בית-הקברות הנוצרי והיהודי.

כאן התרכזו חיי המסחר והכלכלה של העיר, הככר הייתה הומה אדם במיוחד בימי השוק, יום שלישי בשבוע, וביריד הגדול-אחת לחודשיים. אולם גם בחגים היה למקום ריח, צלילים ומראות המיוחדים לחג. ביימי חול רגילים היו החנויות שמסביב לשוק עסוקות במיקח ומסחר עם הלקוחות.

מיטיב לתאר זאת ירוחם אינס-בן סוכאצ'ב
מקום מרכזי בעיר תפסה כיכר השוק. הכיכר הייתה מרוצפת אבנים גדולות ומוקפת חנויות, צריפי עץ צפופים ושורות דוכני מוכרים, ובעיקר מוכרות ירקות ופירות, שבימי החורף הקרים מתחממים היו באשם הלוחשת של פחמי עץ שהובערו בקדרות ברזל יציקה. ברחבת הככר ניצב עמוד גבוה ועליו פעמון האזעקה, בו היו מצלצלים ומזעיקים את מכבי האש כשפרצה דליקה .
בימי שלישי בשבוע, ימי השוק בעיר, הייתה הככר משתנה לבלי-הכר. לא רק היא, אלא גם הרחובות הסמוכים מתמלאים היו אכרים מהכפרים הסמוכים ועגלות עמוסות שקי תבואה, בעלי חיים ועופות, והיו צעקות הכפריים מתערבבות ברעש אופני העגלות המגיעיות, מצהלות הסוסים, קרקור התרנגולות וגעיות עגלי הבקר, ברעש אחד גדול ומחריש אזניים. וברעש מסתובבים היו סוחרי העיר, זה בוחן בקפדנות את טיב התבואה, וזה בודק את העופות המוצעים למכירה או את העגל שעל העגלה, עומדים היו על המקח, ולבסוף "משתווים" וגומרים את העיסקה.
פעם בחודש בהגיע היריד הגדול, היתה העיר מתמלאה אכרים וסוחרים שבאו מקרוב ומרחוק, והביאו כל שחמד הלב, מחוט ועד שרוך נעל. והשוק מלא דוכנים, שצצו כפטריות אחרי הגשם, סביבם מצטופפים היו ונדחקים קונים וסתם סקרנים, שנמשכו אחר ססגוניות המקום. לא נעדרו גם כל מיני מוקיונים, עושי להטים, מגידי עתידות, מנחשות בקלפים, מציגי משחק-בובות ורמאים שונים.
אף בחנויות ובבתי המלאכה רבתה העבודה ביום זה, שכן היו רוב יהודי סוכצ'ב סוחרים ובעלי מלאכה, ועיקר פרנסתם על ימי היריד, להם מצפים היו מחודש למשנהו.
ימי השוק והיריד, פרט למקרים בודדים של התפרצות שכורים שהתפרעו עם התרוקנות הככר, היו לברכה גם לעיר וגם לכפרים סביבה. הכפריים שהביאו אל העיר את פרי עמלם וברכת אדמתם, היו קונים מיצרכים שונים מתצרת העיר, וסוחרי סוכצ'ב שסיפקו להם ממרכולתם משווקים היו לעיר הבירה וארשה ולמקומות אחרים משלוחי תבואה, עופות, ביצים וירקות שנרכשו מהאכרים.
רוב המפרנסים בקהילת סוכאצ'ב עסקו במסחר. הסוחרים היהודיים הסיעו את סחורותיהם לווארשה, שבה נאסרה על היהודים ישיבת קבע. בדרך כלל הם שהו שם יום-יומיים- עד שסיימו את עסקיהם. לקראת סוף המאה ה-18 הקל השלטון הפרוסי את האיסור על מגורי היהודים בווארשה ואז עברו להתגורר בה 10 משפחות מקהילת סוכאצ'ב. בעיר סוכאצ'ב עצמה הלך וגדל בעת ההיא מספר בעלי המלאכה היהודיים. בשנת 1800 היו בה בערך 90 מפרנסים. בעת ההיא היו בעיר 15 סוחרים יהודיים לעומת סוחר נוצרי אחד. כל 25 בתי המרזח ו-3 האכסניות שבעיר היו בידי היהודים. מתוך 8 משרפות היי"ש היו 5 בבעלות יהודית. שנים –עשר הגלבים שהיו בעיר היו יהודים. בתקופה ההיא היו בעיר בית מלאכה לעיבוד עורות שבעליו יהודי ובערך תריסר מנקרי בשר יהודיים. המספר הגדול של המנקרים מוכיח שלא מדובר בהספקת בשר לקהילה המקומית בלבד, אלא גם בייצוא בשר מן השחיטה המקומית לערים אחרות ובייחוד לווארשה.

במאה ה-19 המשיכו יהודי סוכאצ'ב להתפרנס בעיקר ממסחר וממלאכה. אחדים מן הסוחרים היהודיים היו בעלי חנויות גדולות לסחורות קולוניאליות (תבלינים ופירות טרופיים), לתבואה, לבדים ולמוצרי טקסטיל וסחורות עור. אבל רובם הגדול של היהודים היו סוחרים זעירים, בעלי דוכנים בשוק או רוכלים שסבבו בכפרים. מקור פרנסה חשוב היו 2 ימי השוק השבועיים והירידים שהתקיימו מדי חודשיים. בשנת 1884 היו בס' 144 חנויות של יהודים, לעומת 4 חנויות בלבד של נוצרים. יותר ממחצית מתוך 150 בעלי המלאכה שפעלו בס' היו יהודים. רוב בעלי המלאכה היהודיים היו חייטים: חלק מאלה היו פועלים שכירים ועובדי בית שעבדו בעשיית בגדים מוכנים. אחריהם באו הסנדלרים, הפרוונים, הכובענים והנגרים. היהודים היו מיוצגים גם בשאר ענפי המלאכה -פחחים, שענים, נפחים ועוד
בשנת 1838 הקים הבנקאי היהודי הרמן אפשטיין בית חרושת לסוכר בכפר הרמנוב שבנפת סוכאצ'ב. בית חרושת זה, שהיה מצויד במכונות קיטור ושהעסיק בשנת 1854 כ-300 פועלים, היה למקור פרנסה לספקים ולסוחרים יהודיים בסוכאצ'ב
בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה היישוב היהודי למרכז חסידי. מאות חסידים החלו לנהור לשבתות ולמועדי ישראל כדי להימצא במחיצתו של האדמו"ר ר' אברהם בורנשטיין (ר' אברההמלה סוחאצ'בר), בכך נפתח מקור פרנסה נוסף לתושבי המקום היהודיים. הוקמו אכסניות והתרחבו שיווק הסחורות והספקת השירותים של בעלי המלאכה. בשנים הראשונות של המאה ה-20 היו 30% ממפעלי המלאכה והתעשייה שהועסקו בהם בין 2 ל-9 פועלים בידי יהודים. בבעלותם היו גם 75% מבתי המסחר שמחזורם השנתי היה בין 10 ל-35 אלף רובל. לקראת סוף המאה ה-19 חיו בסוכאצ'ב רופא ו-50 מרפאים יהודיים, 3 מהם הועסקו בבית החולים היהודי- ההקדש, שהתקיים במקום במשך שנים רבות.
הדי הפרעות שנעשו ביהודים ברוסיה בשנת 1882 ובשנים 1905-1903 הוסיפו לאי הביטחון שחשו יהודי המקום. בשנת 1907, לאחר שהאנדקים קראו להטיל חרם על המסחר והמלאכה היהודיים במלכות פולין, נעשו ניסיונות להקים עיר קואופרטיבים פולניים. בעקבות כל אלה גבר מספר היהודים שעזבו את ס' והיגרו לארצות שמעבר לים. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היגרו מס' בין 200 ל-300 משפחות יהודיות
במחצית הראשונה של המאה ה-19 גדל מספר היהודים בס' ועקב זאת נתרחבו ונתגוונו החיים הקהילתיים של יהודי העיר.
הדי מהפכת 1905 הגיעו גם לס' ועוררו תסיסה בקרב הנוער היהודי. בין השאר נעשה ניסיון לארגן שביתה של עוזרות בית. השוליות של חברת החייטים, שהתקיימה בס' מזה זמן רב, דרשו לקצר את יום העבודה ולשפר את תנאי העבודה והשכר
במלחמת העולם הראשונה ברחו רוב התושבים מהעיר אשר ניזוקה קשות, אולם עם כיבוש העיר בידי הגרמנים החלו התושבים לחזור לאט לאט לעירם. היהודים היו בין ראשוני החוזרים. אולם עד גמר המלחמה חזרו לס' רק כמחצית מן היהודים שישבו במקום לפני מלחמת העולם. החוזרים נאלצו לגור במרתפים, במחסנים ובצריפים מאולתרים. את פרנסתם הדחוקה מצאו, רק החרוצים ביותר, במכירת סחורות עוברות לסוחר בעת מלחמה, כגון טבק, משקאות חריפים וכיוצא באלה סחורות שקונים החיילים. הוקם ועד עזרה ובראשו עמד רב העיר ' הירש פרקאל. הוועד ארגן מטבח עממי שחילק ארוחות לנזקקים; נפתחה מחדש האגודה לטיפול ביתומים יהודיים שהתקיימה בעיר כמה שנים לפני פרוץ המלחמה .

בין שתי מלחמות העולם
בגמר המלחמה לא חזרו לעירם כ-2,000 נפש מקרב יהודי סוכאצ'ב. היהודים הנותרים התקשו מאוד לשקם את בתיהם ואת החנויות ובתי המלאכה. בשנים הראשונות לאחר המלחמה קיבלו היהודים סיוע כספי מן ה"ג'וינט". את פרנסתם הדחוקה מצאו במסחר זעיר ובמלאכה. בתחילת שנות ה-20 התקיימו במקום 160 בתי מלאכה של יהודים שעבדו בהם 330 איש; רובם של אלה היו בעלי הסדנאות ובני משפחותיהם. בערך 20 אחוזים מן העוסקים במלאכה היו שכירים. כ-70 אחוזים מבתי המלאכה היו בענף ההלבשה. עבודתם היתה עונתית ובין עונה לעונה כמעט שבתה המלאכה בהם, ובעליהם והשכירים שהועסקו בהם היו מובטלים. בתחילת שנות ה-20 ניסו השלטונות לדחוק את רגלי הסוחרים והרוכלים היהודיים. לא זו בלבד שהטילו עליהם מסים כבדים, אלא היו גם ניסיונות לשלול מהם את הרישיון לעסוק במסחר. בשנת 1921 נשללו הרשיונות של 2 בעלי מסעדות יהודיים בתואנה, שהמסעדות קרובות מדי לכנסייה והדבר עלול להביא לחילול התפילה והתהלוכות. בשנת 1926 ניסתה העירייה להרחיק 15 דוכנים של רוכלים יהודיים מן השוק בתואנה, שהדוכנים אינם אסתטיים ומכערים את פני השוק. בעלי הדוכנים עירערו על ההחלטה בפני בית הדין ולאחר כמה משפטים בוטלה הגזרה .
פרנסת מה מצאו כמה מיהודי סוכאצ'ב עם הקמת בית חרושת למשי מלאכותי בכפר חודורקוב הסמוך . במפעל זה עבדו כ-5,000 פועלים. אמנם אף יהודי לא הועסק בבית החרושת עצמו, אולם כמה סוחרים יהודיים התפרנסו מהספקת חומר גלם ומשיווק התוצרת המוגמרת של בית החרושת. מן המפעל נהנו גם הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים בסוכאצ'ב, שכן הפועלים היו לקוחות שלהם
הסוחרים היהודיים התארגנו באגודת הסוחרים וגם בעלי המלאכה התארגנו באגודה משלהם. בשנת 1926 הוקם ליד אגודת בעלי המלאכה בנק עממי קואופרטיבי שנתמך גם בכספי ה"ג'וינט". בערך באותה שנה הרחיבה את פעולתה קופת גמילות חסדים שהתקיימה בס' מזמן
ביוזמת סניף ה"בונד" וקבוצת קומוניסטים יהודיים הוקם בסוכאצ'ב איגוד מקצועי יהודי, שכלל פועלים ועובדי בית יהודיים מענפים שונים (חייטים, סנדלרים, נגרים, פרוונים ועוד), בשנת 1926, בעקבות אחת השביתות, השיג האיגוד קיצור של יום העבודה והעמדתו על 8 שעות .
שנות ה-30 עמדו גם בסוכאצ'ב בדומה למקומות אחרים במחוז וארשה, בסימן הגברת ההסתה והתנכלויות נגד יהודים מצד האנטישמיים המקומיים.
בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה הלכה וגברה ההסתה נגד היהודים. במיוחד הציקו ליהודי המקום הקריאות
.להטלת חרם על המסחר היהודי ומשמרות החרם שהוצבו מפעם לפעם ליד חנויותיהם

כיכר השוק- כפי שהיא נראית היום, מרוצפת, ספסלים מסביב, המשמשים לפגישת אוהבים, או לרוצים לנפוש ולהזין עיניהם במראות העיר. משמאל ניבט אלינו בית העיריה לשעבר, המשמש היום כמוזיאון הלאומי של העיר, בעיקר להנצחת קרב הבזורה האחרון. מימין לבית העיריה נמצא בית הפיצה וכן- בתי קפה ומסחר נוספים. אין זכר לשוק הססגוני שהיה פה לפני מלחה"ע השניה ולחנויות היהודים שהיו מסביב.

קישורים
כיכר השוק בסוכצ'ב

תחנת הרכבת בסוכצ'ב

2007-02-28T07:00:00.000-08:00

כדי להגיע לסוחצוב, עולים על הרכבת בתחנה מרכזית בוארשה ברחוב ירוזלימסקה, וכעבור זמן קצר, לאחר עצירה קצרה בבלוינה, תגיע הרכבת לסוכצ'וב העיר. התחנה היא אותה התחנה כמלפני למעלה מ-60 שנה. היא נמצאת בדרומה של העיר, בין הרחובות טראוגוטה וטאווארווה, בקצה המסילה, לא רחוק מבית הקברות.

לו ידעו קירותיה לדבר, היו מספרים על יהודי העיר שנסעו דרכה מדי יום לעיר הגדולה כדי לקנות סחורה וגם למכור. התחנה הייתה, שלא כמו היום, מרוחקת ממרכז העיר ומהרובע היהודי, ולכן היה צורך במרכבות וסוסים כדי להביאך לביתך כשאתה עמוס חבילות לאחר מסע מפרך. קבוצה של עגלונים מצאה שם את פרנסתה והייתה אורבת לנצרכים לה בחצר התחנה. היו העגלונים מעמיסים את הסחורה על העגלה ועושים דרכם בדרך העפר למחוז חפצו של הנוסע. וכך כותב על כך ירוחם אינס בזיכרונותיו

המרחק מן העיר אל תחנת הרכבת היה מספר קילומטרים. כדי לעברו היו אנשי העיר ובעיקר סוחריה נזקקים לכרכרותיהם של עגלוני סוכצ'וב, לייזר דרושקש, הירש טינדל ואחרים, שעמדו תמיד- בקיץ עם כרכרות, ובחורף עם מזחלות שלג- מוכנים להסיע את הממהרים לרכבת היוצאת.

מסביב לבית הנתיבות היו הבתים של כמה עשרות משפחות יהודיות, שהתפרנסו מבאי הרכבת. ביניהם נתבלט ביתו של מרדכי פיין, ובו בית תפילה ליהודי המקום. מעברם השני של פסי הרכבת, השתרעו כרי המרעה של הכפר ינובה דורנוב

בימי מלחמת השמד היה זה המקום בו הבריחו מזון לעיר הגדולה, ומאוחר יותר-דרכה גרשו את יהודי העיר לגטו וארשה. לרבים היתה זו פרידה לצמיתות מעיר הולדתם. מעטים מאוד חזרו לכאן כדי לחפש את יקיריהם או ממה שנישאר מרכושם-אם בכלל.
דמות עממית ומאוד מיוחדת הייתה חייקה הבעליגולה

האישה חייקל בעל העגלה
היא הייתה בעל העגלה היחידה בפולין. לא גבוהת קומה, לא חסונה, אך מצעדה גברי, איתן. פנים שזופות, ועיני תכלת של אישה יהודיה נלבבת, של אמא רחומה.
ומכובדת הייתה בעיירה... יהודים חסונים כאלונים, עגלונים מדורות, סייסים אלימים, הכול רחשו לה כבוד.
חייקל ידעה לא בלבד לנהוג בסוסים, בשיירות שלימות, בדרך לוארשה אלא גם לעמוד בפרץ בכל תקלה, כגון כאשר נשבר אופן של עגלה עמוסה. וכאשר חלה סוס, ידעו הכול שיש לפנות אליה והיא הפשילה שרוול מעיל הגברים שלבשה תמיד, וטיפלה כהלכה בסוס, בוטרינרים לא רחשה אמון יתר. נזקק אחד לקנות או להחליף סוס – שאל לחוות דעתה. לא לקחה דמי תיווך. אדרבא, נכונה הייתה תמיד לסייע לעגלון מך ודחוק בכספה, ובכסף שאספה אצל אחרים.
ולפלא הדבר, שאישה זו, אשר רוב ימיה עשתה בין סוסים ואורוות, ידעה לטפל גם באדם חולה, לא פחות מן החובש העירוני. ולא היה בית עניים, שנחלה בו אדם ולא היה כסף בשביל רופא, שלא הזמין את חייקל. היא ידעה הטיפול במקרה של נקיעת רגל, העמדת כוסות רוח, וקבעה התרופות למחלות השונות. ולא אחת נזדמנה אליה אישה שתינוקה לקה במיחוש כלשהו, והיא, בידיה הגרמיות והכבדות, טיפלה בו ברכות ובעדנה.
בעלה, מושקו, היה נפח, נמוך קומה ממנה, חסון, בעל ידיים אמיצות. לא היה בעל הדעה העיקרי בבית. אפילו בענייני העגלונות לא התערב יתר על המידה. שקוע היה בנפחותו. כשם שידע להשתלט גם על האביר שבסוסים, כן עלוב ומסכן היה לעומתה, ראש הבית.
אפילו גויים אהבוהו. הוא ידע את מלאכת הפירזול. גם לתקן אופן של עגלה. ושמו בפיהם, פאניה מושקו. ואולם בשטיבל בו התפלל, עם קצבים ונפחים, קראוהו לתורה בשמו ר' משה בן שמואל הכהן. ושם בשטיבל, הוא שם עינו בבעל הקורא הבחור פייוול, ובחר בו כחתנו, בעל בתו הבכורה. אם הוא עצמו אינו בקי באותיות הזעירות, יהא חתנו למדן. וכשסיפר על כך לאשתו, לחייקל, לא היה דבר שקשה עליה להשיג – ובייחוד למען למדן כזה. מכרו רתמה ועגלה, לקחו הלוואות, צירפו נדוניה, שכרו דירה וריהטוה וערכו חתונה כדת וכדין. כל העיירה הוזמנה לשמחה. מעולם לא סירב אדם להיענות להזמנתה להשתתף ב"שמחה" שערכה, בביתה הקטון שגבל במפחה ובאורוות הסוסים. ואם חסר מקום – סעדו במשמרות. ואולם לנשואי בתה היא שכרה את האולם הגדול ביותר בעיירה, של מכבי האש, והזמינה בנוסף לידידיה הנפחים, העגלונים, את כל נכבדי היהודים וכן את נכבדי הנוצרים עם ראש העיר בתוכם.
ועד אור הבוקר סעדו ורקדו ושמחו.
מה לא עשתה למען ילדיה? משנוסדה בסוכצ'וב גימנסיה, הייתה בתם הצעירה לתלמידה בה . מהראשונות.
ואשר לצעיר הבנים, חיים ניסן, והוא גם בן יחיד, הגתה תכניות שונות.
...זאת ועוד. היא – ולא בעלה – הייתה אולי האישה היחידה בפולין, חסידה של רבי. בחרה ברבי צנוע, בפרבר של וארשה – הרבי מגרוכוב. והיא העניקה לו אהבה וכבוד. עם כל נסיעה לוארשה לא שכחה להביא לו מתנה. וכל קיץ היה הרבי מגרוכוב בא לנוח בביתה, אשר בין המפחה לאורוות הסוסים. והיא קורנת אז מרוב שמחה ואושר. ובייחוד בליל ששי. בעלה לבוש בקפוטת משי, יושב ליד הרבי. ומכנסים אצלה בעלי מלאכה ויהודים סתם. הרבי אומר דברי תורה, ושרים זמירות חסידיים עד לשעה מאוחרת בלילה. והיא לבושה בשמלת שבת, רחוצה, כעומדת מן הצד, רוויה אושר – הלא היא קונה מצוות ועושה מעשים טובים...
שופעת מרץ הייתה. נוסף על העגלונות והמפחה הייתה בעלת מחסן פחמים ועצים. בשנים שקדמו למלחמת ההשמד הקימה בניין –חומה- לאחר טרדות ויגיעות רבות – על מגרש שלה. בלשון הפולנית הרצוצה שבפיה טענה באזני עורכי דין ושופטים, בקפלי שמלתה טמונות התעודות והאישורים למיניהם, והיא בעיצומה של פעילותה, אילולא...ספטמבר 1939.
ביום השלישי למלחמה הייתה סוכצ'וב יודן-ריין. יום תמים הופצצה העיר הפרוזה, הפצצות הראשונות פגעו בבית הכנסת. בבהלה נמלטו היהודים לוארשה. הניחו אחריהם הכל. גם זקן וטף יצאו לדרך ברגל, ורק מעטים בעגלות, שמחירן האמיר מאוד. לעת ערב הייתה העיר ריקה מיהודיה.
העגלה האחרונה הייתה של חייקל. יחידה ניצבה על העגלה הגדולה וסידרה החבילות, השקים המלאים חפצים, כרים, כלים – אחרית "רכושם" של יהודי סוכצ'וב. העגלה גאתה וצבתה כענק. בידיה המיובלות טרחה. ברגליה הנעולות מגפים כבדות דרכה על החבילות כדי לשייר מקום למטען נוסף. לא עמדה על המקח. באמנות אחזה במושכות והסיעה העגלה העמוסה לכביש בואכה וארשה. והכביש – גדוש אלפי פליטים. מהומה וצעקה. ליד אבן, בשולי הכביש מאחורי עץ – יושבת עקרת בית מכובדת מסוכצ'וב. משותקן, זועקת וקובלת הלמאי משאירים אותה. יהודי נגיד רכש עגלה זעירה, רתם עצמו בה. ובנו ואשתו (מורה ב"יבנה") דוחפים. והנה צועדות שלוש ישישות. לא עברו קילומטר אחד, ואין הן עוצרות כוח להמשיך, ומתפללות לסוף קל...
חייקל עוברת על פניהן, מבחינה בהן, יורדת בקפיצה זריזה, ומושיבה את שלוש האומללות בעגלתה. היא עצמה תפסיע ברגל. אולם עד וארשה לא הגיעה.
עם שחר הגיע ההמון המעונה לבלוינה. הדרך לוארשה סגורה. משמרות צבא. כי הדרך שמורה רק לצבא הנסוג. ההמון פונה לעבר ויסקיט. בהלה ומבוכה. משהאירה השמש חידשו הגרמנים הפצצותיהם הרצחניות. הם טסים מעל לראשי הבריות וקוצרים בהם. האנשים עוזבים שארית רכושם ונמלטים על נפשם. אף לא היה מי שישדוד.
ואך חייקל בלבד – לא נמלטה.
היא לא נטשה את חפציהם של יהודי סוכצ'וב המורדפים והמעונים, שהפקידו בידה. סבורה שיש להציל את כל הניתן. לא נפחדה בפני החיילים שחסמו הדרך בכביש הראשי לוארשה. היא בקיאה בכל שביל ומשעול- ומגיעה לפרושקוב העיירה.
כאן נתקלה בהפצצת אימים. נפלו סוסיה. ובלעדיהם הלא היא כגוף ללא נשמה. היא מאספת את כל החבילות, השקים, הסלים למקווה המקומית.
ומיוגעת עד כלות הכוחות היא מגיעה ביום ששי לוארשה, השוט בידה- זה כל מה שנותר לה.
ובתום המלחמה אצים ניצולי סוכצ'וב לפרושקוב, ומקבלים שרידי רכושם שנשתמרו, בדרך נס, במקווה.
היכן, באילו כבשנים, נתנו נפשם בני משפחת חייקל – לא נוד. בדוד המוות הגדול של גטו וארשה אבדו גם הם.
המפחה, האורוות, ביתם הדל – הכל נמחה מעל פני אדמת סוכצ'וב. ולא שרד שריד מן החיים שהמו, שפעמו, שסערו, שהיו רווים צער וחדווה. במקום זה קיים עתה שוק. שוק נקי – משל לא קיים היה כאן דבר...
ואך זכר אחד קיים. הבית בן שתי קומות ברחוב ורשאווסקה, שחייקל בנתה אותו בשעתו, ונוצרים מתגוררים בו. ותלוי עליו שלט – פח קטן עליו רשום באותיות לטיניות בלשון פולין:
חייקל קארו, בעלה וילדיה – הי"ד זכרונם לברכה.
והלא הם קורצו מהיסוד העממי, הטוב והנלבב, ממנו קורצה כל עדת יהודי סוכצ'וב.

אריה פירסנברג מורה למוסיקה בבית-הספר יבנה שבסוחצ'ב

2007-02-26T18:35:00.000-08:00

עדותו של אריה פירסנברג לבית פינדק מצד אימו, קרוב משפחה של יפה זהבי כותבת המאמר, מורה למוסיקה בבית-הספר יבנה שבסוחצ'ב בן 94 (מרץ 2007), מתהלך זקוף וללא מקל הליכה, מנהל מועדון לאידיש בעיר הבירה ועדיין מלא תוכניות רבות פעילות לעתיד.

סוחצ'ב היא עיר בת 1000 שנה, בין הראשונות בפולין. הרבה לפני שוארשה נבנתה. 600 שנים גרו בה יהודים. בפרוץ מלחמה"ע השניה היו בה 6000 יהודים.
סוחצ'ב ידועה בכל העולם בגלל האדמו"ר מסוחצ'ב, או, אברמל'ה מסוחצ'ב. כשבחור ישיבה פוגש בן סוחצ'ב, הוא שואל אותו את השאלה הידועה: "מניין יהודי בא?" וכשהוא שומע את התשובה : "אני מסוחצ'ב". מייד פניו מביעות הערכה וכבוד רב.
סוחצ'ב היא גם עיר הולדתו של עויזר ווארשווסקה, שהיה סופר ידוע, אחד מספריו הוא "המבריחים" או באידיש: "השמוקלערס". (בזמן המלחמה התפרנסו רבים בהברחת אוכל לעיר).
בן נוסף לקהילה זו הוא הצייר דוד וולראד, שהציג בתערוכות רבות באמריקה ונפטר בגיל 101. המילים האחרונות שיצאו מבין שפתיו היו: "אני סוחאצ'ובער".
הוא כתב הרבה מאמרים ותמיד חתם בשם: סוחאצ'ובער".
אולם הכל נגמר ב- 1939 – חלק ברחו, אך חלק יהודים רב יותר מתו בגטו וארשה או במחנות ההשמדה, במיוחד בטרבלינקה.
כשחזרו הבורחים-לא מצאו דבר ובעיקר לא את בני משפחתם, בני עירם וביתם.
בית הכנסת העתיק היה מהמאה השישית...מאוד יפה, גבוה, חלונותיו גבוהים.
היו בעיר בית מדרש, שני בתי ספר עבריים: התחייה ובית יעקב-לבנות. התחייה היה שייך לציונים הכלליים ובית ספר יבנה היה שייך לתנועת המזרח"י.
מכל העיר היהודית שבסוחצ'ב נשארו 2 אתרים:
1. בית החולים שהפך לבית אבות. נבנה ע"י בן דודה של אשתו ז"ל של אריה פירסנברג: אברהם רכטמן שמו. אחד מעשירי העיר. ברחוב סטשיצה Stasica הייתה לו חצר של גביר עם עצי פרי ועצי נוי, ילדי הקהילה נהגו להתגנב לגן ולקטוף פירות בחשאי כדי להיטיב בהם את נפשם. בחצר ביתו היו גם אורוות ונשמעה משם צהלת סוסים אצילים. אברהם רכטמן, הגביר, בנה את בית החולים כמתנה לעירו. בחזית בית החולים היה קבוע לוח שיש ועליו חרוט שם הגביר באידיש ובפולנית. כיום אין כל זכר ללוח ואיש לא יודע ולא מכיר את שמו של אברהם רכטמן התורם הנדיב.
2. רחוב השילגאסה הוביל לבית הכנסת. לוויתו של כל נפטר עברה ברחוב זה. מסביב לבית הכנסת ובית הרבי הייתה שכונה גדולה של יהודים. היו בה רק בתי יהודים. אולם- אחרי המלחמה הרסו הגויים כל מה שנותר מהבתים, השתמשו בלבנים כבחומרי גלם לבניית בתים ומבנים במקום אחר בעיר, ואת מקומה של השכונה, בעלת העבר היהודי המפואר, הפכו לפארק ובו עצים וספסלים- הפארק לא מרשים במיוחד.כיום נאבקים בני הקהילה להחזרת שמו של הרחוב-רחוב בית הכנסת, "שילגאסה". ואמנם ראש העיר אישר את הדבר-אך תושבים אנטישמים הכשילו את מאמציו להחזרת השם, באיומים להקים סערה סביב העניין.
3. האתר היחידי שנשאר מיהדות סוחצ'ב, הוא בית הקברות בעל 600 השנים. הגרמנים הרסו רק את חלקו. בשנת 1946, כאשר חזר אריה פירסנברג לעיר הולדתו, מצא עדיין מצבות רבות העומדות על מקומן. את אוהלו של הרבי הוא לא מצא. ממול בית הקברות עומדת הגימנסיה של העיר. התלמידים חיפשו מקום לשחק כדורגל ומצאו את בית הקברות כמתאים לצרכיהם. המצבות נעקרו ממקומן והושלכו לנהר הבזורה הסמוך. ומעתה השתעשעו בני העיר במקום ונהנו ממשחק כדורגל. כיאות לבני תשחורת. ממול לבית הקברות גר נער פולני ושמו פאבל פיאלקובסקי. Pawel Fijalkowski, יום אחד שאל הנער את סבתו מה היה בעבר במגרש כדור-הרגל, המלא אשפה. סבתו אמרה לו: "פאבל- פה היה בית קברות יהודי". פאבל, בעל הנפש האצילית, נחרד מעצם המחשבה שילדים משחקים בכדורגל במקום שהיה בית קברות יהודי, הוא פנה ליד-ושם בישראל וכתב להם את סיפורו של בית הקברות. "אם יש עוד סוחצ'ובר בא"י, שיבוא להציל את בית הקברות, וצריך לעשות זאת במהירות האפשרית לפני שיעברו 60 שנה ויחול חוק ההתיישנות שלאחריו מותר לבנות בתים על בשטח הזה". דבר המכתב הגיע לאוזניו של אריה פירסנברג שנסע יחד עם ידיד נעוריו יוסף גרובר-איש סוחצ'ובר, שהגיע כסטודנט לא"י ב-1935 והפך לתפסן. שני החברים פנו לעירית סוחצ'ב והקימו בה קול צעקה, לאחר מכן פנו בקול נרגש ושטחו טענתם בפני מנהל הגימנסיה: "כיצד אתה נותן יד לעוולה שכזאת? הרי אתה מחלל את זכרם של סבינו וסבותינו הקבורים פה, תלמידיך משחקים כדורגל מעל עצמות בני משפחתינו ובני עירינו היהודית.". למחרת עקרו הנערים בהוראת מנהלם את השערים והפכו שוב את השטח לבית קברות יהודי. אולם אריה פירסנברג לא היה שבע רצון מן ההישג. באחד מביקוריו בפולין, פגש אריה במטוס את יהודה וידבסקי, בן-לודז, חסיד בן חסידים לשעבר מחצרו של האדמו"ר מסוחצ'ב, שעבר ללודז. יהודה היה בדרכו לכנס של ארגון אנשי לודז'. ידידות אמיצה צמחה בין שני האנשים האלה. כאשר שמע יהודה כי אריה הוא סוחצ'ובר אמיתי, מיד הזמין מונית והשניים נסעו לסוחצ'ב. בבואם מצאו כי בבית הקברות כבר נעשתה עבודת שיחזור.פיליאקובסקי- שהפך, בינתים, למנהלה הראשי של הז'יך היהודי ברחוב טלומצקה שבוארשה, הוציא מן הנהר מצבות בנות 150 שנה ,והחזירן לבית הקברות . יהודה פנה לידידו זה לא מכבר ואמר: "אדון אריה, כאן צריכה להיות גדר מסביב". אריה היה נרגש... למיטב זכרונו, מעולם לא הייתה גדר מסביב לבית הקברות. ואכן- זמן קצר לאחר מכן, נבנתה גדר סביב לבית הקברות. מניין השיג יהודה וידבסקי את עשרת האלפים השקלים לבניית הגדר? על שאלה זו לא ידע אריה פירסנברג לענות. גברת פאבישק, הגרה בבית שליד בית הקברות, שומרת על המקום ומחזיקה במפתחות הכניסה. אולם יהודה וידבסקי לא הסתפק בכך, הוא פנה אל אריה פירסנברג ואמר בהחלטיות: "אדון אריה פירסנברג, אני רוצה למצוא את הקברים של האדמו"רים". אריה שמח. הוא הראה ליהודה היכן, לפי זכרונו עמד האוהל. פועלים עם אתי חפירה הגיעו למקום ולא מצאו דבר... שנה שלמה חיפשו, ולא מצאו. והנה, הגיעה לאוזניהם השמועה כי בזמן המלחמה היה מחנה צבאי של גרמנים בבית הקברות ופולנים הועסקו בו כטבחים. ביניהם הייתה אישה אחת ישישה שטיפלה בחיילים הגרמנים והיא חיה עדיין. יהודה הביא אותה לבית הקברות.. כשראתה האישה את הפועלים מסתובבים בבית הקברות עם מכשירים לחיפוש הקברים, היא קראה בקול גדול: "איפה אתם חופרים? אני אראה לכם איפה הקברים". והיא החלה לרקוע ברגליה באדמה במקום מסוים והכריזה: "פה קברי הצדיקים!!!" מיד החלו חופרים במקום ומצאו את שני הקברים בתוך האדמה וקרשים תומכים באדמה מסביב, כפי שהיה נהוג באותם זמנים בפולין לקבורת האנשים. "בעוד חודשיים יהיה כאן אוהל לצדיקים" אמר יהודה, "הראו לי איך היה נראה האוהל". גרובר, חברו של אריה פירסנברג, צייר את האוהל על פי זכרונו: בית קטן מלבנים אדומות וגג. בחזיתו דלת ושני חלונות. אריה הראה ליהודה תמונה של אוהלו של הרבי אליעזר, שנבנה באותה מתכונת. לאחר כחודשים עמד במקום אוהל עם לוחיות וכתובות, ושוב לא ידע אריה פירסנברג לענות על השאלה: "מניין לקח יהודה וידבסקי את הכספים הרבים שהיו נחוצים לבניית האוהל. על דבר אחד יכול היה להעיד: האיש יהודה וידבסקי הוא בעל נפש גדולה ומכיסו לא יחסוך להשיב עטרת היהדות למקומה המתאים. והוא אינו חוסך כספים ומאמץ. איש קדוש ויהודי גאה. היום מבקרים מאות אנשים באוהלם של האדמו"רים אברמלה הגאון, בנו שמואל, האדמו"ר השני ואנדרטה לזכרו של האדמור השלישי-דוידל בורנשטיין שנפטר בגטו וארשה. מטיילים רבים מגיעים לכאן ובעיקר חסידים הבאים לבקר את האדמו"רים הנערצים. ממשלת פולין הכניסה את האתר לתוכנית התיירות הפולנית, בה כתוב כי בסוחצ'ב נמצא אוהלם של אדמו"רים.

קישורים
בית הקברות היהודי בסוכאצ'ב, מדריך סוכאצ'ב יפה זהבי.

האדמור השלישי מסוכטשוב רבי דוד זצ"ל

2007-02-26T18:26:00.000-08:00

האדמו"ר מסוכצ'וב רבי דוד בורנשטיין נולד בשנת תרל"ח בעיר נאשלסק, לאביו האדמו"ר השני-רבי שמואל בעל הספר "שם משמואל" בנו יחידו של הגאון הצדיק רבי אברהם,
משחר ילדותו ניכרו בו כישרונות יוצאים מן הכלל, עליה נפלאה בתורה וחסידות, תפיסה מהירה, זיכרון נפלא, זכות הרעיון, ישרות הלב ונפש עדינה, אצילה.
מדת החסד של הסבא ומידת הגבורה של האבא, נתמזגו בו בתפארת של אמת ושלום.
מלמדו הפרטי היה החסיד ר' יצחק שלמה ליברמן ז"ל מאוזרקוב, אבל בעיקר נתחנך מילדותו אצל סבו הגאון ומופת הדור. אצלו למד תורת הנגלה והנסתר ושיטתו המיוחדת בהבנת עומק דברי הראשונים. היה חביב עליו כבנו ותמיד לא זזה ידו מתוך ידו, וככל שהתבגר יותר כן נתקרב יותר לסבו הגדול עד שהייתה נפשו קשורה בנפשו.
בהגיעו לבר מצווה אמר עליו סבו בעל ה"אבני נזר": "הוא כבר אדם שלם".
בעת שעמד בשידוכים אמר האב"נ לאחד הבוחנים: "הנה נכדי יש לו שכל מקיף מאוד מן הקצה אל הקצה, ואני איני נותן לו שיחדש חידושים במוקדם כל כך, כי הגה"צ רבי חיים הלברשטם זצ"ל _האדמור מצנז זי"ע – העיר לאבי – הרבי מביאלא – כי מוטב הי' אם לא הי' מרגיל אותי, לחדש בגיל מוקדם".
בהיותו בן 17 התחתן עם אסתר בתו של החסיד ר' מוטל וינגוט מזודונסקא-וואלא, ברם בעל ה"אבני נזר" לא נתן לנכדו לעזוב את בית מדרשו בסוכצ'וב וגם אח"כ לא פסק הקשר הרוחני בינו ובין זקנו.
הוא הקנה לעצמו את תורת סבו ואת תכונותיו. גאוניות בתורה ובחסידות, חריפות ועמקות יחד עם ניתוח הגיוני וישרת השכל, התמדה ועמל הנפש לחיפוש האמת לאמיתה, ולהרחיק את הסברה הרחוקה מנקודת האמת.
האדמו"ר הזקן זצ"ל הרבה לשבח את נכדו האהוב, את תורתו ואת חסידותו, את התמדתו ואת מידותיו. הוא ראה בו את יורשו הרוחני וממשיך דרכו בעתיד.
בשנת תרס"ח בערך, קיבל על עצמו את משרת הרבנות בעיר וישוגרוד. סבו נסע עמו, כדי להיות נוכח בשעת הכתרתו כרב המקום. אף הוא נהג את רבנותו ברמה כאבותיו, וגם הוא הקים ישיבה בעירו, בה למדו יומם ולילה תורת אמת על פי שיטת הלימודים הסוכצ'ובית. אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ישב הרב בדירה ארעית בלודז, בביתו של ר' דוד ז"ל פרושינובסקי. אולם גם אחרי תום המלחמה לא רצה לחזור לוישוגרוד, בגלל הרדיפות שסבל שם מבעלי זרוע, שכן הוא לא ידע להחניף לפרנסים הפוסעים על ראשי העם אלא היה מוכיחם בשבט פיו ללא משוא פנים.
כסבו כן הוא לא ידע מנוח במקום כהונתו. ברם, מאחר שכבר היה אז מפורסם כאחד מגדולי התורה שבדורו, פנו אליו מכמה קהילות חשובות כמו: בנדין, פאביאניץ וכו' בהצעות לשבת על כסא הרבנות. לבסוף נתמנה כרבה של טומשוב.
בטומשוב ישב שנים מספר וגם שם לא מצא לו מנוח. ברם, עוד בטרם הספיק להתבסס במקום, להאציל מאור תורתו וחכמתו על סדרי ועניני הקהילה, נתבקש אביו בעל ה"שם משמואל" זצ"ל לישיבה של מעלה, ומיד בהלוויתו, כ"ד טבת תרפ"ו הכתירוהו כל חסידי סוכצ'וב לממלא מקומו.
קבע דירתו בראשונה באטווצק, אח"כ בפביאניץ, קולומנא ושוב בלודז'. בעיר תעשייתית זו הפיץ את תורת החסידות לפי שיטתו המיוחדת והשפיע מתורתו וחכמתו. תואר פניו הי' אצילי, כי הוד מלכות הי' נסוך עליו, כולו אומר כבוד והדר.
במהירות נתפרסם כאחד מגדולי וחשובי האדמו"רים שבפולין. בכבוד והערצה התייחסו אליו המוני חסידים, לומדים ואנשי מעשה לכל זרמיהם וראו בו את ממשיך דרכו של הגאון מסוכצ'וב.
הוא הלך בעקבות אביו הקדוש בעל "שם משמואל" אשר יסד בסוכצ'וב ביום ההילולא הראשון של ה"אבני נזר" ישיבה גדולה ומפוארה בשם "בית אברהם" שבראשה עמד הגאון רבי אריה ליב הי"ד פרומר אבד"ק קוז'גלוב. הישיבה התקיימה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה והתחנכו בה מאות בחורים, ביניהם מופלגים בתורה ויראה, וקבלו בה הדרכת חיים.

עם תום המלחמה נוסדה בלודז' ישיבת "בית אברהם" אשר בראש פעולותיה עמד הר' מאיר בונם הכהן, בעידודו ועזרתו הישירה של האדמו"ר רבי שמואל זצ"ל.
גם בנו האדמו"ר רבינו דוד זצ"ל הקים רשת ישיבות "בית אברהם" בערי פולין-וארשה לודז', וכו' ששם חינכו דור למדנים וחסידים, בעלי מחשבה ואנשי מעשה.
כן הופיע בוארשה ירחון תורני נכבד בשם "בית אברהם" במטרה להפיץ את שיטת הלימוד הסוכצ'ובאית,
כאביו, לקח גם הוא חלק פעיל בחיים הציבוריים, בהנהלת אגודת הרבנים בפולין. כחבר נשיאות של מועצת גדולי התורה ומראשי אגודת ישראל התעניין מאוד תמיד בכל השאלות בענייני הכלל ודעתו הייתה מכרעת.
רבים מחסידיו המקורבים אליו ביותר היו מאנשי הדם בפולין. בעצמן גדולי תורה מפורסמים.
עם קנאתו הגדולה להשי"ת ולתורתו – שירש מאביו תקיף האופי – היה מאוד מתון בדיבורו ובמעשיו, צעד במתינות ודיבר במתינות, היה מדוד ושקול, נוח לבריות, מתחשב בדעת הזולת, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ומצטיין במידת אהבת ישראל אמיתית.
תפילתו הייתה ג"כ בנחת ובמתינות, בקול נפשי, מלה במלה, בדקדוק, שקולה ומדודה, יוצאת מעומק לב רגיש וטהור בנעימה מיוחדת, נכנסת בנועם זיוה והדרה, וחודרת לתוך תוכו של לב הצבור.
יחסו לבנין הארץ היה חיובי בהחלט, כיחס אבותיו. הגעגועים לארץ באו לידי ביטוי בסעודת שבת, במאמרי תורה בעת עריכת השולחן עם קהל חסידיו, כי אין לך כמעט שבת אחת שלא הזכיר את קדושת התורה, השבת והארץ, ושלשתן יחד שילב בפרשת השבוע.
בדומה לאביו רבינו שמואל זצ"ל, שביקר בארץ ישראל בשנת תרנ"א יחד עם גיסו ודודו רבי מאיר זצ"ל בשליחות סבו ה"אבני נזר" שלא הסתפק במה שעשה קניין באדמת ארצנו הקדושה, בחדרו פנימה סוכצ'וב על ידי בירור הלכות עמוקות במצוות התלויות בארץ, אלא שלח את בנו וחתנו הנ"ל ובידם סכום כסף רב, לשם רכישת שטח אדמה בארץ ישראל. הם שהו בארץ כשלושה חדשים, ועברו אותה לארכה ולרחבה. לצערם התכנית נתבטלה לפי שממשלת תורכיה אסרה אז למכור אדמות ליהודי רוסיה.
גם בנו, רבינו דוד זצ"ל, ביקר פעמיים בארץ ישראל. בראשונה בא לכן בקיץ תרפ"ד עם תכנית שלמה לבצע התיישבות חסידית בממדים רחבים, וגם קנה אדמה לתכלית זו.
בשובו לפולין, באסיפה גדולה בורשה בביהח"ס זאמנהוף 31, נאם בהתלהבות על מצות ישוב א"י. הוא קרא לעשירים שבחסידיו לקנות נחלאות בא"י לעלות ולהתיישב.
המשבר שפרץ בפולניה תיכף אחר ביקורו, מנע הגשמת תכניתו.
בכ" טבת תרצ"ד בפתיחה החגיגית של הועידה הארצית הרביעית של אגודת ישראל בפולין, קרא בברכתו לוועידה בקול חוצב להבות אש, לעבודה אקטיבית למען ישוב הארץ
בשלהי החורף תרצ"ה ביקר בפעם השנייה בארץ ישראל בלוויות הגאון מקוז'יגלוב הי"ד. הם שהו בפורים בתל אביב, בפסח – בירושלים, בל"ג בעומר עזבו את הארץ.
בר"ה תרצ"ט דרש מחסידיו ובפרט מהצעירים, שילמדו כל אחד משניות עד שיזכרו אותן בעל פה, כי יש זמנים שאין ספרים מצויים

בהתפרץ גייסות הגרמנים ללודז' בתחילת המלחמה העולמית השנייה, חדרו לתוך דירתו, עינו אותו וסחבו אותו ברחובות לודז'. כשניצל מידם ברח לוורשה עם כל משפחתו, והוא כולו שבור ורצוץ מרוב הפורענויות שרידה לעולם, מרדיפות ועינויים, גירושים ועלבונות של כלל ישראל, הנתונים בצרה במצור ומצוק, הנמצאים במדור התחתון של גיהינום דהאי עלמא.
הרבי התכנס בתוך תוכו של המצב האיום, ועל פניו האצילות נסוכים המרירות ורשמי התוגה שבלבו הכואב בצרות ישראל. הוא כולו חרד ממשמע אוזניו השתדל להראות פנים שוחקות ולגרום קורת רוח לבאים בצל קורתו לשמוע מפיו דברי נחמה ועידוד.
מספרים, שבאותם הימים הקודרים היה אומר: אני מהרהר, הייתי בארץ ישראל ודעתי הייתה להתיישב שם, דווקא באותו זמן שאפשר היה לשבת בגולה, ובכל זאת לא זכיתי אז לקבוע את דירתי בארצנו הקדושה. עכשיו, כאשר אין כל אפשרות לשבת כאן, כלום זכאי אני לעלות לארץ ישראל?
האדמו"ר זצ"ל עורר את הגרצ"א פרומר והגר"א סטוצינר לייסד גם בחשכת גיא צלמות הגטו הוורשאי ישיבות ולהרביץ. תורה ואכן הקיבוץ של הרבי אבהמ'לע וינברג ושל הגאון מקוז'יגלוב הוא מהמפורסמים בדברי ימי השואה בעוז רוחם לשמירת מסורת החסידות וגם – לכוננות למרד. הבחורים למדו תורה בהתמדה בבונקר במעמקי האדמה שמתחת הבית שברחוב מילא 14, ובכל לילה אחרי חצות הם יצאו לחפש מזון בבתים עזובים ומרוקנים להחיות את נפשם.
הרבי מסוכצ'וב זצ"ל יעץ לי לעזוב את וארשה, ולחזור למשפחתי ולעדתי סאניק, מקום ששימשתי כרב, ומפני שהגסטאפו חקרו עלי, ברחתי. כשבאתי הביתה סניקה לגטו, נודע לי בבירור – אחרי עבור שנה – בתחילת החורף תש"ב על קיום מחנה השמדה בחלמנו (קולמהוף) ע"י קויל ועל מעשי הטבח ההמוני ביערות קוזמיר. מידיעות שקלטתי ומבשורות הזוועה שנמסרו לי מבני ר' יששכר כהן הי"ד מגוסטינין ואחרי חקירה עמדתי על אמיתות הדבר, ורציתי להזים את האשליה, כי יהודי הגטאות אינם נשלחים אלא לעבודה בלבד. כתבתי אז מכתב קצר לוארשה, אל הרבי זצ"ל מסוכצ'וב בלשון סתרים, כי הדודה אסתר מרחוב מגילה בית 7 דירה 4 באה... הרמז היה ברור, כי כה נאמר בפסוק ד' פרק ז' של מגילת אסתר "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי" הרמז הובן, לא ארכו הימים וקבלתי תשובה המצביעה להתחזק בפסוק ד' מפרק כ"ג שבתהילים.
ואכן נודע לי רק זה עתה, מתוך המאמר "בגיא ההריגה" של עד ראיה מר פיינגולד, כי "זמן מסוים לפני המשלוחים היה הרבי מסוכצ'וב הראשון שהזעיק את הציבוריות היהודית שגזרה רעה מתרגשת ובאה על כלל ישראל הוא ז"ל אמר, שאת הגזרה יוציאו לפועל אנשי ס.ס. מלובלין, שעונדים לשרווליהם סרטים עם כתובת פערניכטונגס-קאמאנדא ("פלוגת השמדה").
אדם צ'ירניקוב פנה בעניין זה למושלים לייסט ופישר, לקומיסא הגטו אאורסוואלד ולראש הגסטפו בראנד ימ"ש. הם לא ידעו מהגזרה החדשה אבל הרבי מסוכצ'וב לא נח, הזעיק אנשים, דרש להתכנס להתייעצויות. בביתו היו נערכים כינוסים בעניין המרד..."
ב-19 ביולי 1942 כשהידיעות על הגירוש הקרוב מתפשטות והולכות התכנסה אסיפה של אישים ועסקנים בסודי סודות, בעלית קיר בגטו וארשה ברחוב נובליפקי 27. היו שם האדמו"ר מסוכצ'וב ביחד עם האדמו"ר מאלכסנדר זצ"ל והרב מפאביאניץ וקאליש, ושאר אישים נכבדים מכל החוגים ועל סדר יומה של אסיפה זו השאלה הקשה: האם הידיעות על השמדה הן אמת?...
עד סגירת הגטו בוארשה היה גר בדירות שונות, כי פחד לגור במקום קבוע. אח"כ נסע לאטווצק משם בחזרה לגטו וארשה ברחוב מורנובסקי 24 אצל ר' יוסף ואח"כ אצל ר' יצחק מאיר עלבינגר הי"ד מפרנסי וארשה לשעבר ומחסידיו המקורבים ביותר.
ביתו בגטו נהפך לבית ועד של התייעצויות, כינוסים ואסיפות ובמאמרי פיו הטיף נחמה ועידוד, חיזוק ותקווה לכלל ולפרט. מספרים, כי בזמן הגירושים מצא מנוס בחדר מוסתר בשופ שברחוב גנשה 67. מרוב צרות ישראל שהעיקו על לבו הטהור, נפטר שם משבץ לב בשמונה ימים לחודש כסלו תש"ג.
ביום זה יום חורפי קר משולג הוחזר לרגע קט בגטו כבוד המתים, שחולל מאז שחולל כבוד האדם החי בו, כי נערכה הפעם לוויה כנהוג לפנים בה השתתף ציבור ניכר. מנוחתו כבוד בבית החיים ברחוב גנשה, בסביבת אהלו של רבה הראשון האב"ד (סבו של אבי זצ"ל) הגאון רבי שלמה זלמן זצ"ל ליפשיץ בעל שו"ת "חמדת שלמה"
לזכר עולם יהי צדיק. השם ינקום דמו, וזכותו תגן עלינו ועכי"א.

כתב: הרב יהושע משה אהרנסון
רבה האחרון של סאניק ע"י סוכצ'וב- חבר הרבנות הראשית בפתח תקווה

בתמונה-קיברו של האדמו"ר דוד בורנשטיין בבית הקברות בוארשה. בין האחרונים בזמן המלחמה שנקבר בקבר יחיד. הקבר הרוס ועדיין לא משוקם. אוהלים נוספים לאדמו"רי משפחת בורנשטיין, נמצאים בבית הקברות שבלודז.

קישורים
בית הקברות היהודי בסוכאצ'ב, מדריך סוכאצ'ב יפה זהבי.

האדמו"ר רבי שמואל מסוכטשוב 1855-1926

2007-02-26T18:13:00.000-08:00

השני לבית סוכצ'וב במ"ס שם משמואל
ר' שמואל נולד בשנת תרט"ז בבית סבו ר' מנחם מנדל מקוצק (אמו הצדקת שרה צינא הייתה בת האדמו"ר מקוצק) בזמן שאביו הגאון ר' אבהמ'לי היה סמוך שם על שולחן חותנו. ימי נעוריו עברו עליו בפרצבה ובקרושניביץ, מקומות שר' אברהמ'לי שימש בהם ברבנות והריץ תורה ברבים. בימים ההם שאב ממנו ר' שמואל הצעיר את רוב תורתו, - כי הרבנות לא גזלה מזמנו הרבה, וכרבי הוכתר רק בשנת תר"ל – וגם אז לא רבו שורות חסידיו והדופקים על פתחו, ולא הפריעוהו בלימודו. ולכן יכול היה להתמסר כרצונו לחינוכו ולימודיו של בנו יחידו המוכשר, ולהלעיטו ממכמני גנזיו.
בשנת תרל"ד-1874 נשא לאישה את יוטא לאה בת החסיד הקוצקאי המפורסם ר' אליעזר ליפמן, חתנו של הרה"ק ר' שלמה מרדומסק, בעל "תפארת שלמה", אולם גם אחרי נישואיו לא עזב את בית אביו, כמנהג אותם הימים, לאכול "קעטס" בבית חותנו, - אלא נשאר לגור בקרבת אביו בקרושניביץ, כי קשתה על שניהם הפרידה. וכך עבר הזוג יחד עם ר' אברהמ'לי זצ"ל לנאשעלסק ואח"כ לסוכצ'וב. כאן היה גר בדירה נפרדת ברחוב הורשאי, והיה מתפרנס מחנות של יין. הגם שלאמיתו של דבר לא הקדיש אף פעם זמן רב ביותר למסחרו, שהיה מתנהל ע"י נאמן בית.
אחרי מות אשתו הראשונה במיטב שנותיה, נשא אישה שנייה (בשנת תרס"ג-1903) את מירל בת הרה"ג ר' משה נתן שפירא אב"ד קשיונז (מח"ס "שמן למאור").
אחרי פטירת אביו הגאון ר' אברהם זצ"ל (אב תרע"ד-1910) הכתירוהו החסידים לממלא מקומו כאדמו"ר בסוכצ'וב ועבר אז לגור בדירת אביו ב"חצר".
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (אב תרע"ד-1914) נמצא במקום מרפא בגרמניה. שם נעצר כנתין רוסי, ורק אחרי מאמצים רבים הצליח – יחד עם אדמו"רים אחרים שהיו באותו מצב – לחזור לפולין. אולם מחמת נגישות היהודים ע"י ממשלת הצאר והתנכלותם לאנשי המעלה, הייתה סכנה בשובו לסוכצ'וב, העיירה הקטנה, ולכן החליט להישאר זמנית בלודז', וכך נשאר שם משך ימי המלחמה ולא היה בסוכצ'וב בזמן חורבנה (תרע"ה-1915).
בלודז' בקרב עדת חסידיו ואנ"ש המרובים, עבר יחד אתם את ימי המלחמה הקשים, התענה בכל אשר התענו הם, עמד בשער לעודדם ולסעדם, וניהלם בעצה ותושיה בימים הטרופים. מעניין כי השנים האלו מצוינים בפעולתו הנמרצת להרמת קרן התורה והחסידות, ועדים לכך המאמרים המרובים –שנדפסו בס' "שם משמואל" – אשר השמיע אז בקרב עדת נאמניו והתופסים את רובו של הספר. לא רק חסידי סוכצ'וב היו משכימים לפתחו, רבו הפונים אליו מחסידי שושלות אחרות וגם לא חסידים מרובים היו בין באי ביתו.
אולם קשתה עליו הישיבה בעיר הגדולה ומרובת האוכלוסין, הפריעו לו המוני הפונים אליו בעבודת קודשו, גם במצב בריאותו פגע הדבר, צרות הרבים העיקו עליו כמשא כבד, ולכן עבר לגור (בשנת תרע"ט-1919) לזגירז, עיירה קטנה ע"י לודז, כדי להתרחק קצת משאונה והמונה של עיר תעשייתית זו. כאן התיישב והקים בית מדרשו בשנים שלאחר כך גם יסד ישיבה, למרות שראה כאן את ישיבתו כזמנית בלבד, ולא חדל מלתכן תכניות לחזור לסוכצ'וב החרבה.
בשנת תרפ"ו-1926 תקפה עליו מחלתו. בעצת רופאיו הועבר לאוטווצק, מקום קיט ע"י ורשה, אולם לא ארכו לו שם הימים ונפטר בגיל שבעים (כ"ד טבת תרפ"ו) והובא למנוחת עולמים באוהל אביו בסוכצ'וב. וכל בית ישראל ספדו מרה את האבידה.
בן יחיד היה להוריו (מלבדו הייתה להם עוד בת בשם אסתר, נשואה לר' מאיר בורנשטיין, אחי אביה, גרו בסוכצ'וב ושם נפטרה בחיי אביה), ומשחר ימיו לא זזה ידו מיד אביו. תמיד שהה במחיצתו, ראה עצמו כתלמידו לכל דבר, והעריצהו לבלי גבול. גם במרוצת השנים, בהיותו כבר בעצמו אב למשפחה גדולה, לא עבר עליהם יום מבלי שיתראו. גם אח"כ כשמילא מקום אביו, כשכבר היה בעצמו אדמו"ר, עדיין לא הרגיש כעומד ברשות עצמו, כצועד בדרך משלו, אלא תמיד נדמה היה לו, שהוא נשען על כתפי אביו הגאון, כאילו רק פרשן הוא לדבריו.
ולא בגלל היותו מטבעו חלש אופי וזקוק בסעד לתמכו, להיפך, תקיף בדעתו היה ר' שמואל אשר לא נתבטלה בפני איש, ועומד איתן על שלו בדעה צלולה וחריפה. אבל לגבי אביו, כלפיו ותרן היה תמיד, בן ותלמיד מקשיב.
מאידך, גם יחס אביו אליו שונה היה מן הרגיל. הגאון המפורסם בדורו, פוסק ההלכות אשר על דעתו אין עוררין, התייחס לבנו בכבוד ובהערצה, העריך מאוד את דעתו בתורה, בנגלה כבנסתר, והביט עליו כעל איש המעלה. היה מכנה אותו (שלא בנוכחותו) ר' שמואל שלי ("מיין ר' שמואל") את רבים מבין הפונים אליו בענייני שמים ובמילי דעלמא, היה שולח לר' שמואל באומרו: "אצל ר' שמואל שלי כבר הייתם?" ומתעניין לשמוע את דעתו בנידון. האיש החזק הזה, לא עשה דבר קטן או גדול מבלי להתייעץ עם בנו.
פרט מעניין. בעל ה"אבני נזר" לא היה נוהג (בכל אופן בשנים האחרונות) לערוך שולחן בסעודה השלישית בשבת. לכן היו החסידים רגילים להתאסף בבית ר' שמואל זצ"ל, הוא היה עורך שולחן בסעודה שלישית, עם אמירת "תורה" כמנהג האדמו"רים (בחיי אביו ובמקומו) והאב מצדו היה ממריץ חסידים שנקלעו לפניו בשעה זו ללכת לשולחנו של ר' שמואל זצ"ל ואפילו מגלה היה רגשי הקפדה כלפי אלה שהשתמטו מכך.

קישורים

בית הקברות היהודי בסוכאצ'ב, מדריך סוכאצ'ב יפה זהבי.

האדמו"ר ר' אברהם מסוכטשוב

2007-02-21T07:40:00.000-08:00

בין גדולי האדמו"רים בפולין בדורות האחרונים תופס מקום מיוחד הרבי ר' אברהם מסוכטשוב, הגאון בהלכה והפוסק הגדול של הדור, שאליו פנו רבנים מקרוב ומרחוק בשאלות, ותשובותיו נאספו בספרי "אבני נזר" שהוחל בהדפסתם בשנת תרע"ב ונמשך בהפסקות עד תרצ"ד. קודם פטירתו הדפיס את ספרו הראשון "אגלי טל" בשנת תרס"ה, כולל ביאור הלכות שבת על י"א מלאכות. אחד המועטים מבין האדמו"רים שהשאירו אחריהם ספרים חשובים בהלכה. ספריו אלה הם עדות נאמנה לגאונותו ובהם קנה לו את עולמו. וגם בנסתר השאיר אחריו חידושי תורה ורעיונות עמוקים שרבים מהם מובאים על ידי בנו ר' שמואל, גם הוא אדמו"ר בסוכטשוב אחרי אביו, בספרו "שם משמואל".
אבל לא על ידי ספריו בלבד השפיע וזכה ששמו ייזכר ברבים לדורות. בעצם ישותו הרוחנית הנעלה, המופשטת מעולם הגשמיות והחומריות העלה את דורו וממילא גם את הדורות הבאים מעל חיי החולין. מעצם היותו מנשבת רוח רעננה של תורה כ"אגלי טל" על אדמה צחיחה, רוח התורה האמיתית אשר היא מעל לכל הזמנים ומעל לכל הפגעים, רוח התורה התמימה בלי פגם, כמאמרו החביב בשם הרבי ר' בונם מפשיסחא זצ"ל "הכל נפגם בחרבן הבית חוץ מתורה". ולא הוציא מפיו דבר הלכה שלא ברר אותם מכל צד ובזה הוא נחשב כאחד הראשונים, ונאה הוא השם "אבני נזר" לספריו שכל הלכה שפסק היא כאבן יקרה בכתר התורה. וכמו בתורת הנגלה כך גם בתורת הנסתר, כל רעיון שלו בחסידות הוא מרגלית מזהירה בעולם המחשבה וההגות. הוא מיזג מזיגה נפלאה בתוכו את גאונותו בהלכה ועמקותו בנסתר ושתיהן נעשו אצלו לאחד. אף הוא היה אומר: " אין בנסתר אלא מה שבנגלה, אלא שלאו כל אחד זוכה לראות את זה". והוא ביגיעתו הרבה בתורה זכה לכך אלא שלא זחתה דעתו עליו ובענוותנותו הרבה ראה את עצמו תמיד חסר ורחוק משלמות.
וכפלא היה בעיני הכל, כיצד גופו החלש והרופף נשא את מוחו הגאוני. כל ימיו נאבק עם חולשת גופו, היה גונח ומשתעל ויורק דם ולא פעם היו חייו בסכנה והרופאים נתייאשו ממנו עוד בימי עלומיו. אולם רוח הגאון שבו וכוח התמדתו הכביר שהשקיע בלמוד התורה עמדו לו והוא נתגבר על מחלתו ויכול לה. בעל הגוף הקטן והחלש הזה, שנעשה לפאר הדור, נולד בעוני, וסבל מחסור כל ימי חייו, אף כי שמו הלך למרחקים ורבים וגדולים השכימו לפתחו. רב גאון ונרדף על צווארו, סבל ממחלוקת ומלשינות אף כי כל מעשיו היו לשם שמים. חסיד ואדמו"ר שעל אף הסבל והרדיפות נשאר בתומו ובצדקתו ולא נפגם פגם כל שהוא כל ימי חייו. נשא את ייסוריו באהבה ועוד התפלל על מתנגדיו ורודפיו לבל יינזקו ח"ו בידי שמים בגלל כבוד תורתו. הגאון השכיח את כל סבלותיו בלימוד, תרתי משמע בלימוד עצמו ובלימוד עם תלמידיו וקיים בגופו מה שכתב בהקדמתו לספרו "אגלי טל" ש"עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו..." וכזה היה הוא "בעל התורה" בן דורו הקשיש ממנו האדמו"ר מגסטינין זצ"ל ואמר עליו ש"כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו נקרצו ונילושו מן התורה הקדושה"... כי הפכה התורה לדם מדמו ולבשר מבשרו.

אברהם יצחק ברומברג

תולדות חייו 1839 -1910
בעיר בנדין אשר בפולין ישב רב גדול בתורה וחסיד ושמו ר' זאב נחום בורנשטיין. ולו אישה צדקת מרת דוברוש, חוטר מגזע הפוסקים הגדולים הרמ"א והש"ך. ויהיו להם שלשה בנים ובת אחת. הבן הבכור ר' אברהם (נולד בתקצ"ט) הוא שעליו יסופר, יצא טיבו בעולם כגאון פסוק ואדמו"ר וידוע בשם הרבי מסוכטשוב וגם בשם הבעל "אבני נזר".
כבר בילדותו היה נודע כילד פלאים. וחסידים מספרים הרבה פלאים ממנו. כבר מעצם לידתו וכן במשך כל שנות חייו היה מלומד בניסים. בנס נולד ובניסים חי והאריך ימים על אף הרופאים שאמרו נואש לחייו לא פעם. מסופר שאמו הקשתה בלדתה את בנה בכורה זה וכשיצא העובר לאוויר העולם נתמלא ביתו הדל של הרב מבנדין אורה. והיתה השמחה גדולה בעיר. אמרו על הילד שנשמה גדולה ירדה לשכון בו ושלא בא להאי עלמא אלא להיות קדוש וגאון בתורה.
וכה מספרים חסידים על לידתו
"באש ירדה נשמתו לעולם הזה במעמד עדה קדושה של חסידים ואנשי מעשה. מסופר מפי מי שהיה נאמן ביתו של האדמו"ר מסוכטשוב, כי כאשר כרעה אמו ללדת, התקשתה מאוד כי לא היו לה הכאבים הדרושים ללידה. וציוה הרופא שיעשנו בחדר היולדת הרבה טיטין ועל ידי השיעול שתשתעל מהעשן יבואו לה צירי הלידה. מיד קראו חבורת אנשי מעשה מחסידי קוצק שבעיר ובאו עם מקטרותיהם ומילאו את הבית עשן, עד שלא ראו איש את רעהו. ובתוך העשן הזה לפתע נראתה שלהבת אש גדולה שהאירה את כל הבית וחשבו שנפלה דליקה בבית וקם רעש גדול בין הנאספים ובתוך הרעש הזה נשמע קול אנקתה של היולדת ובכי העובר שיצא לאוויר העולם."
כישרונותיו של הילד נתגלו בו בגיל מוקדם מאוד שלא כרגיל. רק החל הילד לדבר וכבר ראו בו שתפיסתו מהירה והבנתו עמוקה בכל דבר וזכרונו מפליא. בהיותו בן שנתיים הראה לו אביו בפעם הראשונה את סדר האלף בית עם התנועות. מיד ידע הילד להכיר כל אות ואות וכל תנועה ולקראן בשמן. אחרי ארבע שבועות כבר יכול להתפלל בסדור כראוי. כשמלאו לו שלש שנים היו לוקחו אביו אל שעורו עם בחורי הישיבה.
בגיל של חמש-שש כבר היה מלמד לבחורי ישיבה שעור בבקיאות ובחריפות והיו שבעים רצון מלימודו והוא עצמו היה מזכיר גם לעת זקנותו מן הדברים שחידש אז לתלמידיו הגדולים ממנו בשנים הרבה. ובהיותו בן שמונה דרש דרשה לפני גדולים ובקיאים ויצא לו שם בכל הסביבה לתהילה וקראו לו "העילוי מעלקיש". בן עשר סיים את הש"ס כולו.
אף על פי שנתפרסם כ"עילוי" עוד בהיותו נער צעיר לא קלקלה התהילה את שורת ענוותו ולא את התמדתו ולא תפס עניין הפרסום כל מקום אצלו וחשב עצמו לנער פשוט בעלמא.
האדמו"ר הזקן מקוצק הרגיש את הכח התורני הרענן המבצבץ בגאון הקטן וקרבו אליו ויעד אותו לחתן לו.
אביו התפאר והתגאה בבנו הגאון והיה אומר עליו שהוא קדוש מבטן ושסגולה יקרה זו נתנה לו מן השמים במתנה. אבל אילו שאלו אותו מן השמים אם רוצה עוד בן כזה היה מוחל על המתנה כי היה גופו חלש והרבה סבלו הוריו מחולשתו זו והרבה פעמים חלה בילדותו ולא פעם נואשו הרופאים מחייו.

שלשה מגדולי הדור בקשו לקחתו לחתן להם: האדמו"ר ר חיים מצאנז, החידושי הרי"ם מגור והאדמו"ר הזקן מקוצק.
בשנה הארבע עשרה התחילו בהכנות לחתונה הגדולה שלו בקוצק למועד שנקבע מראש.
מאז נעשה חתנו של האדמו"ר הקדוש מקוצק נקשרה נפש העילוי הצעיר בנפש האדמו"ר הזקן. ויהי לו האדמו"ר לא רק לחותן אלא לאב ומורה דרך בתורה ובחסידות והוא נעשה תלמידו וחסידו המובהק של חותנו לכל ימי חייו. חותנו היה אומר שלחתנו ישנו המוח והנשמה של המהר"ל מפראג ועל כן יש לשמור עליו שלא תקרה לו שום תקלה ושלא יקלקל המדרגה הגבוהה.
תקופת השנים הללו שדר בכפיפה אחת עם חותנו האדמו"ר הקדוש מקוצק היא הברוכה ורבת הרושם בחייו של חותנו האדמו"ר הקדוש מקוצק, היא הברוכה ורבת הרושם בחייו של העילוי והגאון הצעיר, ואפשר לחשוב אותה לתקופת הזהב של חייו. היו אלו שנות צמיחתו ושגשוגו תחת השגחתו והדרכתו של חותנו ורבו הגדול. כאן בבית חמיו עברו עליו ימי עלומיו ובחרותו. כאן נתבגר העלם בן הארבע עשרה והיה לאיש ולגבר ונתגבש ונשתלם הגאון בו.
אחרי שנות חינוכו בתקופת ילדותו ונערותו בבית אביו מצא כאן בבית חותנו בית מדרש גבוה להשכלתו התורנית והחסידית גם יחד. כאן נתגלה לו עולם התורה באור חדש.האדמו"ר מקוצק סלל לפניו שיטה שרחוקה מן הפלפול.
שבע שנים זכה האברך לחסות בצלו של הקדוש מקוצק. שבע שנים של שפע רוחני וללא דאגת פרנסה. נולדו לו בן ובת. ואף שלא נהגו בחצר קוצק בפזרנות ובמותרות, חי ללא דאגה . אולם שבע שנות הטובה חלפו חיש מהר. בשנת תרי"ט נסתלק האדמו"ר הזקן ועוד כארבעה שנים נשאר האברך סמוך על שולחן חמותו הרבנית אולם כשראה שפרנסתה הולכת ופוחתת נאלץ לחפש לו מקור למחייתו ולמחית ביתו.

בעיר פארצעוו התפנתה משרת רבנות והוא בעל כורחו נאות לקבל את המשרה. בגיל 24 לראשונה הפך לרב בישראל. אולם למרות כל המכשולים והתקלות שנתקל בהם בדרכו- לא נשבר ונשאר עומד איתן נגד כל הנפגעים.
מקוצק קיבל את הסיסמא וחזר ושינן אותה לתלמידיו וחסידיו שעיקר גדול בעבודת הבורא הוא לימוד תורתו הקדושה. "הרבה דרכים לעבודת הבורא-היה אומר- והדרך הטובה להגיע לעבודת הבורא היא ע"י לימוד תורה."
הרב אברמלה בורשטיין הצעיר מצא באדמו"ר הראשון מגור את רבו, אחרי פטירת חותנו ורבו האדמו"ר מקוצק, ונעשה חסידו של בעל חידושי הרי"ם והיה נוסע אליו. כתוצאה מכך עורר עליו את חסידי קוצק בעירו פארצעוו שירדו לחייו והעלילו עליו עלילות שונות, ולא נתנו לו אנשי העיר די ספוק פרנסתו והיה רעב ללחם ממש. למרות הכל הייתה זו תקופה בחייו בו למוד התורה השכיחו את צערו והוא חידש אז דברים נפלאים.
כשנודע לבעל ה"חידושי הרי"ם מדחקותו הנוראה בפארצעוו שלח לו לפרנסתו בכל שבוע חמישה עשר רו"כ.

הרב הגאון ר' יהושוע'לה מקוטנא מאוד השתוקק שידידו הגאון הצעיר הרב מפארצעוו יהיה שכנו הקרוב ועל כן נסע בעצמו לקרשנעוויץ הסמוכה ודרש שם בפני אנשי העיר בשבת בבית-הכנסת וספר להם שמכיר אברך שהוא "שר התורה" בדור הזה כמו הרשב"א בדורו והציע לפניהם שיקבלו את הגאון הצעיר לרב אצלם.ואכן- הרב אברמלה עבר לגור שם כרב העיר.
אולם בגלל קנאותו הקיצונית נעשו רבים שונאים לו והתחילו רודפים אותו בכל מיני דרכים, כמו בפארצעוו ונתמעטה פרנסתו. אולם הוא לא נבוך ולא נסוג והיה משגיח על כל עניני הקהל בעין פקוחה ונהג את הרבנות ביד רמה, כי לא הביט על הרבנות כעל מקור לפרנסה גרידא אלא כעל תפקיד קדוש ורצה למלאו כראוי בשלמות כדת וכדין.
כאן בקרושנעוויץ הרבה לעסוק בלמוד הזוהר הקדוש ושאר ספרי הקבלה ויצא לו שם בתורת הנסתר כמו בנגלה.
מלבד הלימוד היה דואג גם למזונותיהם של תלמידיו. הוא ידע והכיר כל תלמיד ותלמיד והיה קרוב לכל אחד קרבת נפש כאב אל בנו אם היה תוכו כברו. ואם לא היה תוכו כברו היה מרחיקו מישיבתו. על כן היו אצלו ממיטב בחורי הישיבה והלומדים. וכל מי שביקש בחור טוב לחתן היה פונה לישיבת הגאון מקרושנעוויץ.
באותה שנה גופה שנתקבל לרב בקרושנוויץ נסתלק רבו האדמו"ר ה"חידושי הרי"ם" מגור אז הכתירו החסידים את הרב הישיש ר' העניך הכהן לוין שהיה מראשוני תלמידי ר' שמחה בונם מפשיסחא ואחר כך מגדולי וזקני חסידי קוצק וגור ועתה היה רב באלכסנדר, עיירה של חרושת ותעשיה ע"י לודז. הנה לאלכסנדר נעתק עתה המרכז של חסידות גור.
התחילו חסידי גור לנסוע למקום חדש זה. בתחילה היססו רבים מהם, אולם כאשר ראו שגם הרב הגאון מקרושנביץ בא לשם, נחה דעתם.
אהבה גדולה נתקשרה בין התלמידים והרב הצעיר מקרושנביץ ובין הרבי הישיש מאלכסנדר. ההבדל בשנים לא מנע בעד הידידות הגדולה שהייתה בין שני גאוני התורה והחסידות.
רק ארבע שנים הנהיג את עדת חסידיו (משנת תרכ"ו, שנת פטירת הרי"ם מגור עד שנת תר"ל).
כשהגיעה השמועה על פטירתו של הרבי ר' העניך לרב מקרושנביץ לא שהה אף רגע כדי להחליף את בגדיו ומבלי לחכות שיביאו לו עגלה רץ מביתו ברגל ישר אל הדרך המובילה לאלכסנדר. אנשי ביתו הוצרכו לרדוף אחריו עם עגלה עד שלבסוף נעתר להם לשבת בתוכה. וכשבא לאלכסנדר כבר אחר את ההלוויה וכבר הגיעו עם הנפטר לבית העלמין. כשראה זאת הרב מקרושנביץ עקף את שער בית העלמין טיפס ועלה בגדר וקפץ משם והגיע למקום הקבורה. בשעה שהניחו את המטה של הנפטר על הארץ, בטרם יורידוה אל הקבר נפל אין-אונים בפישוט ידיים ורגלים ארצה סמוך לגופת רבו הנפטר ונשא קולו בבכי עד לב השמים, והכול בכו עמו ולא יכלו להזיזו משם עד שהרימוהו ונשאוהו משם על כפים. כל כך קשה הייתה עליו הפרידה מעל רבו הנערץ.

לאחר שעברו כשלשה חדשים מפטירת הרבי ר' העניך נמנו וגמרו החסידים למנות עליהם רבי. החליטו לפנות אל הרב מקרושנביץ, חתנו של האדמו"ר הזקן מקוצק, אבל כיון שלא היו בטוחים אם יסכים החליטו לשאול תחילה את פיו. את שליחות הטילו על אחד מחשובי חסידי קוצק לשעבר, תחילה היסס הרב ודחה את הדבר אולם החסיד השליח לא הרפה ממנו והתחיל להוכיח לרב מליטומורסק כמה נחוץ וחשוב שיקבל עליו את האדמו"רות. הויכוח הזה התקיים בפניו של הרב מקרושנביץ. הרב ישב ושתק ולא התערב בויכוח רק הקשיב לדבריהם. רק פעם אחת הפסיק את שתיקתו ואמר: "אילו הייתי יודע שנמצא יהודי אחד שיכולתי להתוודע ממנו דבר שאיני יודע עדיין הייתי הולך ברגל אליו פרסאות על פרסאות".
הוא לא נהג להרבות לדבר עם חסידיו וגם על שאלותיהם היה משיב בקיצור נמרץ. אחד מן המקורבים אליו הזכיר לפניו שאנשי שלומו דעתם נחלשת עליהם מזה שהוא ממעט לדבר עימהם. גם כשבאים לשאול עצה ממנו מקפיד עימהם יותר מאשר עם איש שאינו מאנשי שלומו השיב לו: "דעו לכם שכל רגע ורגע שאני מבטל מהלימוד שלי, כבר חסר לחסידים שלי בביתם גם בשכבם על מיטתם. וכל כן כל מה שאני מקצר דבורי עימהם היא טובה גדולה עבורם".
גם בנשלסק קבל עליו כל טרח הצבור ונהג את הרבנות ביד רמה. אולם גם כאן לא נמלט מרדיפות. הוא השגיח כדרכו, בהקפדה רבה על כל עניני הקהילה ופסל שנים מהשוחטים בעיר. אחד מהם הודה שבצדק נפסל והתנצל אולם השני ביקש להתנקם ברב על אשר פסלו ואליו נלווה עוד בן בלייעל שניהם נתחברו יחד וטכנו עצות כיצד להתנקם ברב, וכשבאה ההזדמנות לידם, כשהרב שכח בבית הכנסת לעשות "הנותן תשובנה" כתבו מיד "מסירה" לשר הפלך שהרב של נשלסק הוא מורד במלכות . וכך בבקר יום חרף קר אחד הופיע ראש העיר נאשעלסק בלוית חבר הקהילה בביתו של הרב ומסר לו כתב פיטורין ממשרתו מטעם שר הפלך בלומז'ה וגם גזירת גירוש. היה זה אחד מימות החורף הקצרים ושלג וקרח נורא ולא ידע אנה יפנה עתה עם בני ביתו, במשך שעות ספורות שנתנו לו. וכאן מתגלה לפנינו הגאון במלא גדלו ותקפו. התלמיד המובהק והיורש הרוחני של האדמו"ר הזקן מקוצק שגער פעם בחסידיו וצעק : "רוצה אני שאף אם יתמוטטו השמים ותתפורר הארץ אבל האדם על עמדו יעמוד ואל יזוז משלו...". האיש רצוץ הגוף שלא פעם התעלף מחולשה בשעת לימודו, לא חלשה עליו דעתו ברגע מכריע זה. הוא לבש עוז וקבל את הגזירה באומץ רוח ובשקט ולא נבוך וצווה על תלמידיו להיכנס לשיעור כרגיל כאילו לא קרה דבר, והעמיק עמם ללמד וחידש דברים נפלאים. ונעשה לו נס ונדחה הגירוש עד למשפט. גם ביום המשפט למד שיעורו כרגיל ורק היה שרוי בתענית ובקש שיאמרו תהילים, ולבית המשפט שלח את העורך דין שלו. וזכה במשפט והוחזר לו תאר הרב ובטלה הגזירה.
מיעוט השינה , התמדתו הגדולה, עול הרבנות והאדמו"רות ועל הכול הרדיפות התישו את כוחותיו הדלים והתחיל שוב גונח ויורק דם.

קבלת האדמו"רות
יום קדם בואו לסוכטשוב, נסע לשם במכוון אחד ממעריציו הרב מקליש הגאון ר' חיים אלעזר וקס בעל "נפש חיה", ודרש בבית הכנסת במעמד אנשי העיר דרשה נלהבת לעוררם שיכינו עצמם לקבלת פני רבם החדש הגאון ושר התורה, כי גדול וקדוש הוא וצריכים להיות זהירים בכבודו כמו בכבוד ספר התורה. וכך היה. כשהגיע ביום המחרת לסוכטשוב יצאו לקראתו כל אנשי העיר לבושי חג וקבלוהו בכבוד גדול. התירו את הסוסים שהיו רתומים למרכבתו ונשאו את המרכבה על שכמיהם. הגאון העניו נדהם למראה הכבוד הרב שנוהגם בו ובדמעות בעיניו אמר: "לבשר ודם חולקים את כל הכבוד הזה?..." את מקום משכנו בסוכטשוב קבע בבית מרוחק מן העיר שקנו עבורו במיוחד מידי נכרי. והרבה נפלאות מוסרים חסידים על הבית הזה וקנייתו. וכשחרבה העיר כולה במלחמת העולם הראשונה ונהרסו כל הבניינים שעמדו בסביבת הבית נשאר על עמדו רק הבית שבו היה גר הגאון והאדמו"ר מסוכטשוב.
כאן בסוכטשוב בקש לשבת בשלוה ולעסוק רק בתורה. ובאמת נעשה ביתו ועד לחכמים ומרכז לתורה ומכאן יצאה ההוראה לכל הגולה. מקרוב ומרחוק השכימו לפתחו בשאלות הלכה וגם הריצו אליו שאלות בכתב בעניינים שונים והוא השיב לכולם. גם הישיבה שלו גדלה ומכל קצוות הארץ נהרו אליו תלמידים מופלגים בתורה.
גם מספר חסידיו הלך וגדל מיום ליום. אף כי לא היה מרוצה מזה כי זכר תמיד את הברכה שברכו חותנו לפני פטירתו. שאם יהיה רבי לחסידים אל יהיה לו "עולם" גדול.
היה מתרעם מאוד על חסידיו שמספרים מופתים ממנו. "בקוצק – היה אומר – לא היו מדברים כלל במופתים רק לעיתים רחוקות" והיה לועג לאותם החסידים שרואים עיקר עבודתו של האדמו"ר במופתים "אפשר שגם לפקוד עקרות נחשב אצלם למופת – היה אומר – אבל זה יכול לפעול אפילו שואב המים" והיה מוסיף ומסביר: "כל אדם יכול להושיע לחברו על ידי תפילתו. אלא בתנאי שצרתו של חברו ל
תהא נוגעת עד נקודת לבו ובצרתו יהא לו צר, אבל אין זה דבר קל להרגיש במידה כזאת את צרתו של חברו עד שיראה אותה כצרתו ממש, כי לכך צריך להיות איש המעלה..."
ולא הבינו האנשים הפשוטים שגורמים לו הרבה בטול תורה והטרידוהו הרבה בבקשות לפרנסה, לרפואה ובייחוד לשחרור מן הצבא, כי היה זה הזמן שהממשלה הטילה חובת צבא, והדבר ידוע שבזמן ההוא עשו כל מיני תחבולות בכדי להשתחרר מן החובה הזאת. והיו נוסעים אל האדמו"ר מסוכטשוב והיה הדבר מפורסם. והיה נותן לכל אחד עצה מתאימה. וכששאלוהו פעם מדוע עונה לעומדים לבחינת הצבא בהתגלות יותר מאשר בשאר עניינים ואינו חושש כלל, השיב: שברור הלכות הוא פדיון שבויים.
הרבה מעשיות מספרים חסידים בעניין זה של שחרור מהצבא ומופתים ראו בדבריו. אבל לשיטתו ראה רק תפקידו לעודד את האברכים הלומדים לבל יפלו ברוחם ולבל יסיחו דעתם מתורה ועבודה, ועל ידי כך יהיו נושעים.
מסופר שכשהקימו את בית המדרש החדש בסוכטשוב עשו סעודת ראש חודש. אמר חסיד אחד שהמקום צר מלהכיל את כל החסידים. ענה הרבי ואמר: "בשביל החסידים שישנם כבר- דיו גם בית מדרש זה ובשביל אלה שייתוספו אקדימי פורעניתא לא מקדימינא, די לה לצרה בשעתה.
והיה בורח מן הכבוד והפרסום ופעם אמר באנחה: "מה רוצה העולם ממני שנעשיתי כל כך מפורסם. מי ייתן והיו מחזיקים אותי לאיש פשוט כמו חייט הייתי יכול לעשות טובה לכל העולם כולו..."
מלבד טרדות הרבנות וטרח הצבור והנהגת החסידות והנהלת הישיבה היה מרבה לענות לשאלות בהלכה. וכל הלכה ברר באופן יסודי שלא נשאר אחריו ספק כל שהוא. ואם לא נתבררה לו ההלכה של השאלה כל צרכה היה מפסיק ודוחה את בירורה לזמן אחר, כי היה אומר שבכל פעם שעוסק בבירור ההלכות מאירים לו אורות הידועים לו ונפתחים לפניו כל המקומות, ואם בתחילת הבירור לא הואר לו כראוי סימן הוא בידו שאין שעת הכשר עתה ומן השמים מעכבים וצריך להמתין עוד.
מלבד רבותיו הגאונים והצדיקים: - חותנו האדמו"ר מקוצק, ה"חידושי הרי"ם" מגור והרבי ר' העניך הכהן מאלכסנדר שבהם היה דבוק כתלמיד, עמד בקשרים קשרי שו"ת של הלכה וקשרי ידידות ורעות עם כל שאר גדולי התורה והאדמו"רים שבדורו. אף הם התייחסו בהערצה וכבוד לתורתו ורחשו לו חבה וידידות.
מבין כל הגדולים ההם בולטים בייחוד קשריו עם הגאון ר' יהושע מקוטנא שהיה קשיש ממנו בהרבה.
מלבד הגאון מקוטנא היו לו ידידים גם בין האדמו"רים שבדורו. אף הוא היה מכתת רגליו ונוסע אליהם, גם לאחר שנעשה הוא עצמו אדמו"ר.
קרוב לחמישים שנה היה הגאון מסוכטשוב האישיות המוסמכת שאליו פנו כל גדולי הדור: רבנים אדמו"רים וכן קהילות שונות בשאלות של דין והלכה וצפו למוצא פיו. מי שמעיין בשאלות ותשובות "אבני נזר" שלו על כל חלקיו, אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן המשפט, יראה שלא הייתה שאלה אחת חשובה בעולם היהודי שלא פנו בה אל הגאון מסוכטשוב.
את תשובותיו הוא מבסס בעיקר על הש"ס והראשונים.
הגאון מסוכטשוב ידע את ערך תשובותיו ודרש מכל המעיינים בהן שילמדו היטב את דבריו ולא רק לצאת ידי חובה בקריאה בעלמא.
להוראה ניגש הגאון מסוכטשוב באימה ובחרדת קדש ולכן מייעץ לתלמיד חכם אחד שלא יעסוק בהוראה מפני שהוא צעיר עוד בשנים.
בתשובותיו מבצבץ ועולה גם החסיד שבו.
לפעמים הוא מביא ראיה מהנהגת גדולי האדמו"רים לפסק דינו בתשובה.
כגדול אמיתי הרשה לעצמו לכתוב דברים כדורבנות לרבנים שהתיימרו להיות חכמים גדולים ופוסקים בעיניהם.
יש שבתשובותיו הוא גם מורה על דרך ארץ ומוסר. רבות ומרובות השאלות שקיבל והשיב עליהן והן מקיפות כל שטחי החיים הישראליים ולא היה עניין ציבורי או כלל ישראלי קטן או גדול שלא בקש לו יסוד בהלכה. התשובות "אבני נזר" תשארנה לדורות כראי המשקף את החיים הישראליים באותו הדור והן משמשות מקור חשוב בשביל כל מורה הוראה בישראל.

עמדתו בקשר ליישוב ארץ ישראל
עמדתו הברורה והאיתנה בשאלת ישוב ארץ ישראל. הוא פסק להלכה שלא רק מצווה היא ישיבת ארץ ישראל וקניית נחלאות בה, אלא לדעתו עיקר מצוות ישיבת ארץ ישראל היא להתפרנס ממנה ולא להצטרך לחוץ לארץ. וכן לא נרתע מלפסוק שאין להמתין עם העלייה עד שישיגו רישיון אלא יעפילו ויעלו.
ולא רק פסק להלכה, אלא למעשה שלח את בנו ואת חתנו לארץ ישראל בשנת תרנ"ח- על מנת לקנות שם שטח אדמה גדול ולייסד ישוב של יראי ה'. אלא שלא עלה הדבר בידם כי בבואם לארץ הקודש יצאה הגזירה מאת הסולטאן הטורקי שלא למכור ליהודים נחלות בארץ ישראל. וראה בזה שמן השמים מעכבים. ומספרים חסידים שעשה בביתו קניין ארץ ישראל על ידי לימודו וברור ההלכות במצוות התלויות בארץ.
רעיונותיו בעניין מצוות ישוב ארץ ישראל נעשו פופולאריים בין חסידיו והיו לשיחת היום בפיהם. ומספרים שיום אחד בא אליו סוחר עצים ידוע וסיפר כי עשה חוזה עם אחד הסוחרים מדנציג והתחייב לשלוח לו עצים ברפסודות על פני הווייסל ליום קבוע. ועתה מחמת שאין מים בווייסל לא יוכלו העצים להגיע לדנציג ליום המיועד, ויישאר בלי משען לחם כי כל הונו והונם של אנשים אחרים הושקע בעצים הללו. וביקש עזרתו של הרבי. דחפו האדמו"ר בשתי ידיו החוצה ואמר לו: "ומה אתה רוצה ממני שגם מים על פני הווייסל אתן? והאיש הלך ממנו במר נפשו. אך טרם התרחק הסוחר בחצר רץ אחריו האדמו"ר ואמר לו, אם יש ביכולתו לתת ששת אלפים רו"כ למען ישוב ארץ ישראל- יהיו העצים במועד הקבוע בדנציג. הסוחר לא התמהמה ומיד סילק במזומנים את הסכום הזה והמים בווייסל הלכו וגאו והעצים הגיעו בזמנם לדנציג.
ומסופר שבכל פעם שקיבל איזו מתנה מארץ ישראל זלגו עיניו דמעות מרב שמחה.

וכך היה סדר יומו: במשך מעת לעת, כי גם את לילותיו עשה כימים, היה ישן כשתי שעות עד חצות, ובחצות היה קם והיה לומד עד שהאיר השחר. הוא היה אומר שהלימוד אחר חצות חביב עליו מאוד "כי בני הבלייעל כבר עשו ומלאו את תאוותם והאוויר נקי, ובני אדם ישנים ואינם מבלבלים אותו במחשבותיהם הפגומות" ואז היה גם כותב את תשובותיו לשאלות בענייני הלכה. וקודם אור היום היה לומד ספרי קבלה. וכשהאיר היום התפלל ואחרי התפילה למד עם בני הישיבה עד שעה שתים בצהרים. אז היה טועם דבר מה לאכול. ואחר האוכל היה חוזר לשיעוריו וכך עד תפילת מנחה. בין מנחה למעריב היה מקבל אנשים ואחרי מעריב שוב לומד וכך חוזר חלילה. כשנתרבו בני הישיבה נתחלקו הלומדים למשמרות ולא פסק קול רינה של תורה ותפילה מבית מדרשו כל היום וכל הלילה. הוא היה מעורר את תלמידיו ומזרזם ללמוד בחשק ובשמחה והיה אומר להם כמו שכתב בהקדמה לספרו "אגלי טל":..."עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעין בדמו..."
במשך שנות ניסיונו הרבות סלל דרך לימוד בשביל תלמידיו. והיתה דרך הלימוד שלו ידועה בשם "הדרך הסוכטשובית" או "הלימוד הסוכטשובי" היינו ללמוד גמרא על פי השכל הישר ולהימנע מפלפולי סרק. בכדי להרגיל את תלמידיו בדרך זו ציוה עליהם תחילה ללמוד גמרא עם פירוש הר"ן ומימרא הייתה בפיו "כשלומדים ר"ן מקיימים "מחיית עמלק" כי מה היה עמלק? עקש ופתלתול והר"ן כולו ישר..." ולא רק הר"ן למדו בסוכטשוב אלא את כל הראשונים והיה מבאר את שיטתם בכל סוגיה וסוגיה של הגמרא.
וגאון בתפילה כיצד? חסידים מספרים שהיה עומד בתפילה בלי ניע ובלי זיע ורק פניו בוערות כאש והיו המילים יוצאות מפיו במהירות מפליאה כחץ מקשת עד שהיה כמעט גומר את כל התפילה בנשימה אחת וכשהיה עובר לפני התיבה, בחזרת הש"ץ היה פורץ בקול גדול ובמהירות עצומה, ובלי תנועות ובלי נענועים והפלא היה שאף שאמר את תפילתו במהירות הבזק היו שומעים בבירור כל מילה ומילה יוצא מפורשות מפיו. והיו אומרים עליו: כמהירות שכלו הגאוני כן תפילתו. ואותה קיבל מחמיו האדמו"ר הזקן מקוצק.
והיה ממעט באכילה כדי שלא יצטרך להרבות בשינה, שהאכילה מביאה לידי שינה, והשינה מביאה לידי בטלה וגוזלת מזמן הלימוד. וכשהיו מפצירים בו לאכול עוד מעט כי היה טועם מן האוכל רק משהו מן המשהו, היה ממאן ואומר: "הגם שהיה צריך אולי לאכול עוד, אבל מה ארוויח מזה? אם אוכל יותר, אצטרך גם לישון יותר, ואימתי אלמד?"
ולא נהג לעלות על קברי צדיקים ביום "היארצייט" והיה אומר: "מה שה"עולם" נוהג לנסוע על קברי צדיקים – טעות בידם, כי מי שאינו מסוגל לראות את הצדיק הנפטר פנים אל פנים, חבל על ממונו שמוציא על הנסיעה..." ולדעתו מוטב ללמוד דף גמרא או זוהר הקודש מלנסוע לקבר.
מסופר על חסיד אחד שחלה והיה שרוי בצער רב על שאינו יכול לקיים מצוות תפילין ושלח את בנו אל הרבי להזכיר לפניו את צערו. בא הבן וסיפר לרבי שאביו חולה מאוד, ובוכה על שאינו יכול להניח תפילין אמר לו הרבי "תמה אני על אביך. אף אני בהיותי בקוצק נחליתי פעם בערב יום הכיפורים והרופאים אסרו עלי להתפלל וללמוד כל אותו הלילה. יכול אתה לתאר לעצמך אני בלא תפילה ובלא לימוד בליל יום כיפורים! ובכל זאת לא נעצבתי אל ליבי והייתי שרוי בשמחה רבה מאחר שזה היה רצונו יתברך, שמחתי לקיים את רצונו. אף אתה לך אמור לאביך בשמי שאם רצון הבורא שלא יניח תפילין אל יתעצב ויעשה את רצון הבורא יתברך באהבה ובשמחה".
עם כל קפדנותו היה בעל לב טוב ורחום ורחמיו נכמרו אף על שונאיו שרדפוהו נפש. על אף כל הרדיפות שרדפוהו לא היה לו שמץ טינה עליהם ואף היה מתפלל לשלומם. שאל אותו פעם אחד הבעלי-בתים שלו בסוכטשוב: "יאמר לי רבינו, מפני מה אצל קודמו, הרב ר' אלעזר שלא היה רבי של חסידים ("גוטער איד") כל מי שפגע בכבודו היה סופו רע ומר והפוגע בכבוד רבינו שהוא "גוטער איד" לא כל שכן? על אחת כמה וכמה שצריך לבוא עליו עונש. השיב לו האדמו"ר הטוב והחכם: "והלוא אתה בעצמך כבר אמרת את התירוץ – שאני "גוטער איד".
הוא היה כולו נתון בתוך עולמו, עולם התורה, ורק מתוך הכרח, אנוס על פי מצוות הרופאים, היה נוסע להתרפא למקומות שונים גם מחוץ לפולין היה בקרלסבד, זלצבורן, ועוד, כיוון שהיה חולה ריאות כל ימיו והיה משתעל ורוקק דם.
לא יכול היה גאון ההלכה לראות בעיניו ולסבול כיצד יהודים מחללים את שם ישראל ושם שמיים בפרהסיה. הדבר היה מרגיזו עד עומק נפשו. בייחוד לא הייתה דעתו נוחה מיהודי אשכנז והיה שונא את הארץ ההיא. הוא היה אומר שגרמניה היא עמלק שכתוב "אשר קרך בדרך" וגרמניה מקררת את כל היהודים. "אוירה של הארץ ההיא מטמא – היה אומר – וכל אימת שאני בא לשאוף אויר צח בגרמניה, קשה עלי לחדש שם חידושי תורה... לשנה האחרת נסע לשצאווניץ מקום מרפא בפולין וסיפר "ששם אפילו העצים רוצים לשמוע קדושה. וסידר מנין והתפלל בציבור ביער ושמע בשעת התפילה כי העצים אמרו קדושה וענו "אמן" וברוך הוא וברוך שמו" וסיים את סיפורו: "אז החלטתי שלא לנסוע עוד לגרמניה לשאוף אויר צח.
רוב מימרותיו השמיע בשעת הכשר סובבות על הציר האחד והמיוחד שהיה עמוד התוך של חייו והוא הלימוד.
הוא היה אומר: כשמשקיעים את הראש בתורה שבעל פה רואים את העולם בעיני בן חורין ואין פחד ממחשבות רעות ומהרהורים רעים ולא ממינות וכפירה שאין להם אחיזה בתורה כלל וכלל.
- מפני מה את ה"גמרא" בלי המפרשים, לומדים הכל? מפני שהיה להם לבעלי הגמרא כוח הצמצום בשביל כולם.
כשפרצה מגפת החולי-רע בפולין ובאו אליו חסידים לשאול מה לעשות נגדה. השיב : שלשה דברים יש לעשות: תפילה בצבור וקטורת וללמוד גמרא.
כאשר סיפרו לו שאחיו אבד לו כל כספו במחר, לא הצטער אלא אמר: "מעתה יתחיל לעסוק בתורה".
היה רגיל לומר: "אי אפשר להרגיש בטעמו של יום טוב כל זמן שלא למדו את המסכת של "יום טוב".
את כל הבא במחיצתו, בייחוד את תלמידיו היה בוחן בעיניו החודרות חדרי נפש וידע את כל המתרחש בנפשו של החסיד והתלמיד. הוא היה נוהג להרים את כובעו של העומד לפניו ודחפו למעלה על הראש כדי שיהיה כל המצח מגולה והתבונן במצח והיה אומר שקורא מעל המצח כמו מעל הכתב. והיה מרגיש בחוש בכל אדם ואדם אם מתנהג הוא בטהרה וקדושה. ולפעמים לא הושיט ידו לחסיד אלא רק אמר לו שלום בפיו.
ואף הוא עצמו העיד על עצמו כך ואמר פעם במעמד חסידיו: מספרים על הרבי ר' בונם מפשיסחא שבחזרו מן המקווה בערב שבת היה מרגיש ויודע מכל מה שנעשה בעיר במשך כל השבוע. וזה דבר חידוש אצלכם? גם אני כל אימת שאני מהלך בהשכמת הבוקר מחוץ לעיר סוכטשוב הנני מרגיש מה שהיה כל הלילה בעיר וזה אינו דבר חידוש, כי מי שלא קלקל את עיניו וכל חוש שלו הוא חוש התורה, הריהו מרגיש הכל ורואה הכול..."
גם לעת זקנותו כמו בנעוריו לא שינה מהתנהגותו ועבודתו. סדר יומו היה קבוע כמקדם. את שיעוריו עם תלמידיו היה נאלץ להפסיק בגלל השיעול שגבר עליו לעת זקנה. הוא הצטער מאוד על כך שאינו יכול עוד לקיים את המצווה ללמד לתלמידיו שכפי שהרגיש, היא גדולה ממצוות ללמוד, ואז התמסר לעבודת סידור חידושיו שחידש במשך חייו על מנת להביאם לדפוס למען יוכלו ללמוד מהם.
מלבד עבודת עריכת ספרו זה לדפוס היה עסוק הרבה גם בכתיבת שאלות ותשובות, שלא פסק מהן עד יומו האחרון. בספר "אבני נזר ישנן תשובות שכתבן בשנת תר"ע-1910 שנת פטירתו.
וגם עתה לעת זקנותו לאחר שעבר את דרך חייו הארוכה והמלאה יגיעת רוח מאומצת ובלתי פוסקת עדיין, היה רענן ברוחו ולא נס ליחו מלחדש חידושי תורה בהלכה רק גופו החלוש נחלש עתה יותר. הוא היה מתעייף מעבודתו הקפדנית, השיעול היה מטרידו וגם העילפון היה תוקפו לעיתים כמו בימו נעוריו מאז. ורק הודות לזוגתו הרבנית מרת שרה צינה שעמדה לימינו בכל עת תמיד יכול היה להחזיק מעמד ולהתגבר על חולשת גופו. היא הייתה אשת חייל ומצוינת בכל המידות הטובות שמונים באשת חייל והיתה לו לעזר בכל. היא הייתה רבנית מבטן ולידה ומבית אביה למדה להכיר בגודל ערכו של בעלה הגאון והצדיק שנפל לה בחלקה ועל פי מצוות אביה האדמו"ר מקוצק שמרה עליו והשגיחה לבל יאונה לו כל רע ושלא יפריעוהו וימנעוהו מעבודת הקודש שלו. באפיה המוצק שירשה מאביה, שימשה לו תמיד ועד זקנה סמל של קוצק ומשענת וסלע איתן והיתה מחזקתו ברוחו. היא לא נתנה לו להיכנע לחולשתו וכשהיה מתאונן לפניה על חולשה הייתה ממריצה אותו בעבודתו. היא תמיד שמרה בזיכרונה מה שאמר לה אביה על דבר בעלה הגאון עוד בקוצק, כאשר היה חולה אנוש והרופאים כבר נואשו ממנו "הוא בא לעולם הזה כדי למלא תפקיד גדול להיות שר התורה בדור הזה ועל כן כל אימת שיהא עוסק בתורה שום מחלה לא תוכל לו ואם יפסיק חלילה יהיו חייו בסכנה" וציוה עליה אז להשגיח עליו ולא להשאירו יחידי בלילה כשיושב ולומד. מאז נדדה שינה מעיניה בלילות.
כסלע איתן ומשענת נאמנה שימשה לו זוגתו גם עתה לעת ששניהם הגיעו לזקנה ושיבה והיא הייתה בעיניו הסמל החי וההמשך של רוח קוצק העשויה לבלי חת ולבלי כניעה, ויהא מה שיהא. והנה בערב חנוכה שנת תר"ע נפטרה הרבנית הצדקת מרת שרה צינה. פטירתה הייתה קשה עליו מאוד.
אחרי פטירת אשתו הלך ונחלש מיום ליום. כמה שבועות קודם פטירתו נפל למשכב שממנו לא קם עוד. ובשבתות האחרונות שלו כשלא יכול היה עוד לרדת ממיטתו ציווה לנהל את "השולחן" כמו תמיד כשהוא שכוב במיטתו בחדר הסמוך והדלת לחדרו פתוחה. והיה רואה משם ומצווה לשמשו מה לזמר וגם לחלק את היין למסובין. שבת אחת בהיות החסידים מסובין לשולחן ומזמרים ראו אותו לפתע עומד בפתח הדלת. נבהלו וניגשו אליו. התנצל לפניהם ואמר: "שכחתי שאני חולה" לקחוהו על הידיים והשכיבוהו במיטה מפני שלא עצר כוח לגשת בעצמו למיטתו.
עד יומו האחרון לא פסק מלהגות בתורה. בלילה האחרון שלפני פטירתו היה שרוי בשמחה יתירה וציווה לתת לו ספר של המהר"ל מפראג. פתח ועיין בו ועשה קמט באותו דף וסגר.
מספרים חסידים שבשעת פטירתו כמו בימי חייו חפף עליו הוד קדושה והיתה דעתו צלולה עליו ועמדו מסביב מיטתו בנו יחידו וחתנו ונכדיו. כשראה אחד מנכדיו שקצה רגלו האחת נשמטה ותלויה מחוץ למיטה ניגש ורצה להרימה ולהניחה כולה על המיטה, רמז לו הגאון הגוסס בתנועת ראש בלבד שלא יגע בו כדין "גוסס אין מזיזין אותו" ואסף את רגלו בעצמו אל המיטה. ובעוד שפתיו דובבות "מקבץ נידחי עמו ישראל" הוציא את נשמתו בנשיקה. הוא נפטר ביום א' לסדר "כי תשא י"א באדר א' תר"ע.(1910 )
הוא נשאר בזיכרונם של תלמידיו ותלמידי תלמידיו, חסידיו ומעריציו בחייו וכן במיתתו כסמל של איש תורה חי ותוסס שופע ומשפיע קדושה וטהרה על סביביו ועל הדורות הבאים ונתקיימה בו צוואת חותנו ורבו האדמו"ר הקדוש מקוצק שאמר "יתמוטטו השמים ותתפורר הארץ והאדם אל יזוז משלו..."
גאון ההלכה וצדיק הדור לא זז משלו.

הספר "אגלי טל" יכול להיחשב לספר לימוד קלסי ומדריך בהבנת שיטותיהם של הראשונים ביחס לגמרא. ואף שהספר אינו מקיף אלא חלק קטנטן מים התלמוד היינו הוא מטפל בבירורן של הלכות שבת על י"א מלאכות מסדר הפת בלבד מכת מקום הוא משמש דוגמא מוחשית של שיטת לימודו וממנה יכולים ללמוד על השאר כי זוהי כל מטרתו בספר זה "למען ילמדו מתוכו דרכי לימוד" ובסוף ההקדמה הוא מבקש מאת כל מי שיעיין בספרו זה שלא יעיינו בו ברפרוף ובמרוצה אלא במתינות "ואם עדיין יקשה להם דבר יעיינו בו פעמיים שלש" ועל ידי עיון זה תתברר ללומד הסוגיא מכל צדדיה.
הגאון מסוכטשוב מראה לנו כיצד לרדת לעומק דעתם של הראשונים ובעזרתם להבין את הגמרא שהיא קצרה וסתומה. מראה מהו הצד הדומה שבדעותיהם ומהו הצד המבדיל שבינים ומגלה את הבסיס שעליו הם נשענים וסומכים בגמרה עצמה. על ידי שיטה זו מתרגל הלומד הצעיר לגשת לפתרון הסוגיות הקשות ביותר שבהן הוא נתקל על כל צעד ושעל מתוך סדר והגיון ורואה ברכה בלימודו.
שיטת לימוד זו מצאה לה מהלכים בין הלומדים בדורות האחרונים ועתה אינה עוד חידוש. ובזה גדול חלקו של הגאון שלנו מסוכטשוב שהיה אחד מסוללי הדרך בשדה הלימוד התורני.
מאות תלמידיו ותלמידי תלמידיו הפיצו ומפיצים את שיטתו והיא נתקבלה ברוב הישיבות הגדולות. במובן זה שימש הספר "אגלי טל" כספר לימוד ראשון על פי השיטה החדשה הזאת. השיטה הזאת מכניסה את הלומד לתוך חוגם ועולמם של הראשונים, אל דרכי הבנתם והסברתם את הסוגיות עד שהוא נעשה כעין שותף לכל המשא ומתן המתנהל בין ענקי הרוח ההם בענייני ההלכה והגאון מסוכטשוב רק מדריך את התלמיד הרך כיצד להתמצא בדבריהם של הראשונים בהראותו על הצד השווה שבהם או במה הם חולקים זה על זה.

קישורים
מדריך למסייר בסוכטשוב
סמל בורנשטיין, שמואל-אברהם ז"ל, נכד האדמור נפל במלחמת העצמאות

יהדות סוכאצ'ב

2007-02-07T17:14:00.001-08:00

JGuide SO XX GD TX

מתחת למעטה השלווה של העיר מסתתר עבר טראגי של קהילה יהודית שלימה בת כ-4000 תושבים שנמחתה מעל אדמת פולין. רק מעטים מבניה שרדו את המלחמה הנוראה. אחדים מבניה הגשימו חלום ציוני ועלו לפלסטינה, ואחרים הגרו לארץ ההבטחה הגדולה-לאמריקה. רק הם נותרו כדי לספר לנו את שהעיר הזאת מסתירה: עבר של קהילה יהודית בת כ-600 שנים, שגדלה והתפתחה עם העיר ותרמה לה את מיטב הכישרונות והיכולות שיהודים מביאים לעיר: בתעשייה, בתרבות ובפוליטיקה. קהילה שידעה שגשוג כלכלי, מול פגעי טבע ומלחמות. עלילות דם ורדיפות גזעניות, מול פטריוטיות ומסירות כיס ונפש לאומה הפולנית.סימנים לאותה קהילה מקהילות ישראל בפולין, כמעט שלא נותרו, למעט אוהלו של האדמו"ר אברמלה הגאון מסוכאצ'ב וקבר אחים. רוב התיירים עוברים ליד סוכאצ'ב כדי להגיע לכפר הקטן השכן, מקום הולדתו של שופן, ז'לז'ובה- וולה, Zelazowa-Wola הנמצא כ-5 ק"מ מצפון לעיר. בימי ראשון נערכים בבית שבתוך הגן הרומאנטי, קונצרטים ע"י טובי הנגנים של יצירות שופן.
שמה של סוחאצ'ב הלך לפניה בעיקר בשל חסידות סוכאצ'ב שנוסדה בה. חסידות שהייתה ממשיכת דרכה של חסידות קוצק. הייתה זו קהילה אשר ממנה יצאו אנשי שם שייצגו את יהודי פולין בתחומי החיים השונים.ההיסטוריה של העיר מתחילה כבר בתחילת המאה ה-13. בתחילה הייתה עיר בירה של נסיכות עצמאית, נהרסה ע"י הליטאים וההותנים ורק באמצע המאה ה-14 קיבלה זכויות עירוניות. ב-1476 צורפה לפולין ובה ישב הסטארובטה, פקיד המלך.הקהילה היהודית בסוכצ'ב לא הייתה מן הקדומות בפולין. היא נמנתה עם ישובי היהודים בפלך המרכזי של פולין-מאזוביה. הידיעה המקורית הראשונה על יהודי המקום מקורה בשנת 1426, ועניינה בסכסוכים בין ה"שלאכתה", האצולה, לבין יהודי "ארץ" סוכצ'ב.אולם יש הוכחות שהיהודים ישבו בה עוד קודם לכן.לפי סקירה של פקיד המלך משנת 1599, היו ברשות יהודי העיר 20 בתים, יש להניח שהקהילה מנתה אז 320 נפש, לפי 4 משפחות בבית ו-4 נפשות למשפחה. ב-1620 כבר נזכר קיומו של בית כנסת וב-1765 כבר הגיע מספר אוכלוסיה יחד עם כפרי הסביבה ל- 1349 נפש. ב-90 השנים הבאות גדלה האוכלוסייה היהודית פי ארבעה והגיעה ל-2419 נפש, אולם בעקבות מלחמת העולם הראשונה הצטמצמה האוכלוסייה. ערב פרוץ מלחה"ע השנייה הגיע מספר הנפשות בה ל-4000 .דלים המקורות על פעילותם הכלכלית של היהודים. במאה ה-15 הם עסקו לרוב ביחסי אשראי, הלוואות בריבית לנוצרים, לאצילים וכן ליהודים,בתקופה זו דל היה חלקם של היהודים במסחר, שכן אין מוצאים אותם ברשימות המכס ובירידים הבינלאומים. אולם בתחילת המאה ה-18 היה קיים בעיר מפעל גדול של בורסקאות.יהודי סוכצ'ב שילמו מלבד המיסים הכלליים, גם מס מיוחד לסטרוסטבו. לכל פסחא שילמו בעלי הבתים היהודים ליטרא אחת פלפל, ואילו דיירים, מחצית הליטרא.ב- 1599 פוגשים אנו שני סוכנים מלכותיים, יהודים מסוכצ'ב, מיכאל ומורדכי מבן שלמה. ואילו בתחילת המאה ה16-רופא יהודי, פליכס שמו.הרופא או הרב יעקב נתמנה אחד מחמשת פרנסי הגליל לגביית המס בסך 200 זהובים לשנה.כקהילה קטנה, סוכצ'ב לא מלאה תפקיד ניכר בועד הגליל, אבל ועד הגליל היה מקיים בה לא אחת את ישיבותיו.יליד סוכצ'ב אחר, הר' משה סוכצ'ובר, מכונה במחצית השנייה של המאה ה-17 "פרנס ומנהיג המדינה דגליל פוזנא" וחתנו, הרב ר' מאיר אייזנשטאט, ה"פנים מאירות", משבחו בהקדמה לספרו, שבהשתדלותו ניצלו 24 נפש שנאשמו בעלילת שווא.

משפט סוכאצ'ב 1556-1557.
לא פסחו על קהילת סוכאצ'וב פורענויות מידי הטבע, דלקות ומגפות, ומידי אדם, משפטי עלילת-דם, חורבנות מלחמה. והרי עלילת-דם אחת שעלתה בחייהם של 3 מיהודי סוכאצ'ב, ועוררה גל של רדיפות נגד יהודי הפלך כולו.
ארבעה יהודים-השמש בייניש, בנו יעקב ושני האחים יוסף ויעקב סוכא, במהלך המשפט סיבכו גם את אביהם טריטל, נאשמו באפריל 1556 ערב פסח שאחד מהם,השמש, פיתה את הנוצריה דורוטה לאבאנצקא שתגנוב את ההוסטיה, לחם הקודש, בכנסיה כפרית סמוכה, והם קנוה ממנה במחיר 3 טאלר וחתיכת בד. אחר כך הם דקרוה, ואת דמה אספו בכלי... הם נכלאו עם נשותיהם במצודת פלוצק מחוץ לבייניש שנכלא בכלא בסוכאצ'ב, והועמדו בחקירה חמורה מטעם חוקרי הכמורה. לא עמדו בעינויים ונדונו למיתה. פסק הדין הוצא לפועל ולא ניצול אלא יעקב, בנו של בייניש שנמלט, קודם לכן הומתה האשה הנוצריה דורוטה. גופותיהם של שלושת המומתים בפלוצק היו תלויות עד ינואר 1557, ואז נמסרו-לאחר התערבות המלך- לקהילת פלוצק. המלך ההגון אך חלש האופי, לא התערב, אף על פי שהאשה הנוצריה הודתה לפני מותה שהעלילה היתה עלילת-שוא, מתוך חפץ נקם.
לאחר ביצוע פסק-הדין פשטו ברחבי מאזוביה רדיפות נגד היהודים. רבים נאסרו, נשדדו, ואז-פירסם המלך ב-3 ביוני 1556 דקרט בצורת "מכתב ברזל" להגנת חייהם ורכושם של היהודים.
אולם הרדיפות לא פסקו, והמלך נאלץ היה לפרסם "מכתבי ברזל" דומים, ואף ציין, שהודאותיהם של מעוני סוכאצ'ב נסחטו מהם בעינויים.
נציגי היהודים פרנסי קהילת פלוצק, הגישו אז עצומותיהם לפני בית-דין המלך, כנגד מושל מחוז ראווה והסטארוסטרו של סוכאצ'ב, שהפרו את החוק וזכויות היהודים והקלו ראש בסמכות המלך, סחטו הודאות מקרבנותיהם בעינויים ודנום למיתה. ב-15 בינואר 1557 פסק בית הדין הממלכתי כי הנאשמים חפים מפשע, וכי מכאן ואילך, תהא שפיטתם של יהודים נאשמים בחילול קדשי נוצרים או בעלילות-דם, בסמכותו של בית דין מלכותי בלבד.
ב-1619 היה לקהילת סוכאצ'ב קדוש נוסף, שנדון למוות על "רצח" ילד נוצרי.
עם זאת לא חסרו,כמובן, סכסוכים בין יהודים לנוצרים גם על רקע של תחרות כלכלית.
יהודי סוכאצ'ב נהגו לעבור לווארשה הבירה. ב-1765 היו בווארשה 8 משפחות מסוכאצ'ב, 39 נפש, ב-1781 עברו27 משפחות 61 נפש, ב- 1784 לאחר הגירוש הארעי מווארשה 5 משפחות 16 נפש, ב-1792 כ-10 משפחות 35 נפש.
הואיל ולקהילת וארשה לא היה עד לשנת 1806 בית עלמין משלה, היו מביאים את המתים לקבורה בסוכצ'ב, או בגרודז'יסק.
בית הדין בווארשה פסק, שאם מובא יהודי לקברו בסוכאצ'ב, על יורשיו לשלם שליש דמי הקבורה-18 אדומים.
שמש בית העלמין בפראגה היה היהודי שמעון בן נתן מסוכאצ'ב, ושכרו עלה 6 זהובים לשבוע, הוא היה נאמנו ומשרתו של הנגיד שמואל זביטקובר.
קהילת סוכאצ'ב סייעה בדומה לקהילות אחרות, בכספה למרד קושצ'ושקו והכניסה 300 זהובים. היהודים גילו יחס פטריוטי לארצם.
הכיבוש הפרוסי למן חלוקת פולין ב-1795 עד 1807 כרוך היה בגזרות על היהודים, בכלל זה ההכרח לקבל היתר לנישואים, שהיה מותנה בציון של גיל ורכוש.
בתקופה זו ידוע היהודי מסוכאצ'ב יוחנן, שהיה מנתח ומיילד עירוני. בנו, לוי נואלסון השתלם ברפואה בפרנקפורט. שני בחורים מסוכאצ'ב השתלמו בבית-הספר לרבנים בווארשה ב- 1830/1 - מוסד שנחשב אז כקן של אפוקורסות.

קישורים

מדריך סוכאצ'ב

טכס נטיעת פארק הניצולים - לודז

2007-01-29T19:56:00.000-08:00

JGuide LO XX GD TX

הלינה אלצ'בסקה Hlina Elczewska , ניצולת גטו ליצמאנשטאט, הייתה הראשונה שהגתה את רעיון פארק הניצולים, שתילת העצים מהווה סמל לחיים שניתנו לניצולים כשי וכסימליות לעצם הקיום ולניצחיות., אבל הפארק לא יכול היה לצאת לפועל לולא תמיכתו העקבית של נשיא לודז', מר. ג'רסי קרופיניצקי. במגירות עיריית לודז' קיימים כמה פרויקטים דומים, כולל ציון אתרים מיוחדים בהקשר לשואה ותוכניות נוספות של מיזמים חינוכיים.אזרחי העיר מגלים עניין במיזמים אלו שתפקידם לסייע להתגברות על סטראוטיפיקציה ואנטישמיות.

טקס הנטיעה התקיים בבוקרו של ה-30 באוקטובר.

ארוע אחר הוקדש לזיכרו של מחנה הצוענים, שהכיל מעל ל-5000 צוענים, אשר הובאו ב-1941 מאוסטריה ולאחר מכן-גורשו לחלמנו ושם הושמדו. מחנה זה היה בתוך גטו לודז', וגודלו לא הגיע לריבוע של מייל אחד. לפני הצהריים, התאספו הניצולים במוזיאון להיסטוריה של העיר לודז' הממוקם בארמון פוזננסקי. השתתפו גם נציגים מהמוזיאון לזכר השואה שבארה"ב. לרבים מהניצולים היה זה הארוע הראשון מאז סוף מלחמה"ע שבו התאספו ובאו לחלוק בזיכרונותיהם במעמד רישמי. "אנו ניצלנו, אנו זכינו לחיות, אנו מדברים." -הפך להיות המוטו של המפגש,אשר גם הוא פרי יוזמתה של הלינה אלצ'בסקה.

מאוחר יותר בשעות אחר הצהרים, נערך מפגש מחודש של דורות של מהגרים משנת 1968 . מפגש זה כלל איחוד מחודש של תלמידים לשעבר של ביה"ס היהודי על שם פרץ, אשר נסגר ב-1968.

למעלה מ-5000 אנשים הגיעו ללודז' לטקס הזיכרון, כולל 363 ניצולים מגטו לודז', יותר מ-300 עיתונאים באו ללודז' לסקר את הארוע, ואלפי דיירים בני לודז', השתתפו בהכנות.

שני ניצולים שהגיעו לארועי הזיכרון לגטו ליצמנשטאט, היו מעורבים בתיעוד מחנה הריכוז אהלעם שבהנובר- שבגרמניה. שניים אחרים נשלחו לאושוויץ, ומישם הגיעו לאהלעם. ניצולים אחרים סיפרו שחשו כי לעולם לא יוכלו יותר לחזור לארץ זו, מקום של צער בלתי ניסבל ואובדן, אף לאחר המלחמה סבלו מיחס ומפעילות עויינת מצד אוכלוסיית המקום. לודז'אי מניצולי אהלעם התוודה כי לא יכול היה להתמודד עם העבר. הוא ממש חלה פיסית ככל שקרב מועד הגרוש. העמידה מול המפלצתיות- פעם אחת בחיים, היא מעל ומעבר לכוח הסבל של כל אנוש, הבקשה להחיות את העבר היא בלתי אנושית. היו גם תגובות ציניות ומלאי ספקנות באם ארועים אלה הם עניין פוליטי, תיירותי או לצורכי פירסומת. הועלתה המחשבה שעדיין קיימת אנטישמיות במקום, ולהוכחה-הגרפיטיס על קירות הבתים. למרות זאת- יש לציין כי ישנה גם פריחה בהתעניינות בהסטוריה היהודית, מגמה לחילופי תרבות עם ישראל, פסטיבלים יהודיים ועלייה בלימודי היהדות. הרבה צעירים פולנים עורכים מחקר אודות שורשיהם היהודים. במקום להסתיר את מורשתם היהודית, רבים מהם מאמצים אותה אל ליבם.

כאשר נשאל ראש עירית לודז', קרופיניצקי, בראיון לעיתון הפולני "גזטה" Gazeta באפריל 2004 האם ידע בעבר על אודות הגטו-הוא הודה כי לא ידע דבר. והוא הוסיף:

"...לא, ולא ידעתי דבר נוסף, גרוע יותר. לפני כשנה, שוחחתי עם נציג הקהילה היהודית ולמדתי ממנו כי לודז' נחשבת לעיר האנטישמית ביותר, באופן כללי. הקירות כאן מרוחים בגראפיטי אנטישמי. ראיתי סיסמאות כאלה בפאריס, בשטראסבורג ובמגוון ערים בגרמניה, אבל אין זה מצדיק דבר. בזמנו, מועצת העיר הגיעה למסקנה כי פעולות חוליגניות אלה הן תוצאה של תנאים סוציאליים ירודים. זהו תפקידה של מועצת העיר לגנות ולהילחם בתופעות אלו.היהודים מודעים לכך שחל שינוי. הם שמו לב לכך שיש לי חלק בהסרת הגרפיטי ובניקוי הקירות..."

ראש העיר קרופיניצקי היה הכוח המניע שעמד מאחורי ארועי הזיכרון ל-60 שנה לפינוי גטו לודז'. העיר השקיעה מאמץ רב עם כל ליבה, בכיבוד הקורבנות ובהנצחת זכרונם של אלה אשר נעלמו. הדורות הצעירים חשים בצורך להתנצל בשם אותם האזרחים מהדור הקודם אשר עזרו להוצאתם לפועל של הפשעים, או איפשרו להם להתרחש, בכך ששמרו על שתיקה. הם מכבדים את אלו אשר הסתירו את שכניהם היהודים, למרות שסיכנו בכך את חייהם ואת חיי משפחתם.

תושבי העיר לודז' מתכננים להמשיך במאמצים ובפעילויות כדי לקחת חלק בארועי ההנצחה. קיימת תוכנית להוציא לפועל את המייזם על יהודי לודז' בשיתוף ראש העיר, נשיא האוניברסיטה של לודז', שגריר ישראל בפולין, דויד פרג, פרופסור ולאדיסלאב ברטושבסקי Wladyslaw Bartoszewski , מקים ה"זיגוטה" , שימחה קלר, נשיא הקהילת לודז' היהודית, אורי ויזנברג מאירגון יהודי לודז' בישראל. ונציגים מכובדים נוספים, אשר עזרו באירגון אירועי הזיכרון, הסכימו שהדבר נחוץ ביותר ויוקם מהר ככל האפשר. יהיה זה מרכז למחקר, חינוך וקידום ההיסטוריה והתרבות היהודית. תוכניות חינוכיות יכתבו ע"י מורי בתי הספר התיכוניים.

הניצולים אף ביקרו בחלמנו ובאושוויץ, מקומות בהם חוו חוויות שקשה לתארן. אך הייה באותם ניצולים זיק של תקווה שאנשים יעשו יד אחת כדי למנוע התרחשויות כאלו בעתיד, בכל מקום בעולם ובכל חברה אנושית , זוהי המטרה שיש לשאוף אליה. כעת הזמן המתאים בפולין, זהו המקום המושלם והאווירה כעת חיובית.

מתוך כתבתו של רוני ליבוביץ, אשר סיקר את הארוע

קישורים
פארק הניצולים בלודז

מכפר לעיר תעשייתית תוססת

2007-01-27T08:58:00.001-08:00

JGuide LO XX GD TX

בהשוואה לעריה הגדולות האחרות של פולין, לודז' היא עיר חדשה, אף שיישוב בשם זה נזכר במקורות הפולניים כבר בראשית המאה הארבע עשרה. במשך מאות שנים היה זה כפר קטן בבעלות הבישוף של ולוצלווק Wloclawek , שמספר תושביו עשרות אחדות בלבד, ששימש מרכז לסביבה החקלאית באזור.
לאחר חלוקתה של פולין ב- 1975 היה האזור בשליטה פרוסית ומעמדו המשפטי של היישוב השתנה. פולנים ויהודים מהסביבה הקרובה התיישבו בלודז', שהפכה לעיירה קטנה. בשלהי המאה השמונה עשרה התגוררו בה 191 תושבים, 11 מתוכם היו יהודים.
ב- 1807 כבר פעלה קהילה יהודית במקום וב- 1809, כאשר מספר יהודי העיר גדל והגיע ל-98, הוקם בה בית כנסת ראשון. בתוך שנה נערכו בחירות ל"קהל", וב-1811 הוקם בית הקברות היהודי הראשון ברכוב וסולה ונוסדה "חברה קדישא". שינוי משמעותי בהיסטוריה של העיר חל לאחר קונגרס וינה ב-1815. שטחי פולין חולקו פעם נוספת, ואזור לודז' נכלל בתחום פולין הקונגרסאית-מעין אוטונומיה פולנית בשליטת הקיסרות הרוסית. העיר נזכרה בצו שפורסם ב-1820 מטעם השלטונות הרוסיים, ולפיו יש לפתח מרכזי תעשייה בכמה אזורים, בעיקר בחבל מזובשה

(Mazowsze). בשל מקורות המים הרבים המצויים באזור לודז' הוחלט להקים שם מרכז לתעשיית טקסטיל. לצורך זה הוזמנו מומחים שונים, רובם גרמנים, והוענקו להם תמריצים והטבות לפיתוח התעשייה וכן הבטחות לשמר את מנהגיהם ולהקים ארגונים ומוסדות בהתאם למסורתם. בראשית שנות העשרים החלו להגיע לעיר אורגים גרמנים, ואלה הקימו בה את מפעלי הטקסטיל הראשונים. הם התיישבו ליד הנחל לודקה L0dka מקור שמה של העיר, והקימו שכונה חדשה Nowe Miasto ובמרכזה כנסייה אוונגליסטית.
המפעלים החדשים משכו אליהם פולנים ויהודים מהסביבה הקרובה והרחוקה, והחל תהליך התפתחות מואץ שבמהלכו השתנה לגמרי המבנה הדמוגרפי, הכלכלי והחברתי של העיר . מאז ועד למלחמת העולם השנייה חיו בעיר, זה בצד זה, שלושה לאומים שונים : פולנים, יהודים וגרמנים.
מראשית שנות השלושים ועד לשנות השבעים של המאה התשע עשרה היתה לודז' עיר בעלת צביון גרמני מובהק בלב לבה של פולין הקונגרסאית. בראש הפירמידה הכלכלית והחברתית עמדו תעשיינים גרמנים עשירים שהשפיעו על אופייה ועל התפתחותה של העיר. אחד הבולטים שבהם היה לודוויג גייר Geyer, שהגיע מסקסוניה
והקים מטוויית כותנה גדולה וממוכנת, שכבר בשנות השלושים של המאה התשע עשרה הועסקו בה מאות עובדים. תעשיין גרמני חשוב
נוסף היה קארול שייבלר (Scheibler), בעליו של מפעל הטקסטיל הגדול בפולין. בראשית המאה העשרים הגיע מספר עובדי המפעל ליותר מ-7,500. סביב המפעל בנה ששייבלר דירות לעובדים וכן מערכת שירותים כגון גני ילדים ובתי-ספר, מרפאות, חנויות, כנסיות וגנים ציבוריים. האזור היה מעין עיר בתוך עיר. תעשיינים גרמנים נוספים, וכן כמה תעשיינים יהודים עשירים כגון ישראל פוזננסקי (Poznanski) ואשר כהן Kon חיקו את שייבלר ובנו אף הם מכלולים דומים לעובדיהם. במכלולים גדולים אלה של תעשיות הטקסטיל עבדו וחיו כ-80 אחוזים מהעובדים הפולנים ובני משפחותיהם.
"תור הזהב" של העיר החל בשליש האחרון של המאה התשע עשרה, ונמשך עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה

ב-1914 . הרפורמות שהנהיג הצאר הרוסי אלכסנדר השני בקיסרות הרוסית השפיעו גם על פולין הקונגרסאית. לאחר דיכוי המרד הפולני ב-1863 שוחררו גם האיכרים הפולנים (1864). עשרות אלפי איכרים הגיעו לעיר התעשייתית המתפתחת בחיפושיהם אחר עבודה, ושוק העבודה הוצף בכוח עבודה זול. גבולות המכס בין ופולין הקונגרסאית לבין הקיסרות הרוסית בוטלו, ונפתח שוק גדול מאוד לתוצרת התעשייתית של העיר, בעיקר למוצרי הטקסטיל . עד למלחמת העולם הראשונה נמכרו כ-75 אחוזים מהתוצרת של לודז' בשוקי הקיסרות הרוסית. עובדה זו גרמה להאצה גדולה נוספת בתהליך התיעוש והייצור בעיר. מפעלים חדשים הוקמו וקלטו עשרות אלפי מהגרים חדשים.
חיבורה של העיר בשלהי המאה התשע עשרה לרשת מסילות הברזל קליש-ורשה-וינה,והפעלת חשמליות שקישרו אותה עם ערים שונות באזור, כגון פביאניצה (Pabianice), זגייז' (Zgierz), אלכסנדרוב (Aleksandrow) ובז'זיני (Brzeziny), תרמו גם הם להתפתחות מרכזי טקסטיל בלודז' ובערי הסביבה. כל האזור זכה לכינוי "מנצ'סטר של פולין". העיר הפכה למרכז התעשייתי הגדול ביותר בפולין ולשנייה בגודלה, לאחר ורשה, במספר תושביה.
השגשוג הכלכלי הביא לגידול דמוגרפי מסחרר ולשינוי ניכר בהרכב הלאומי של האוכלוסייה בעיר. למן השליש האחרון של המאה התשע עשרה הפרו הפולנים לקבוצה
הלאומית הגדולה בעיר. היהודים היו הקבוצה השנייה בגודלה ושליש מתושבי העיר. שיעור הגרמנים בעיר היה בירידה מתמדת משום שמהגרים גרמנים חדשים כמעט לא הגיעו אליה, ובתקופת פולין העצמאית גרמנים רבים עזבו אותה. לודז' ביתה העיר בעיר בעלת הגידול הדמוגראפי הגדול ביותר באירופה. גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נמשך הגידול, אולם הקצב הואט.האוכלוסייה היהודית גדלה בקצב המהיר ביותר, מ-11 יהודים ב- 1973 עד 233,000 ב- 1939.

היהודים: מהגבלות וסגירות לפריחה כלכלית ותרבותית.

מעמדם החוקי והכלכלי של היהודים במאה התשע עשרה היה שונה לגמרי מזה של הפולנים והגרמנים. היהודים סבלו מהגבלות פוליטיות, כלכליות וחברתיות קשות. ב- 1822 הורו שלטונות האזור לפרק את ""הקהל", ואסרו על היהודים להקים מוסדות וארגונים שונים. הם אף הגבילו את המגורים של היהודים לרחובות מסוימים כדי לעצור את התפתחות הקהילה.

ב-27 בספטמבר 1825 פרסם מושל האזור צו רשמי ולפיו הותר ליהודים להתגורר אך ורק ברחובות מסוימים בעיר הישנה Stare miasto , במעין גטו יהודי. רק יהודים בעלי רכוש בשווי 20,000 זלוטי ויותר, שלא התבדלו מסביבתם בלבושם המסורתי ושילדיהם למדו בבית-ספר כלליים, הורשו להתגורר באזורים אחרים. יהודים מעטים בלבד ענו על הקריטריונים האלה.

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה חל שיפור ניכר בחייהם של היהודים. הצו מ-1825 בוטל על-ידיי הצאר אלכסנדר השני. רצח הצאר ב-1881 הביא להטלת הגבלות חוקיות חדשות, כגון איסור למלא תפקידים ציבוריים, חובה לשאת תעודות מזהות מיוחדות, הגבלות על קבלת יהודים לגימנסיות, איסור התארגנויות פוליטיות ומקצועיות. אולם הותר ליהודים לעסוק במקצועות חופשיים כגון רפואה, הנדסה ועריכת דין. נוסף על ההגבלות החוקיות המשיכו היהודים לסבול מאפליה כלכלית וחברתית מצד הפולנים והגרמנים. הם לא התקבלו כחברים באגודות מקצועיות שונות, והיו שכונות בעיר שבהן לא השכירו ולא מכרו דירות ליהודים. במקצועות מסוימים, כגון בתעשיית המתכת והפלדה, לא ניתנה דריסת רגל ליהודים.

בעקבות האמנציפציה שקיבלו היהודים בפולין הקונגרסאית ב-1862, וביטול האיסור על כניסת יהודים לעיר, החלה כבר בשנות השישים של המאה התשע עשרה הגירה יהודית גדולה ללודז' מ"תחום המושב", בעיקר מליטא. כ-10,000 יהודים , שכונו "ליטבקים", התיישבו בעיר והיוו בתחילת המאה העשרים כעשרה אחוזים מכלל יהודי העיר. היו ביניהם ששלטו בשפות הקיסרות הרוסית והכירו היטב את התנאים הכלכליים שם, יתרונות שהקלו עליהם לסחור עם הקיסרות הרוסית. תרומתם להתפתחות הכלכלית של העיר הייתה חשובה ביותר.

עד מחצית המאה התשע עשרה עסקו יהודי העיר בעיקר במסחר זעיר,במלאכה ובחכירה. הם לא הורשו להשתלב בתעשייה המתפתחת. רק מאמצע המאה החלה חדירה איטית והדרגתית של יהודים לתעשיית הטקסטיל.

בנתונים משנת 1861, דהיינו לפני ביטול ההגבלות נגד היהודים, 98% מהתעשיינים בלודז' היו נוצרים, בעיקר גרמנים, ופחות משני אחוזים היו יהודים.לעומת זאת יותר מ-72% מכלל הסוחרים ובעלי החנויות בעיר היו יהודים . שיעור היהודים בעסקי בתי המרזח והמסעדות היה 28% . בעלי מלאכה יהודים היו 22.5% מכלל בעלי המלאכה בעיר. בין התעשיינים היהודים הגדולים הראשונים בלט אברהם משה פרוסק שהקים ב- 1849 מטוויה ובית אריגה לצמר. פרוסק היה חסיד קוצק שהעסיק במפעלו יהודים רבים. בשבתות ובחגים היה המפעל סגור.
(מתוך הספר "הגטו האחרון" של מיכל אונגר).

הפרעות בלודז'

רק פעם אחת היו פרעות ביהודים בלודז'. המסיבות המדייקות לא נתבררו עד היום, ורבו הסתירות בתיאורן. רושמן היה עמוק בציבור, בהיותן קשורות בתולדות תנועת הפועלים בעיר, והשפעתן הייתה שלילית על מעמד הפועליים היהודים ביחס להצטרפותם לאירגונים הסוציאליסטיים והמהפכניים.
השנה 1892. התעשייה בלודז' נמצאה בפרק הראשון של התפתחותה הגדולה. ניצול הפועלים היה רב ואיום. בתי החרושת ייצרו מתוך התחרות אחד בשני, וכולם יחד עבדו בהתחרות כלפי חוץ, ולשם כבוש שוק הקיסרות הרוסית במחירים הזולים. התעשייה עמדה על ספקולציה קפיטלסיטית בלי קפיטל מספיק. הימים ימי שלטונו של אלכסנדר הג', המצוינים ברוח הריאקציונית. בעלי בתי החרושת היהודים, אלה שעבדו בעבודה שכירה, הלכו באותו מסלול. בשכר מועט עבדו הפועלים בבתי החרושת בתנאים גרועים, משעה שש בבוקר עד שעה שמונה בערב, בהפסקה של חצי שעה בצהרים. המרירות נצטברה. מפלגת הפועלים הראשונה בפולין "פרוליטריאט" הסוציאל רבולוציונרית, נרמסה על ידי השלטון, ורק שנים אחדות לפני זה שלחה הממשלה ארבעה מעסקני המפלגה לתליה, ורבים לעבודת פרך, ביניהם מפועלי לודז'.
לקראת הא' במאי 1892 פרסמה המפלגה הפוליטית החדשה, המתונה, "אגודת הפועלים הפולנים" כרוז ובו נדרשו פועלי לודז' לשבות בא' במאי ולהפגין את דרישותיהם: ליום עבודה של שמונה שעות, להרמת שכר העבודה, למען עצמאות מדינית, למען חופש הדבור והדפוס, למען בתי ספר ובתי משפט פולניים, כנגד האונס להשתמש בלשון זרה.
הפרטים הללו חשובים, לשם הכרת הרוח ששררה במפלגה זו, אשר כיורשתה המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.), כרכה לאומיות וסוציליסם יחד, וסופה שהעדיפה את הלאומיות על הסוציאלסם, וכביורשתה כך היו גם בה שונאי ישראל. מאד יתכן שכשם שהיו מבין חבריה שלאחר המעשה שלמדו זכות על הפרעות, כך לא היו הכנותיה פנויות משנאת ישראל.
השביתה פרצה עוד ביום 28 באפריל, בבתי החרושת של לורנץ ושל פוזננסקי. ההנהלות קראו למשטרה, וזו החזירה את הפועלים אל המכונות, בקללות ובמכות. בבית החרושת של פוזננסקי סדרה המשטרה משרד חקירה שהשתתף בו בעל בית החרושת.
ואולם המאורעות התחילו ימים אחדים אחרי זה. וכך היה מהלכם: יום א' במאי חל ביום א' בשבוע, ובטלה העבודה ממילא. ביום ב' התחילה השביתה. ביום ג' פרצה השביתה בכמה בתי חרושת גדולים. למחרת היום הלכו הפועלים לשאר בתי החרושת וסילקו את הפועלים מן העבודה. ביום ה' כבר שבתו כל בתי החרושת ומשמרות הפסיקו גם את העבודה בחוצות ובבתי מלאכה, והשביתה הייתה כללית – אם כי כלליותה באה מתוך כעס ורוגז בלבד, ולא לשם תכלית מכוונת.
השביתה הצליחה הרבה יותר מאשר ראו מראש מנהיגי המפלגה שהכריזו עליה, ולא היו מוכנים כלל לנהלה ולהדריך את השובתים, והניחוה לנפשה. השלטונות המקומיים התקשרו עם שלטונות הפלך, בפייטרקוב, עם השלטון המרכזי לפלכי פולין, בוארשה., גם בעלי התעשייה פנו אל השלטונות והצביעו על "הסכנה" ודרשו עזרה. ביום ה' כבר הגיע הגוברנטור ללודז', בו בערב התחילו הפרעות ביהודים. תחילתם בעיר הישנה ובבאלטו, שכונה מאוכלסת בישוב צפוף, בדירות קטנות, בתי מלאכה וחנויות דלות, שכונה עטופה חושך בלילה, שגם בזמנים כתיקונים, ואף הרבה שנים אחרי זה, עדיין הייתה סכנה לעבור חוצותיה. בראש הפורעים הלכו ה"משולחים" לבאלוט לשם עונש וכל החלאה העירונית, שהסביבה ההיא שימשה לה מקלט. משם עברו הפורעים אל מקומות יותר מרכזיים, כגון: הרחובות שרדניה (פומורסקה) וידזבסקה (קילינסקייגו), קאמייננה סקבירובה, טרגובה ועוד. השמשות בחלונות נופצו, הדלתות בבתים נפרצו, נשברו רהיטים, נפרמו כרים וכסתות, והאנשים והנשים הוכו במכשירי ברזל מכות מות. החוצות נתמלאו נוצות כתומות דם ושברי רהיטים וכלים, והתהלכו בהם הפורעים טעונים כל הניתן לטול, סחורות וכלי בית – הכול כדין פוגרום לאשורו.
יהודי העיר הישנה הרגישו שדמם נעשה הפקר, והקצבים והדייגים ובעלי עגלה וסבלים סדרו בו בלילה הגנה עצמית עם "כלי זיין" פרימיטיביים, והחזירו מכות לפורעים – אך כחם לא הספיק לעמוד בפני ההמשך.
ביום ו' בבוקר הגיעו איכרים העירה, מזויינים בכלשונות ומגלים והרסו אל השכונה היהודית: נפוצו שמועות שהיהודים חללו את הכנסייה, הרגו נוצרים, וכו'. ואולם בראות האיכרים את המשטרה, והכנסייה בשלמות – חזרו כלעומת שבאו. באותו יום ו' נמשכו הפרעות בשכונה היהודית ובשאר חלקי העיר, בבתים ובחוצות. בו ביום התחיל דיכוי השביתה על ידי המשטרה. אולם לא פושעים בלבד השתתפו בפרעות, השתתפו בהן השובתים, שמסיתים הוליכום, ובשעת הפרעות והשוד נשתכרו ביי"ש, והרציחה הלכה ורבה., מהפכנים מבני הדור מעידים על הקריאה "הכו ביהודים" שהייתה יוצאת מתוך התהלוכה.
אותה שעה ישבו בעלי בתי החרושת במלון בהתייעצות – ויש אומרים שהיו ביניהם גם העשירים היהודים "ראשי הקהל" – ואיש מהם לא ניסה להשפיע על השלטונות להפסיק את הפרעות. הגוברנטור מילר מספר בעצמו שאנשים ונשים, יהודים פצועים ומוכים ושותתים דם, פנו אליו בחוצות וביקשו עזרה. והעזרה לא ניתנה. יש דעה שהמשטרה עזרה לפורעים. היחיד ששם נפשו בכפו ורץ אל הגוברנטור היה הרב ר' אליהו חיים מייזל.
אולם נענה שאין כוחה של המשטרה מספיק לכך.
בינתיים שלח הגנרל גוברנטור גורקו אל מפקד הגדוד שחנה בלודז' ניקיטין: "לא לפזר את ההמון, להיפך להשתדל לדחפו לקרן זווית, לא לחסוך כדורים. עד מחר להשליט סדר". ביום השבת התחילה תגבורת של צבא וקוזקים להשליט סדר... בפרעות על הפועלים ובתיהם. הפרעות בשכונה היהודית נמשכו בינתיים בלי הפרעה, עד יום 9 במאי. כאן פרעו פורעים ביהודים, וכמה רחובות רחוק מזה הרגו קוזקים על ימין ועל שמאל ב"מורדים". אחרי חיסול השביתה, בא הצבא להשקיט גם את הפורעים – דבר שהצליח המשך שעה קלה, בלי שום התנגדות...
מספר ההרוגים אינו ידוע. העריכו אותם בזמנו בכמאה נפש, ומהם יהודים לכל הפחות שליש. לאמור: השתוללותם של הקוזקים בנשק חם ובחרבות במשך שלושה ימים בצורה שעוררה זעם בכל רוסיה, לא עשתה אלא פי שנים ממה שעשו הפורעים הפולנים בשכונה היהודית – נוסף להרס הבתים והחנויות בשכונות הדלות.
מנהיג אגודת הפועלים בלודז' (הומניצקי) כתב על אודות הפרעות, אחרי הרבה שנים: עלינו להודות שלא היינו על גובה התפקיד... ואולם באותו זמן עצמו כתב אחד מעסקני אותה מפלגת פועלים בעיתון הסוציאליסטי "פשיגולנד סוציאליסטיצ'ני" דין וחשבון על הפרעות, ומתאונן על היהודים שירו מן החלונות באקדחים, זרקו אבנים ושפכו מים חמים על ראשי העוברים ושבים, ובגלל זה הצית ההמון אותו בית באש... יחד עם זה הוא מעיד שראה כיצד פועלים הצילו יהודי מלוה-בריבית מידי הפרחחים... ושוב הוא מספר שנערים פוחזים אחדים היו מבריחים מחנות של יהודים שלא התגוננו ולא הגינו על רכושם.
אין ספק שיד השלטונות הצאריים הייתה בפרעות, אם ביד מכוונת ואם מתוך השתמשות בדיעבד בהזדמנות בלי להפריע לפורעים. אחרי עשר שנים מעיד ה"בונד" בלודז' בכרוז תעמולה לקראת הא' במאי, שאז, 1892, פתחו השלטונות לרווחה את שערי בתי האסורים והוציאו לחופשי את כל הפושעים כדי שיפרעו ביהודים. אולם זו הייתה מליצה רטורית. נמצאו די פורעים בני חורין בחוצות ובאגודות הפועלים.
מיד אחרי הפרעות – ואחרי פרעות הקוזקים בהמוני הפועלים – יצאו "פרוליטריאט" ו"האגודה" המפלגה המהפכנית והמפלגה המתונה, בכרוזי הסברה לפועלים שלא זו הדרך, וכל האחריות הוטלה על הממשלה. גם ה"בונד" עשה כך בשנים הראשונות לקיומו. הורם על נס מעשה פועלים רבים שהגינו על יהודים בכל מקום שידם הגיעה. ואמנם כך עשו כל בעלי הכרה שבין הפועלים, אלא שמספרם של הללו היה מועט. עוד בשנת 1900 עתיד ה"בונד" להתאונן על שבטלה התהלוכה, של הא' במאי, כי באו 3000(?) יהודים וקומץ בלבד של פועלים נוצרים, וכל יחסם של הפועלים הפולנים ועסקניהם הסוציאליסטים לחבריהם היהודים לא היה שונה מזה שבסקטורים חברתיים אחרים. כבר אז השתמשו בהנמקה שהשלטון ארגן את הפרעות כדי להשמיץ את שם הפועלים – אולם גינוי אמיתי לא היה בצבור הפועלים. הנוצרי היחיד שגינה ברבים את הפרעות (וכמובן: יחד עם השביתה...) היה הפסטור הגרמני...
הרושם שהשאיר המאורע בלודז' היה קשה מאוד. עוד עשר שנים אחרי זה (1902) צריך ה"בונד" להסביר את המסבות בכרוז מיוחד לזכר הא' במאי 1892, כדי להוציא מלבם של פועלים יהודים שהא' במאי הוא יום מיועד לפרעות ביהודים, וזה פירושן של שביתה ותהלוכה. המנהיג הבונדאי ב. מיכאליביץ' מספר: "החג הפרוליטרי נשאר בתיאורם של היהודים כיום אימים, יום פרעות וחורבן... דבר זה גם המאיס את החג בעיני החברה, שהתייחסה אליו בשנאה רבה, ביחוד (!!) היהודים. מדי שנה בשנה, ערב הא' במאי, הייתה האוכלוסייה היהודית חיה באימים ופחד. חג הסולידריות והשלום נזדהה אצלכם בשוד ופרעות. אימת ימי הביניים מפני חג הפסח שלהם, הועברה על היפה בחגים בזמן החדש – על הא' במאי". ואין בדברים הללו משום הגזמה. מדי שנה בשנה הייתה חוזרת האימה, ומעתה היו כבר בני "עמך" – הסבלים והקצבים והדייגים – מתכוננים לקראת כך, וסתם יהודים היו מונעים רגלם מן החוץ... הפחד הזה נמשך הרבה שנים, ועוד היה קיים בשעת המהפכה של שנת 1905 – ואז הייתה כבר הכנת ההגנה קצת יותר טובה, וגם נעשו הכנות מצד מפלגות פועלי רוסיה להישמר מפני פרובוקציות לפרעות.
אחד הרשמים שהשאיר המאורע היה אי פופולאריות של מפלגות פועלים בקרב היהודים. פעולות ה"בונד" – שנוסד לבודז' חמש שנים אחרי המאורע – להוציא את החשד הזה מלב הפועלים היהודים, נתקלה בקשיים, בייחוד שהתנהגות הפרוליטריון הפולני, בחיי יום יום, לא הראתה שום סימן של סולידאריות עם חבריהם היהודים, שנשאו את זכר הפרעות בלבם, וידעו שהללו עלולות לחזור כל שעה.
עוד במשך שנים היה נשמע ברחובות היהודים פזמון שתחילתו:

שמעו נא יהודים, את השבר האיום
אשר בלודז' היה היה,
בראש חודש אייר באחד היום
אותנו יהודים'לך בוז בזזו
פועלים ללא מספר
בחוצות השתוללו
הרוג הרגו באשר פגעו
והיהודים'לך נוס נסו.

מתוך: קהילת לודז'/ א.ז. אשכלי

קישורים

3 התעשיינים - לודז

2007-01-24T19:07:00.000-08:00

JGuide LO PI GD 2S

מיזם מיוחד של עיריית לודז' מנציח ברחובות לודז' את אנשיה המפורסמים. ברחוב פיוטרקובסקה עומד פסל 3 התעשיינים המנציח את 3 התעשיינים החשובים של לודז' טרם מלחמת העולם השנייה. קארול שייבלר, לודויג גרוהמן וישראל פוזננסקי.

קארול שייבלר
Scheibler תעשיין גרמני חשוב, בעליו של מפעל הטקסטיל הגדול בפולין. בראשית המאה העשרים הגיע מספר עובדי המפעל ליותר מ-7,500 . סביב המפעל בנה שייבלר דירות לעובדים וכן מערכת שירותים כגון גני ילדים ובתי ספר, מרפאות, חנויות, כנסיות וגנים ציבוריים. האזור היה מעין עיר בתוך עיר. תעשיינים גרמנים נוספים, וכן כמה תעשיינים יהודים עשירים כגון ישראל פוזננסקי Poznanski ואשר כהן Kon חיקו את שייבלר ובנו אף הם מכלולים דומים לעובדיהם. במכלולים גדולים אלה של תעשיות הטקסטיל עבדו וחיו כ-80 אחוזים מהעובדים הפולנים ובני משפחותיהם.

לודוויג גרוהמן
1862-1939 שייך לדור שלישי למשפחה ידועת שם מבעלות בתי החרושת של לודז'. ההיסטוריה של עושרה של המשפחה מתחילה מ-1820, עם הגעתו של טראוגוט גרוהמן ללודז' Traugott Grohmann מסקסוניה הרחוקה. היה זה כאן כאשר פתח מטווית כותנה והחל בחיים של תעשיין טקסטיל. ממלכתו נתנה בירושה לבנו היחיד –לודויג,Ludwig , אשר פיתח את עסקי המשפחה. היה הראשון בלודז' אשר ארגן בריגאדת מכבי אש בבית החרושת שלו, ודאג להבטיח לעובדיו ביטוח סוציאלי. הייתה לו בת אחת וחמישה בנים, אחד מהם הוא הנריק Henryk , אשר לקח עליו את המשך הניהול. בדיוק כמו אחיו, היה אף הוא אדם שהשקיע זמנו בלימודים והדיר רגליו מבינות בתי החרושת באותו זמן. הוא למד בבריטניה ובשוויצריה, ושם כנראה החל לגלות עניין באמנות ובמוסיקה. הווילה שלו נבנתה ב-1892 והפכה למפורסמת עקב הקונצרטים של בטהובן ומוצרט שנוגנו בה, וכן אירוח אנשי אמנות וספרות מהאזור, כולל הסופר הפולני המפורסם הנריק סינקיביץ Henryk Sienkiewicz וכן יגננסי פדרבסקי Ignacy paderewski הפסנתרן והקומפוזיטור הנודע. הנריק גרוהמן עצמו ניגן היטב בכינור והיה אספן של חפצי אומנות. הווילה של גרוהמן ממוקמת היום ב-24/26 ברחוב טימיניצקי Tymieniecki ul, היה זה מקום מושלם לשימור תצוגת מורשת התרבות העולמית.

פוזננסקי ישראל
היה תעשיין שהשפיע בשנות הארבעים של המאה ה-19 על התפתחות תעשיית הטקסטיל בלודז'. פוזננסקי האב הקים מפעל טקסטיל יחד עם בנו ישראל פוזננסקי בשליש האחרון של המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה שגשגו עסקי המשפחה. מפעלם היה השני בגודלו בעיר לאחר מפעלו של הגרמני שייבלר. יותר מ-6000 עובדים הועסקו במפעלו של פוזננסקי, בהם רק כמה עשרות יהודים והשאר פולנים. המשפחה רכשה שטחים נרחבים בעיר והקימה עליהם מפעלים ומבנים שכללו בתי מגורים ומוסדות שסיפקו שירותים שונים לכ 1000 העובדים שגרו שם. פוזננסקי חיקה את קארל שיבלר התעשיין הגרמני שהנהיג גישה סוציאלית ובנה סביב המפעל דירות לעובדים וכן מערכת שירותים כגון גני ילדים ובתי ספר, מרפאות, חנויות, כנסיות וגנים ציבוריים. האזור היה מעין עיר בתוך עיר. במכלולים כאלה של תעשיית הטקסטיל עבדו וחיו כ-80 אחוזים מהעובדים הפולנים ובני משפחותיהם. מפעל הטכסטיל התפרס על פני שטח עצום עד כדי כך שהייתה בו תחנת רכבת עצמאית וכן תחנת כיבוי אש. בין השאר קנתה משפחת פוזננסקי שטח אדמה גדול בפאתי העיר באיזור מארישין, ששימש מ-1892 בית עלמין חדש ליהודי העיר.
בני המשפחה מימנו הקמת בית חולים בעיר שנקרא על שמם ונפתח בשנת 1890. הם תרמו כספים רבים להקמת בית הכנסת הקונסרווטיבי הגדול בכיכר קושצ'ושקו, שפוזננסקי עמד בראשו ועוד מוסדות חינוך וצדקה.
פוזננסקי תמך בתלמוד תורה - מוסד ציבורי עממי ומקובל על הציבור שחינך בני עניים. ילדים בני 6-14 למדו בשעות הבוקר לימודי יהדות ואחר הצהרים לימודים כלליים. התלמידים קיבלו ארוחות חינם בשעות הצהרים והנהלת המוסד דאגה להלבשה ולהשקאת חלב ובמקרים מסוימים גם להבראת התלמידים במושבות קיץ ובבתי הבראה. בשל עושרם הגדול כונתה משפחת פוזננסקי הרוטשילד של לודז', הם תרמו רבות לענייני צדקה. ישראל קלמנס היה הנשיא של ועד בית הכנסת המתוקן. הועד עסק רבות בענייני צדקה. פוזננסקי היה גם המייסד של הדוברוצ'יננושץ' ונשיאו וכן היה שנים רבות ראש הקהל. בשנת 1893 לרגל מצבם הקשה של האורגים היהודים –הפרולטריון המנוצל והעלוב בעיר, הוקמה החברה דוברוצ'יננושץ'. תחילת פעולת המוסד בשנת 1899 ביסוד מסעדה לארוחות חינם, בית תה ולחם בזול ומתן תמיכה מאורגנת בועדות של שכונות בחמש שכונות בעיר. אחר כך הופעלה קופת גמילות חסדים להלוואות בלי ריבית. נעשתה פעולה לחלוקת עצים ופחמים בחורף, ובהמשך גם מתן שירות רפואי של ביקור חולים וכן שליחת יהודים למקום המרפא צ'כוצ'ניק. נוסד בית כנסת לאורחים חסרי בית ואחר כך נבנה במקומו בית מקלט לנכים, בעלי מום ומשותקים. נוסד בית יולדות על ידי הועדה לעזרה ליולדות שהייתה קשורה בחברה. המלחמה שפרצה בשנת 1914 שיתקה את רוב הפעולות של דוברוצ'יננושץ'. ארמונות המשפחה פיארו ומפארים עד היום את העיר.
במלחמת העולם הראשונה איבדה משפחת פוזננסקי את מרבית נכסיה ובתקופת פולין העצמאית היה מפעלם על סף פשיטת רגל.
לאחר סיפוח לודז' לגרמניה בשנת 1939 קבע האחראי על מחוז קאליש-אילהר את מטהו בארמונה המפואר של משפחת פוזננסקי ואת מגוריו בארמונו של אשר כהן. במפעלי הגטו תיקנו ושיפצו תכשיטים וסחורות שהוחרמו על ידי הגרמנים. באחד הדוחות נאמר שמינהל הגטו מחזיק בתכשיטים ובחפצי ערך רבים, חלקן מרכושן של משפחות פוזננסקי ופרידלנדר. שלפי הערכה הסתכם שווים בכמה מליוני מארק.
היום שוכנים בארמון: המוזיאון ההיסטורי העירוני ומוזיאון ובית ארתור רובינשטיין
ישראל קלמן פוזננסקי
שושלת פוזננסקי, שושלת מפוארת בת דור אחד בלבד, בני המשפחה ששרדו את השואה התנצרו "ונעלמו" עד כדי כך שכיום מחפשים את היורשים למתחם הארמון ולשאר ארמונות המשפחה שנמצאים בלודז' ויש בעיה לאתר למי שייך המקום.

הסאגה לבית משפחת פוזננסקי/ מארק שוקלק, MAREK SHUKALAK
מנהל הקרן לזכרם של יהודי לודז'-Foundation Monomentum Iudaicum Lodzense
(הקרן קיימת כ-10 שנים והוא מנהלה משנת 2003)

מארק שוקלק – עורך ספרים, מוציא ספרי זיכרונות של יהודים ניצולים ולא ניצולים, משוגע לדבר לכל שרידי יהדות לודז'. הוציא לאור מילון בעל 4 כרכים: מילון ביאוגרפי המתאר את עברם של יהודי לודז. מרק מגדיר עצמו כמומחה לביאוגרפיה של הצייר ארתור שיק

ארגון זה, הנקרא "הקרן לזכרם של יהודי לודז'"- מורכב משני גופים בסיסיים: ארגון יוצאי לודז' מצד אחד, ומצד שני עריית לודז'. הקרן עוסקת בעיקר בבית הקברות היהודי ובטיפוחו

הסאגה למשפחת פוזננסקי
בתקופת פולין הקונגרסאית,הופיעו תעשיינים יהודים גדולים שהיו בין מחוללי הפריחה התעשייתית בלודז', פוזננסקי הוא אחת הדוגמאות לכך
ראשיתו של הסיפור ב- 1820 –באותה תקופה בה הייתה עדיין לודז' כפר קטן ועלוב, נופלת החלטה להפוך אותה למרכז תעשייה, ואכן זה מה שקרה. הגיעו לכאן מתיישבים, רובם מגרמניה. ההתחלות היו קשות.בשנות ה-40 אחד המתיישבים- לודוויג גייר-הצליח לבנות מכונת קיטור במפעל שלו, המשמש היום כמוזיאון הטקסטיל של העיר לודז

השם "פוזננסקי" מעורר קונוטציות כפולות : א- מניפקטורה- מרכז מסחרי בידור
ב- המקום השני הוא בית הקברות ואחוזת הקבר, שמן הסתם לא נמצא דבר דומה לו בבית קברות יהודי
הקרן ארגנה את שיפוץ המקום, ובמשך שנה העבודות הסתיימו. שטח האמפריה הוא 27 אקרים , שהם כ-27,000 דונם
שושלת פוזננסקי מתחילה מסוף המאה ה-.18, ב- 1785- נולד קלמן לבית פוזננסקי בקובל. ב-1834 הגיע ללודז' קלמן פוזננסקי ופתח חנות כולבו בה אפשר היה לקנות הכל: מדג מלוח ועד סבון. לקלמן היו 7 ילדים ומתוכם 4 בנים ושלוש בנות. מכל המשפחה הגדולה הזאת, רק בן הזקונים הפך לדמות מפתח חשובה בלודז'. 2 בנות התחתנו עם סוחרים ואילו השלישית נישאה לרופא דר' טוגנהולט. החתן דר' טוגנהולט –שכנע את קלמן לשלוח את ישראל הקטן לביה"ס הריאלי. המידע שרכש בו יסייע לו בבוא היום לפתח את מפעלו . ישראל נולד ב-1883 באלכסנדר שליד לודז' והגיע עם הוריו ללודז' כילד. הוא התחתן בגיל מאוד צעיר עם בת לאב עתיר נכסים וממון מוארשה, וכך נכנס לחוג אנשי הכספים שבוארשה. הוא קיבל כנדוניה חנות תבלינים בוארשה. ובנוסף- ירש מאבא חנות של "אלטעזאכן" (יד שנייה) וסכום של 2150 רובל– (סכוםזה היווה כבסיס לעושרו..) ישראל עסק במסחר ובמקביל פתח סדנאות ובתי מלאכה אשר הובילו אותו, בסופו של דבר, להיות מתחרהו הגדול של קארל שייבלר, שהיה מגדולי התעשיינים בלודז'. ב-1872 הוא פתח מטוויה על השטח שקנה , 27 אלף דונם. הוא התחיל לבנות שיכונים לעובדים, לפועלים ולפקידים, כ- 1400 איש הוא שיכן ב-140 דירות. ובכך הוא פתר את בעיית המחסור בדיור, שהייתה בעיה כרונית בלודז', שהתפתחה במהירות. ובכך אף קשר את העובד למפעלו.
פוזננסקי היה אדם פעיל, הן בתחום התעשייה והן בתחום החברתי בקהילה היהודית והאזרחית. הוא היה נדבן ידוע וצבר הון גדול מאוד. הוא השתתף בבניית מבנים ציבוריים –כדוגמת בניית בית הכנסת הרפורמי, הכנסייה הפרבוסלאבית. (בית הכנסת הרפורמי נשרף עם כל בתי הכנסת בעיר עם כניסת הגרמנים לעיר ב-1939.) תרומתו הגדולה לכנסייה הפרבוסלאבית מובנת על רקע השלטון הרוסי שהיה בלודז' באותם ימים. הוא בנה 2 בתי חולים: אחד ברחוב טארנובסקה- לעובדיו ולפקידיו, והשני לנזקקים בקהילה היהודית בלודז'. הוא בנה ב-1811 את בית הקברות הראשון, שלא –קיים היום.
בסוף המאה ה-19, כשבית הקברות הישן התמלא, קנה פוזננסקי שטח גדול בעל 161,874.3 מ"מ. בבית- הקברות החדש נקברו כ-160אלף בני אדם. מעל ל-40 אלף מהם מתו ברעב ומחלות – אלו הם תושבי גטו ליצמאנשטאט.זה 3 שנים מנקים ומשפצים אותו. רוב המצבות עדיין לא משופצות, חיילי צה"ל ניקו את "שדה הגטו" וקבעו לוחיות זהוי ליד חלק מן הקברים.

אחד מארמונותיו של פוזננסקי ניתן לבתו שנקראה "הרץ", לידו נמצא בית הכנסת הרפורמי שנשרף. בארמון זה נמצאת כיום האקדמיה הרפואית. נחזור לבית הקברות – בתקרה של המוזילאום ישנה מוזאיקה של האומן האיטלקי פלבאטי. בפולין ישנם רק 3 פסיפסים כאלה ושניים נמצאים בלודז'. הכנסייה הפרבוסלאבית – נמצאת ליד תחנת הרכבת שבבנייתה השתתף פוזננסקי. בית-האבות שבנה פוזננסקי הפך לבית חולים.– מפעלו זכה להרבה אותות הצטיינות על איכות מוצריו. קיימים פליירים המפרסמים את המפעל ברוסית. לודז' הייתה באותה תקופה חלק מהאימפריה הרוסית.
משפחת פוזננסקי, הייתה חלק מאצולת הממון. בחבורה הזו היו 3 משפחות: ירוצינסקי, זילברשטיין ופוזננסקי. והגרמנים – שייבלר, גרוהמן ועוד.
בשנות ה-90 המפעל הפך (1896) למפעל משפחתי. רובם ככולם- פועליו לא היו יהודים. בבית החולים שבנה האוכל היה כשר,
לאחר שבנה את מפעליו בנה ארמונות: 1 לעצמו ו-2 לבניו. באחד מהם נמצא היום הקונסרבטוריום ובשני מוזיאון לאומנות. החשוב ביותר הוא הארמון של פוזננסקי המחובר לקומפלקס של בית החרושת.
שתי מעשיות קשורות בארמון זה:
האדריכל שאל אותו באיזה סגנון לבנות את הארמון? – ופוזננסקי ענה לו: "בכספי אני יכול להרשות לעצמי את כל הסגנונות". ואכן הוא בנוי בכל הסגנונות.
המעשייה השנייה קשורה לשלב הגימור של הארמון: פוזננסקי רצה לרצף את ריצפת אולם הנשפים ברובלי זהב. אבל על הרובלים בצד אחד יש נשר ומצד שני תמונת הצאר. הוא ביקש את רשותו של הצר שהסכים- בתנאי שהמטבעות יהיו מאונכות, פוזננסקי ויתר: אולי מפני שהיה ערמומי מידי או שהיה עני, כשמת השאיר 7 מיליון רובל. הוא התחיל עם 2150 רובל וסיים עם 7 מליון – אך לא השיג את שייבלר שהשאיר אחריו 10 מיליון רובל.
(פועל הרוויח ב-7 ימי עבודה 2 רובלים)
. לעומת זאת-שייבלר בנה רק 2 ארמונות וישראל בנה כמה ארמונות. במפעלים הגדולים היה צורך לעבוד 7 ימים בשבוע ולעבוד גם בשבת, זהו הסברו של המרצה הפולני, מדוע לא עבדו יהודים במפעליו של פוזננסקי, אולם לפי ספרו של אשכלי- ועדי העובדים החזקים לא הסכימו שיהודים יעבדו במפעלים ולכן רוב היהודים טוו בביתם ומכרו לסוחרים הגדולים את תוצרתם בפרוטות.. אחרי מותו של פוזננסקי ניהל איגנצי בנו עד יום מותו את המפעלים ואחריו היה חתנו יעקב הרץ. אנדרי פוזננסקי – היה הכבשה השחורה של המשפחה, הוא היגר לצרפת וכתב ספרים – המשפחה הסתכלה עליו כעל חריג אבל תמכה בו בעין יפה. ב-1914 במלחה"ע הראשונה לודז' נפלה ע"י הגנרל ליצמן הגרמני (מכאן השם ליצמאנשטאט) ודבר זה הביא אותה למשבר כלכלי קשה. הגרמנים ממש הרסו את תעשיית הטקסטיל – בגלל התחרות. הם הרסו מכונות טקסטיל כשנסוגו. לא היה לזה קשר במוצא לאומי או דתי אלא שהם רצו להרוס את מתחריהם. המכה הניצחת הייתה במהפכת אוקטובר -השוק הרוסי הענק פשוט נמחק- וזה היה סופה של "מנצ'סטר" של פולין. על מנת להחזיק מעמד התעשיינים היו חייבים לקבל הלוואות וכך הבנקים השתלטו על התעשייה. הם ניסו לשרוד. השייבלרים יצרו תאגיד עם גרוהמן. ולפוזננסקי לא הייתה ברירה- הוא קיבל הלוואה מבנק איטליאנו שהפך להיות הבעלים של ביהח"ר. בנוסף, המשבר של שנות ה-30 גרם לתעשיינים לפשוט את הרגל. בני המשפחה התדרדרו עד כדי כך שהארמון עבר לבעלות העירייה, כיוון שלא יכלו לשלם את הארנונה שצברו במשך השנים. הנכד שניהל את המפעל כבר לא היו בידיו ההחלטות האסטרטגיות והוא היה כמו פקיד לבנק האיטלקי (מאוריצי פוזננסקי ). בשנות השלושים, בניו של פוזננסקי נפטרים. הרמן פינקוס איציק –מת בלודז', אבל הבנים הגרו לצרפת. כשהתגייסו לצבא של דה-גול -הבן של קאז'ימיש היה טייס קרב ונפל בנורמנדי. נכד אחר היה צייר והתנצר. הבן קארול שהיה המנהל הטכני של המפעל מת בשנות ה-20. הבן שהיה מעורה בחיים הציבוריים והפוליטיים של לודז' היה מאוריצי – ייסד עיתון למתבוללים הפולנים, היה פוליטיקאי.– התחתן עם המשפחה היהודית הגדולה זילברשטיין ומת בשנת 1937 . בשנת 1939, עם כניסת הנאצים, הפרידו את ארמון פוזננסקי מהגטו והרמן השתלט על הארמון ובית החרושת בשיתוף פעולה עם הבנק האיטלקי.
ב-1945 לודז' "שוחררה" ע"י הסובייטים והמפעל קיבל את השם של פובייטי (על שם פולני חבר המפלגה הקומוניסטית). המפעל הולאם בתקופה הקומוניסטית ובתקופת השיא שלו בתחילת שנות ה-80, עשרת אלפים עובדים עבדו בו. לאחר מכן הוא הפך להיות שטח נטוש שנשדד ונהרס ע"י האוכלוסייה המקומית. לפני 6 שנים חברה צרפתית פרטית קנתה את המקום ובנתה את מרכז הקניות המכיל בתי קפה, בתי קולנוע, מסעדות, בתי מלון וכן האגף של המוזיאון לאומנות.
ב-1998 הגיע הבן של הנין, אנדרי פוזננסקי, ששמע שסבא רבא היה אדם עשיר ורצה לראות מה היה לו שם. ומה שהוא ראה עבר את כל ציפיותיו. הוא חשב שיראה בית ומכונית ולא יותר. הודות לו קיבלנו כל מיני תעודות והוא סיפר לנו על בני משפחתו מבני דורו.

קישורים
פסל 3 התעשיינים בלודז'

ארתור רובינשטיין

2007-01-19T01:49:00.000-08:00

JGuide LO XX GD TX

ארתור רובינשטיין Arthur Rubinstein

מוסיקאי מחונן, אחד הפסנתרנים הדגולים וההרמוניים ביותר של המאה העשרים. נאמר שלצליל שלו לא היו מתחרים.

ארתור רובינשטיין נולד בלודז. הצעיר מבין שבעה ילדים. כשהיה בן שלוש גילה ארתור הקטן כשרון מוסיקלי נדיר. אחותו ניגנה בפסנתר והוא פלש לשעוריה כאורח בלתי רצוי, וסרב לצאת. הנגינה הלהיבה אותו. אביו התרצה וקנה לו כינור שארתור שבר אותו כי הצליל שלו היה דק מדי, ודרש רק פסנתר.

כשאחותו נסעה לברלין, היא לקחה את אחיה הקטן להציגו בפני פרופ' למוסיקה, שהתפעל מאוד מכשרונו המוסיקלי ונטל על עצמו לדאוג לחינוכו המוסיקלי של הילד. כשהיה בן 11 ניגן לראשונה קונצרט בברלין. הוא עבר לברלין ונלקח תחת חסותם של הכנר יוזף יואכים והפסנתרן היינריך בארת'. בגיל 13 הופיע עם התזמורת הפילהרמונית של ברלין והרשים כשניגן מבחר יצירות ביניהם את הקונצ'רטו ה-2 של סן-סאנס, אותו הרבה לנגן במשך חייו.

רובינשטיין הופיע ברחבי אירופה וסייר ברוסיה עם תזמורת קוסוויצקי. ב 1906 השתקע בפריס והפסיק לנגן למספר שנים. באותה תקופה שקע בדיכאון ואף שקל להתאבד.

לפני מלחה"ע ה-1 קבל רובינשטיין דרכון דיפלומטי ממשלות איטליה ופולין, על הדרכון הפולני היה כתוב:

"בשליחות האומנות למען פולין".

ב-1914 היגר לספרד, התקרב למוסיקה הספרדית וניגן מיצירות אלבניז ופאיה. זכה להאהדת הקהל, למד ספרדית וערך סיורים בדרום אמריקה. במלחמת העולם הראשונה ניגן ברסיטלים עם אז'ן איסאי .

רובינשטיין היה יהודי גאה והבליט את יהדותו.

ב 1937 היגר לארה"ב, שם זכה להצלחה רבה כפסנתרן.

כשהנהיג מוסוליני את חוקי הגזע באיטליה, רובינשטיין שלח לו מברק מחאה והודיע לו על החזרת אות הכבוד שהעניק לו וחתם: א.ר. פסנתרן יהודי. תגובת מוסוליני: בויתור על אות הכבוד אתה מפסיד הרבה כסף. השיב לו הפסנתרן במכתב, נכון, אך אזכה בלבבות רבים. ושוב חתם :"פסנתרן יהודי".

בתקופת המאבק של הישוב העברי בבריטים, שילוח האניה אקסודוס לגרמניה, בטל רובינשטיין את כל הקונצרטים בבריטניה, כשבקשו ממנו לחזור בו ולא להעניש את שוחרי המוסיקה בבריטניה שרבים ממנה היו יהודים, הסכים בתנאי שייכתב במודעות שכל ההכנסות קודש לעזרת בני משפחתו שנספו בספינה.

באחת ההזדמנויות סיפר על כך שכשהיה בוינה נתקף רצון לבקר בלודז עירו ובבית הוריו. יצא לשם ברכבת. וכשהגיע הביט במה שנותר וחש עצמו אדם זר, "זו לא הייתה לודז שלי"-אמר וחזר כלעומת שבא. את משפחתו רצחו הגרמנים, ומתוך כ-100 איש שרדו 3 נפשות.

בתום מלחה"ע ה-2 הוזמן רובינשטיין לנגן לפני נציג המדינות באו"ם, שהיה גוף חדש. לאחר מסכת נאומים חגיגיים, לפני שהתיישב ליד הפסנתר, פנה אל הקהל ואמר: "התכנסנו כאן ליצור עולם טוב יותר אך שכחתם להניף את דגלה של מולדתי פולין אשר בגינה יצאתם למלחמה". התישב ליד הפסנתר, החל לנגן את ההמנון הפולני והקים את כל הקהל על רגליו.

רובינשטיין צוטט כמי שאמר שהוא מנגן בכל ארצות העולם מלבד טיבט שהיא גבוהה מדי וגרמניה שהיא שפלה מדי. בכל זאת מצא רובינשטיין דרך לנגן בפני קהל גרמני. הוא ניגן בעיירת הגבול ההולנדית ניימכין. הוא הכריז שלא ינגן על אדמת גרמניה, אבל היה מוכן שגרמנים מדור אחר ישמעו את נגינתו.

בזמן מלחמת ששת הימים שלח רובינשטיין מברק לתיזמורת הפילהרמונית שבו הציע לעזור בכל. לאחר המלחמה סיפר: "ביוני 1967 רצינו רעיתי ואני לבוא לארץ ולמות. אם תחרב ישראל- למה לנו חיים? צה"ל עשה הכל ושחרר אותנו מכל דאגה, ובתוך 6 ימים".

רובינשטיין הירבה לבקר בישראל ולקיים כאן קונצרטים. כל שנותיו תרם כספים למוסדות בישראל וניגן בארוחות חגיגיות ובמופעי צדקה שלא ע"מ לקבל תגמול. "אני אוהב את י-ם כמו שאני אוהב אישה, והאמינו לי, אני יודע לאהוב אישה", -התוודה באוזני מבקריו. בביקוריו בארץ קשר רובינשטיין קשרים חמים עם התזמורת הפילהרמונית והוא נעשה ידיד ומיטיב של הפילהרמונית, הוא הרבה לבקר בארץ ועמד במרכז פסטיבלים שנשאו את שמו.

לאחר מלחמת יום-הכיפורים, נחנכה בארץ תחרות רובינשטיין לפסנתרנים צעירים, שממשיכה גם כיום לגלות אומנים.

רובינשטיין המשיך לנגן גם בשנותיו האחרונות למרות שהחל להתעוור. לא הירבה ללמד אך הקדיש זמן לא מועט לטיפוח כשרונות צעירים. כתב שני ספרים אוטוביוגרפים: ימי נעורי 1973 ושנותי הרבות 1980. הוא היה גיבור מספר סדרות תעודה שהופקו על חייו, וסרט קולנוע בשם אהבת החיים 1975. ייסד את פרס רובינשטיין היוקרתי, המוענק לפסנתרנים צעירים. רובינשטיין נודע באישיותו הכריזמטית. מלבד היותו וירטואוז נחשב כפסנתרן רומנטיקן ונחשב לפרשן פואטי של יצירותיו של שופן. התנגד לתנועה האנטי רומנטית במוסיקה הקלאסית. אחרי מותו הוטמן אפרו ביער ירושלמי הנקרא על שמו.

בלודז עיר הולדתו הוקדש לזיכרו של ארתור רובינשטיין חלק נכבד בתוך המוזיאון הלאומי שבארמון פוזננסקי המפואר. ללמדך שהפולנים גאים ומוכירים את בן עירם היהודי הפסנתרן המפורסם העולם.

קישורים
קטע נגינה של שופן
הפסל של ארתור רובינשטיין ברחוב פיוטרקובסקה בלודז'
הבית של ארתור רובינשטיין ברחוב פיוטרקובסקה 78 בלודז'

יוליאן טובים

2007-01-18T21:30:00.000-08:00

JGuide LO XX GD TX

המשורר הדגול יוליאן טובים נולד בשנת 1894 בלודז'. ב-1914 הוא סיים את לימודיו התיכוניים ועבר לוורשה להמשך לימודיו.

יוליאן טובים, יהודי, מגדולי משוררי פולין במחצית הראשונה של המאה העשרים החל לכתוב שירים עוד בילדותו, הוא גדל בבית משכילי והושפע רבות מאביו שדאג להרחבת אופקיו של בנו, טובים למד משפטים בורשה.
ביחד עם חבריו, יוסף ויטלין ואנטוני סלונימסקי, הקימו את הירחון סקאמנדר. כתביו בתקופה זו מלאי התלהבות ואמונה בפולין המשוחררת.

עד מהרה נוכח במציאות השונה, ויצא בזעם נגד העשירים המנצלים, מול הגיבור שהוא האדם הפשוט, העני, המדוכא. מילים בדם 1929.
בנוסף לנושאים החברתיים פוליטיים, כתב ביקורת על המשטר הקפיטליסטי בפולין, תנ"ך הצוענים 1933. למרות שאהד את הפועלים ומאבקם, היה טובים רחוק מתנועת הפועלים המהפכנית. שירתו ב-1936 הייתה מחאה נגד המציאות הקפיטליסטית. למרות שטובים השתלב בחברה הפולנית, מעולם לא התכחש למוצאו היהודי. בשל כך היה למטרה להתקפות שנאה מצד הלאומנים הפולנים לפני מלחה"ע השניה.

בתקופת השואה, היגר טובים לאמריקה הדרומית ואח"כ לארה"ב, משם נטל חלק פעיל במאבק נגד הריאקציה הפולנית. יצירתו פרחי פולניה [תפילה] שנכתבה בין השנים 1940-1944 הפכה להמנון לאומי בפי אנשי המחתרת הפולנית.

גם את אנו יהודי פולין העוסק בנפשו החצויה כיהודי-פולני, כתב באותה עת. ב 1946 חזר טובים לפולין והקדיש את שנותיו לפובליציסטיקה ולחינוך משוררים צעירים. השקפותיו הפוליטיות היו עכשיו פרו-סוביטיות. הוא ראה את עתידה של פולין קשור בבריה"מ.

טובים היה גם מתרגם, ותרגם מרוסית יצירות רבות, בין השאר יצירות של פושקין, שירי ילדים ועוד. בשנותיו האחרונות שמר גם על קשר הדוק עם א"י ומדינת ישראל לאחר תקומתה.

בשיחה עם ניצולת השואה, הלינה בירנבאום, היא סיפרה כי לאחר שעברה את תלאות השואה במחנות אושוויץ, מיידנק וכו' חזרה הביתה לוורשה ומצאה את אחיה שחזר לפניה, התחתן והחל ללמוד. הוא הכריח אותה ללכת ללמוד בבי"ס פולני, דבר שהיה לה קשה מאוד. במיוחד הקשתה עליה העובדה, שכל התלמידים חוייבו להצטלב מידי בוקר, ולאחר פרק זמן, היא הושפעה מכך והחלה אף היא להצטלב ולתהות על דרכה כאדם יהודי דבר שקומם נגדה את אחיה.

באחד הימים מצאה על שולחנה את יצירתו של טובים אנו יהודי פולין ולדבריה, חשה כאילו ניערו אותה בחוזקה והיא חזרה לעצמה. היא הבינה שהיא יהודיה והחלה לחפש את דרכה לכיוון א"י.

תאריכון:

1894 לודז'- 1953 זאקופנה.
לימודים בורשה, משפטים.
כתיבת שירי ילדים. מהם תורגמו לעברית קטינא הלוייתן והקטר
1921- עם עוד אנשי רוח פולנים, הקמת הירחון סקאמנדר התפעלות מפולין המשוחררת.
1925- פרסום הפואמה יהודון.
1929- פרסום מילים בדם, ביקורת על העשירים ועל הניצול של האדם העני, המדוכא.
1933- פרסום תנ"ך הצוענים מחאה נגד הקאפיטליזם. בשלב זה הוא עדיין לא מקורב לתנועת הפועלים המהפכנית.
1939- מהגר לאמריקה הדרומית ואח"כ לארה"ב.
1940-1944 פרחי פולניה יצירה שהיתה להמנון המחתרת הפולנית.
1944- אנו יהודי פולין על היותו פולני ויהודי ועל גורל אחיו.
1946- חוזר לפולין.
1948- האנדרטה והקבר מאמר המתיחס לגורל יהודי פולין כאדם, במלאת חמש שנים למרד גיטו ורשה, עם הסרת הלוט מעל האנדרטה בורשה.
1948- נבחר כנשיא אגדת שוחרי האוניברסיטה העברית בורשה , אחר שזו החלה שוב את פעילותה, שהסתיימה ב- 1950.
1953- נפטר בזאקופנה.

"אנו, יהודי פולין..." / מאת יוליאן טובים

"...ומיד שומע אני שאלה: "מה פתאום אנו" שאלה של טעם במידה ידועה. שואלים אותם מפי יהודים, שהסברתי להם כי פולני אני, ועכשיו ישאלוה ממני פולנים, שבעיני רובם ככולם הנני ואהיה יהודי. הרי התשובה לאלה ולאלה.
הנני פולני משום שכך רצוני. זהו ענייני הפרטי בהחלט, שאין בדעתי לתת לאיש דין וחשבון עליו, ולא להסבירו, לבארו, לבססו. אין אני מבחין בין פולנים "גזעיים" ו"שאינם גזעיים" ומניח את הדבר לאנשי תורת הגזע גזעיים ושאינם גזעיים, להיטלריסטים משלנו ושלא משלנו. הנני מבחין בקרב הפולנים והיהודים, וכן בקרב עמים אחרים, בין פקחים וטיפשים, ישרים וגנבים, אינטליגנטים ומטומטמים, מעניינים ומשעממים, נעלבים ועולבים, ג'נטלמנים ולא ג'נטלמנים וכו'. כמו כן מבחין אני בין פולנים פאשיסטים ואנטי פאשיסטים. מובן ששני מחנות אלו אינם עשויים מעור אחד, כל אחד מהם מתנוסס בגווני צבעים שמידת גיבושם שונה זו מזו, אלא שבוודאי קיים קו תחום ביניהם, ובקרוב אפשר יהיה לסמנו בבירות גמורה. הגוונים יישארו גוונים, אולם צבעו של קו התחום עצמו יובהק ויועמק באופן מוחלט.
הייתי יכול לומר שבתחום המדיני הריני מבחין בין פולנים אנטישמיים ואנטיפאשיסטיים. כי הפשיזם הוא לעולם אנטישמיות. והאנטישמיות היא לשונם הבינלאומית של הפאשיסטים.

ברם, אילו הוצרכתי לבסס את לאומיותי, או נכון יותר את הרגשתי הלאומית, הרי אני פולני מטעמים פשוטים ביותר, כמעט פרימיטיביים, ברובם רציונאליים, בחלקם אירציונאליים, אולם בלי סממנים "מיסטיים". להיות פולני – אין זה כבוד, ולא תפארת, ולא זכות. הוא הדין בנשימה. מעודי לא פגשתי אדם שיהא גא על שום שהוא נושם.
פולני – כי בפולין נולדתי, גדלתי, חונכתי,למדתי, כי בפולין הייתי מאושר ואומלל, כי מגלותי רוצה אני לחזור לפולין דווקא, אף אם יבטיחו לי תענוגות של גן עדן במקום אחר.
פולני – משום משפט קדום רגיש, שאין בידי להסבירו בשום טעם והגיון, שואף אני שלאחר מותי תבלעני ותקלטני אדמת פולין, ולא אדמה אחרת.
פולני – כי כך הוגד לי בפולניה בבית הורי. כי שם פרנסוני בעודי תינוק בלשון הפולנית, כי אמי לימדתני שירים ופזמונים פולניים. כי בבוא הזעזוע הראשון של השירה הוא התפרק במילים פולניות. כי הדבר שהיה לעיקר בחיים – היצירה הפיוטית – לא ייתכן בשום לשון אחרת, אף אם תהיי שגורה ביותר על פי.
פולני – כי בפולנית התוודיתי על חרדת האהבה הראשונה ובפולנית מלמלתי על אשרה וסערותיה.
פולני גם מטעם זה שעצי הלבנה והערבה קרובים לי יותר מעצי התמר וההדר, ומיצקביץ ושופן יקרים יותר משקספיר ובטהובן. יקרים בגלל טעמים, שגם אותם לא אוכל לבסס בשום טעם הגיוני.
פולני – כי נטלתי מן הפולנים כמה מליקוייהם הלאומיים. פולני – כי שנאתי לפאשיסטים הפולנים גדולה יותר מלפאשיסטים שבעמים אחרים. והרי זה בעיני קו חשוב מאוד של פולניותי.
אולם בראש ובראשונה – פולני, משום שכך רצוני.

בתשובה לזה הריני שומע קולות : "טוב, אולם אם פולני, אז למה אנו יהודים?" והריני מתכבד להשיב : בגלל הדם – "כלומר תורת הגזע?"- לא. כלל וכלל לא תורת הגזע. בדיוק להפך.
יש שני מיני דם: זה שבעורקים וזה שמן העורקים. הראשון הוא מיץ גופני, ולכן מוטלת חקירתו על הפיזיולגים. מי שתולה בדם הזה מין תכונות מיוחדות, מלבד האורגניות, וכוחות מסתוריים, הרי זה בסופו, כפי שאנו רואים, הופך ערים לעיי מפלה, טובח מיליוני אנשים ולבסוף, כפי שנראה, מביא טבח על גזעו הוא.
הדם השני – הוא הוא אותו הדם אשר אותו ראש כנופיה של הפאשיזם הבין לאומי מקיז מתוך האנושות כדי לקיים את נצחון דמו על דמי – דמם של מיליוני בני אדם שנרצחו על לא עוון בכפם, דם שאיננו נגוז בעורקים, אלא דם שנתגלה. שטפון כזה של דם קדושים לא היה עוד למן ברוא אלקים שמים וארץ, ודמם של היהודים (לא "דם יהודי) שוטף בזרמים הרחבים והעמוקים ביותר, נחשוליו המושחרים מצטרפים כבר לנהר סוער ומעלה קצף – ובירדן חדש זה הריני טובל את טבילת הטבילות:אחוות קדושים, ברית דמים לוהטת עם היהודים.
קבלוני, אחים, לתוך שותפות כבוד זו של דם נקי שנשפך. על קהילה זו, על כנסיה זו ברצוני להימנות מעצם היום הזה.
דרגה זו – דרגת היהודים דולוריס קאוזא – תוענק נא למשורר הפולני בידי העם שהביא אותו לעולם. לא בגלל זכויות כלשהן, כיוון שאין לי זכויות לגביכם. אראה את הדבר כעליה בדרגה וכמעולה שבפרסים בעבור אותו מספר שירים פולניים, שישארו אולי אחרי מותי ושזכרונם יהיה קשור בשמי – שמו של יהודי פולני.

על הסרטים שלבשתם בגיטו מצוייר היה מגן דוד. הריני מאמין בפולין לעתיד לבוא, שבה יהיה הכוכב הזה, הכוכב שבסרטים, לאחד מאותות הכבוד הנעלים ביותר, שהאמיצים שבחיילים ובקצינים הפולניים יזכו לו. המה ישאוהו בגאון על לבם ליד "וויטוטי מיליטארי" הישן. יהיה גם "צלב הגיטו" – שם סמלי עמוק. יהיה גם "אות הטלאי הצהוב" – מכובד יותר מכמה עיטורים נוצצים הנהוגים עד עכשיו. ובווארשה, ובכל עיר פולנית אחרת, יישאר, יקויים וישמר זכר כלשהו של הגיטו כמות שהוא, כפי שנמצאהו, בכל אימת ההרס והחורבן. נקיף את השריד הזה של חרפת שונאינו ותפארת גיבורנו המעונים בשלשלאות שיותכו משלל תותחי היטלר, ובכל יום ויום נשזור פרחים רעננים וחיים בתוך חוליות הברזל, למען יישאר לעולם ועד זיכרון רענן וחי בלב הדורות הבאים על העם שנטבח, ואות כי צערנו עליו תמיד חי ורענן.
לכנסיית המזכרות הלאומיות יתווסף עוד זיכרון אחד.
נביא שמה את הילדים ונספר על מעשה העינויים האיום ביותר בתולדות העולם. במרכזה של מצבת זיכרון זו, שהטרגיות שלה תובלט על ידי בתי הזכוכית המודרניים של העיר שתבנה מחדש ברצות האלוקים, תבער אש שלא תכבה לעולם. העוברים והשבים יסירו כובעיהם לפניה.
ומי שהוא נוצרי – יצטלב...
נשא אפוא בגאון, בגאון שביגון, את הדרגה הזאת העולה על כולנה – דרגת היהודי הפולני – אנו, שבדרך נס ומקרה נשארנו בחיים. בגאון? מוטב שנאמר מתוך חרטה עמוקה: בבושה וכלימה צורבות. כי זכינו בה בעבור עינוייכם, בעבור תפארתכם, פודינו!
... יתכן אפוא שלא "אנו יהודי פולין..." כי אם "אנו צללי רפאים, של אחינו הנרצחים, יהודי פולין...

אנו יהודי פולין. אנו, החיים לנצח – כלומר אלה שאבדו בגטאות ובמחנות, ואנו צללי הרפאים – כלומר אלה שיחזרו מעבר לימים ולאוקיינוסים לארץ ונהלך אימים בתוך ההריסות בגופותינו שנשארו שלמות ובצלם הבלהות של נפשותינו הקיימות כביכול.
אנו, האמת שבקברים, ואנו האשליה שבקיום, אנו, מליוני החללים, ואנו האלפים או הרבבות של לא חללים כביכול. אנו, קבר אחים גדול לאין סוף. אנו, בית העלמין, שלא היה ולא יהיה כמוהו בהיסטוריה.
אנו, שנחנקנו בתאי הגאזים והותכנו לסבון, שלא ימחה את עקבות דמנו ולא את כתם חטאותיו של העולם אשר חטא לנו.
אנו, שמוחותינו הותזו על קירות דירותינו הקטנות והעלובות ועל הכתלים שמתחתם ירו בנו והרגו אותנו בהמון – רק בגלל היותנו יהודים.
אנו, הגולגולתא, שעליה יכול היה לעמוד יער עבות של צלבים. אנו, שלפני אלפיים שנה נתנו לאנושות בן אדם אחד שנרצח על לא עוון בכפו בידי הקיסרות הרומאית – ומיתה יחידה זו דיה היתה שיעשה לאל. מה דת תצמח ממיליוני המיתות, היסורים, ההשפלות והזרועות הנצלבות ביאוש אחרון אנו שלוימים, סרולים מושקות, פארכים, בייליסים, גודלאיים – אנו, אשר שמותינו וכינויינו יעלו לכבוד צליליהם על כל האכילסים הכרוברים והרישארדים בעלי לבבות האריות.
אנו, שוב בקאטאקומובות – ב"בונקרים" מתחת לחורבות ווארשה המרוצפים, המבוססים בצחנת הביבים, לתמהונם של חברינו העכברושים.
אנו, ברובים על המיתרסים, בין הריסות בתינו המופצצים מן האוויר, אנו – חיילי החרות והכבוד...
יוינה, איז' נא ווינה!" הלך, רבותי הנכבדים ומת למען פולין.
אנו ש"כל מפתן" של בית הנופל עלינו "היה לנו למבצר"
אנו יהודי פולין, ההופכים לפראים ביערות, המזינים את ילדינו המבוהלים בשרשים ובעשבים, אנו הזוחלים, הרומשים, הסמורים ממתח, כשאנו מזויינים ברובה מיושן בעל שני קנים, שרכשנו בנס או קבלנו לאחר הפצרות במחיר כסף רב...
"והאם אדוני הנכבד מכיר את הבדיחה על שומר היער היהודי? מצויינת! היהודון, אדוני שים לב, ירה ומרב פחד עשה במכנסים, ה-ה-!"
אנו, האיובים, אנו הניובות, אנו המבכים את מאות אלפי האורשולקות היהודיות שלנו...
אנו הגאיות העמוקים של עצמות שבורות ורצוצות וקוויות מפתלות המכוסות צלקות.
אנו צעקת הכאב! צעקה ממושכת כזו, עד שתשמע באזני הדורות הרחוקים ביותר. אנו, הקינה, היללה, אנו מקהלת היבבה של אל מלא רחמים, אשר הדו ימסר מדור לדור.
אנו, המפוארת שבערמות זבל הדמים, שבה זיבלנו את פולין לבעבור יבושם יותר לחם החרות לאלא שישארו אחרי מותנו.
אנו, שריד מזוויע, אנו המוהיקנים האחרונים, פליטי הטבח, אשר איזה בארנום חדש יוכל להוביל בעולם בהכריזו על גבי מודעות צבעוניות: "מחזה שאין כמוהו! THE BIGGEST SENSATION IN THE WORLD יהודים פולנים – חיים ואמיתיים! אנו, חדר האימות SCHREKENSKAMMER CHAMBRE DES TORTURES אנשים עצבניים מתבקשים לעזוב את האולם!"
אנו היושבים על נהרות ארצנו מעבר לים ובוכים כאשר בכינו על נהרות בבל. ובכל כדור העולם מבכה רחל את בניה, אבל אינם! על נהר הודסון, על התימזה, על הפרת, הנילוס, הגנגס, והירדן הרינו תועים בגלותנו וקוראים: "וויסלה! וויסלה! וויסלה! אמנו יולדתנו! וויסלה האפורה! לא מזהרי שמש אדמת, כי אם מדם!"
אנו, אשר אפילו את קברות ילדינו ואמותינו לא נמצא – כי כן ישכבו בשכבות שכבות, כי כן יתפשטו לכל רחבה של ארץ המולדת לקבורה אחת! ולא יהיה מקום קבוע, שתוכל להניח עליו פרחים, כי אם תזורם בתנופת יד רחבה כזורע את הזרע, אולי תקלע למטרה במקרה.
אנו, יהודי פולין... אנו אגדה השותתת דם ודמעות. מי יודע אם לא יהיה צורך לכתבה בפסוקי מקרא: "בעט ברזל ועופרת לעד בצור יחצבון" (איוב, יט, כד). אנו השלב באפוקאליפטי של ההיסטוריה, אנו קינת ירמיהו:
"...שכבו לארץ חוצות נער וזקן, בתולותי ובחורי נפלו בחרב, הרגת ביום אפך, טבחת לא חמלת..." (איכה, ב, כא).
"...צמתו בבור חיי וידו אבן בי. צפו מים על ראשי אמרתי נגזרתי: קראתי שמך ה' מבור תחתיות...(איכה ג, נג-נה) ראיתה ה' עותתי שפטה משפטי...(איכה ג, נט) תשיב להם כגמול ה' כמעשה ידיהם: תתן להם מגנת לב תאלתך להם: תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי הW" (איכה ג, סד-סו).

מעל אירופה עומד שלד רפאים עצום, והוא הולך וגדל. בחורי עיניו הריקים דולקת אש של חימה מסוכנת, והאצבעות נקמצו לאגרוף גרום. והוא המנהיג והרודן שלנו יכתיב לנו את זכויותינו ודרישותינו."

דברי הסבר על המנשר של טובים "אנו יהודי פולין"
"אנו יהודי פולין..." הקינה והמנשר של יוליאן טובים על חורבנה של יהדות פולין, היא תעודה יחידה במינה של ניצולי השואה. שנה לאחר המרד בגיטו וארשה מצאה שואת יהדות פולין בקינה זאת את אחד הביטויים הראשונים והנרגשים ביותר. היה זה באפריל 1944, ככל הנראה, לציון יום השנה הראשון למרד בגיטו ווארשה, סמוך למאורעות עצמם, ולאחר שהמימדים הבלתי נתפסים של האסון הכבד שפקד אותנו חדרו לתודעתם של אלה שניצלו. המלחמה היתה עדיין בעיצומה ודבריו של יוליאן טובים מניו יורק התפשטו במהירות בקרב שארית הפליטה של יהודי פולין על פיזוריה ועוררו התרגשות וזעזוע עמוק.
יתכן שהטקסט המקורי, בפולנית של "אנו יהודי פולין..." הופיע לראשונה בתל אביב כבר בשנת 1944. התרגום העברי לא איחר לבוא. תרגום ליידיש נדפס בניו יורק ונעשה עוד מכתב היד. כן תורגמו דבריו של טובים גם לאנגלית, צרפתית, צ'כית, איטלקית וגרמנית. עוד בימי המלחמה מצאו דבריו את דרכם מניו יורק למוסקבה ונדפסו שם במקורם בביטאונו של איגוד הפטריוטים הפולניים. בדרך זאת הגיעה הקינה אל מאות אלפי הפליטים בפולין, שהיו פזורים ברחבי ברית המועצות וזעזעה לא רק את היהודים הפולניים. לא היה אז בברית המועצות בשפה כלשהי ביטוי דומה לה בעוצמתו לרגשותיהם של היהודים נוכח האסון. וכעדותו של א. ארנבורג: דבריו של טובים "שנכתבו בדם" "הועתקו על ידי אלפים" כי לא ניתן להם אז פומבי בתרגום לרוסית בדפוס. פרטים אלה הם רק ציוני דרך מעטים לתהודה האדירה של קינתו של יוליאן טובים ורצוי היה להתחקות בהרחבה אחר רישומה, כדי להעריכה כראוי ובמלואה.
"אנו יהודי פולין..." הזדהותו הפומבית של יוליאן טובים, המשורר הפולני הגדול, עם אחיו היהודים הפתיעה רבים. עם זאת. באורח פאראדוקסאלי, נתקבלו גם דבריו אלה כמובנים מאליהם. יצירה זו הפתיעה, מכיוון שעד מלחמת העולם השנייה הקפיד טובים להימנע ממגעים ומביטויי הזדהות ישירים ופומביים עם אותם יהודים בפולין שנשארו נאמנים ליהדותם ולא הזדהו הזדהות גמורה כמוהו עם התרבות הפולנית. גם כאשר טובים עצמו נפגע עמוקות על ידי האנטישמים הפולניים, שסירבו להכיר בו כבמשורר פולני וטרחו ל"פסלו" בהצביעם על "יסודות יהודיים" מדומים או מציאותיים בשירתו, הרי מבוכתו הכאובה של המשורר לא הביאה אותו להתקרבות גלויה אל היהודים. לעומת זה רבים מקוראיו היהודיים ומעריצי שירתו זכרו לו לטובה את השיר "Zydek" ("יהודון") משנת 1925 שבה מצאה הזדהותו היהודית של המשורר ביטוי חזק ביותר עד למנשר שלפנינו משנת 1944. משום כך מצאנו לנכון להקדים כאן ל"אנו יהודי פולין..." את השיר.
עניינים וניסוחים אחרים ב"אנו יהודי פולין..." עוררו ועדיין מעוררים וויכוחים למן הופעת הדברים ועד ימינו. כיום יישמעו גם זרים ומוזרים ניסוחים אחדים שלא היו יוצאי דופן בשנת 1944. אך כאז כן גם עתה עומד בתוקפו ייחודם של הדברים שבאו כזעקת כאב עמוק מפי משורר פולני, אשר הביע לא רק את עומק צערו הוא, אלא את רגשותיו של ציבור יהודי גדול בקרב שרידי השואה, שכלל הפעם גם את המנוכרים ואת המתנכרים. מבחינה זאת לא פג, ככל הנראה, תוקפה של תעודה זאת עד היום.
"אנו יהודי פולין..." מן הדין שיתפרש כביטוי למפנה העמוק שחל אצל יוליאן טובים ביחס ליהדותו, מפנה מכאיב ואולי גם משחרר, שטיבו ומשמעותו וודאי יעסיקו עוד רבים מן העשויים לגלות עניין באישיותו ובשורשיו של היהודי שהיה למשוררה הדגול של פולין. יוליאן טובים חזר לפולין בשנת 1946 ונפתר בשנת 1953. עדויות לא מעטות הגיעו לידינו על המשכה של מגמת ההתקרבות של טובים ליהודים ועל קשרים מחודשים וישירים הן עם השרידים של יהודי פולין עצמה והן עם יהודים שמחוץ לגבולותיה. הדברים נשכחו, חלקם בשוגג וחלקם במזיד. ברצוננו להזכיר כאן שניים מן הביטויים הבולטים להתקרבות זו מימי שבתו של טובים בפולין לאחר המלחמה.
לציון יום השנה החמישי למרד בגיטו ווארשה הוסר הלוט, על חורבות הגיטו, שעדיין לא פונו, מן האנדרטה של הפסל נתן ראפאפורט. היה זה באפריל 1948. יוליאן טובים שלח לביטאון הציוני Opinia שהופיע אז בפולין מאמר בשם "האנדרטה והקבר" היה זה בימי מלחמת הקוממיות ואם כי במאמר זה נעשה הדבר במובלע, לא נמנע טובים מלהזכיר בו את "היהודי הלוחם בפלסטינה".
זאת ועוד. קרוב לוודאי שבמאמר הנשכח הזה של טובים, המתפרסם כאן שנית, צריך לראות המשך ל"אנו יהודי פולין..." ומן הדין לבחון אותו על רקע המצב בפולין לאחר המלחמה, לעומת צפיות המשורר שבאו לכלל ביטוי כה חזק ובוטה ב"אנו יהודי פולין..." במאמר משנת 1948 אין אנו מוצאים עוד את ההצהרות הנרגשות של טובים על השתייכותו לעם היהודי ועל פולניותו, הזכורות מ"אנו יהודי פולין..." הן פינו את מקומן לאוניברסאליות מודגשת, הדוחה בתוקף כבלים שבטיים... ואין זאת הנקודה המשמעותית היחידה שעשויה להתפרש במאמר זה על רקע המציאות בפולין לאחר המלחמה לעומת הצפיות הנשגבות במנשר של טובים משנת 1944.
לביטויו המובהקים ביותר של המפנה שחל אצל טובים בימי המלחמה שייך ללא ספק מתן הסכמתו לשמש נשיא אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית, שחידשה את פעולותיה בפולין המשוחררת בשנת 1948. קשה להניח שטובים היה מגלה עניין של ממש באוניברסיטה העברית ואגודת שוחריה בווארשה לפני 1939. אולם עם חידוש פעילותה של האגודה לאחר השואה הוא קיבל עליו את עול התפקיד הזה ברצון וברגשות של תודה, ואף שימש כנשיא אגודה זו עד לחיסולה בראשית 1950 בעקבות השינויים באווירה הפוליטית בגוש המזרחי כולו. עמיתו הנאמן באגודה זו היה פרופ' טדיאוש קוטארבינסקי, מן הדמויות הנעלות ביותר בקרב האינטליגנציה הפולנית.
על יחסו הנפשי העמוק של יוליאן טובים לכהונתו כנשיא אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בווארשה מעיד במברקו מווארשה לירושלים מן ה-4 בפברואר 1948:

"כנשיא אגודת שוחרי האוניברסיטה הירושלמית המחדשת את פעולותיה בפולניה המחודשת אתאמץ לעשות את כל מה שבגדר האפשרות להחיות ולהדק הקשרים בין המרביץ היחידי בעולם של חכמה ותרבות עברית לבין שארית יהודי פולין. ארץ מולדתי, שהצורר הפאשיסטי הפכה לקבר אחים גדול של יהודים שאין דוגמתו בדברי ימי עולם, תניח אפוא אבן יסוד לזיכרון נצח לכבוד העם היהודי הנרדף. כבן לעם היהודי וכמשורר פולני שולח אני לכם ולכל אנשי האוניברסיטה ברכת שלום

יוליאן טובים"

במברק זה מהדהדים בבירור ניבים ומטבעות לשון המוכרים לנו מ"אנו יהודי פולין..."

כאמור, לא זכתה האגודה של שוחרי האוניברסיטה העברית בפולין המשוחררת לאריכות ימים. מעבר לריבוי ההצהרות של רצון טוב ושל עזרה במשלוח ספרים יהודיים מפולין לירושלים לא הספיקה האגודה לפעול הרבה. אולם תוכנית אחת גדולה של האגודה שבראשותו של יוליאן טובים ראויה לציון מיוחד גם עתה. והיא התוכנית להקמת יחידה אקדמית מסועפת (בלשון המקור של הימים ההם- קתדרה) לחקר יהדות פולין. בעניין זה נדונו אז הדברים בווארשה בכובד ראש ונתגבשו לידי החלטה בזו הלשון:
"יש ליצור באוניברסיטה העברית, שהיא עתה מרכז הדעת הלאומית הגדול ביותר והיחיד על הר הצופים ליד ירושלים הנצחית, קתדרה מבוססת בצורה נאותה ובעלת רמה גבוהה."

האנדרטה והקבר

"אל תירתע, ידידי, ואל נא תחשוב שהנני מחרף ומגדף. או שבדברי יש איזה פרדוקס חבוי או שהם נתהוו מתוך תחושה של מרי טראגי. אני אומר את דברי במלוא ההכרה ובמלוא האחריות למילותיי, שמעני נא: מעולם לא חשתי משוחרר יותר משותפות לאומית כלשהי, מאשר היום, בעומדי למול אנדרטת קרבנות גיטו וארשה, כלומר מעל פי הקבר הענקי של האומה שהולידה אותי.
לא באתי הלום בתור יהודי, ואף לא בתור פולני או כבן אירופה. כי אז היתה הוקרתי קלה מדי ופחותה מדי ואבלי היה רדוד מדי.
נסתלקו ממני בדרך למקום הזה אומות ואמונות, הותרו עבותות שבטיות. ואף על פי שאין רחוק ממני מ"קוסמופוליטיות" כלשהי, כי הרי זו מלה ריקה מתוכן, אני בא לכאן כאדם חסר מולדת.
באתי עירום ועריה, מנוער מכל תהילה אשר יכולה להיות מוענקת ליחיד בעטים של ההשתייכות השבטית, החינוך, ההשכלה, הכישרון או הגורל. אני הוא המין האנושי. עומד אני כאן מוקרן בזיו, הדרי האנושי הנעלה ביותר: הלוא היא התחושה כי הנני אחד וכולם, כדי להעריך כראוי דבר זה יש לרדת לעמקו.
ובכן הגיע סתם בן אדם – והוא מכריז על אנושיותו.
מדבר בן האדמה מתוך תהילת יחודו מבין החיות, הצמחים והאבנים.
לי כאדם הוענק האוצר הגדול ביותר שבו אני מתפאר: המצפון, כלומר תודעת החיץ וההפרדה שבין הטוב והרע. הוענק לי החוש המוסרי. זו המתת היפה מכל שבה עשה אותי הטבע – זה מחלק המתנות מלא המסתורין – למאושר.
יכול היה הטבע לברא אותי כעץ אלון או דרדר, כאריה או תולעת, כסלע נישא או אבן דרכים.
אך הוא עשני אדם, הווה אומר נפח בי נשמה – כלומר מאזניים שבהם אשקול ללא הרף את מעשי שלי ושל הזולת. וזו היא מהות חיי, מקורם, מהלכם, תכליתם, פשרם ומטרתם. אכן זו: החוק המוסרי שאין מבחינים בו, אך הוא מוסיף לפעול ללא הפוגות.
כאין וכאפס בעיני יצירות המופת של השירה, כאין וכאפס שכיות החמדה של האמנות. איני מתגאה בבתים בני מאה קומות או בטיסה בשחקים או באותה גאונות המביאה אל דירתי קולות מקצווי תבל.
אולם גאה אני בחרון הנצת בנפשי למראה החמס והעול. האבן מחרישה אזי, הפרח מוסיף ללבלב ולתת ריחו, החיה חומקת הלאה באדישות. אך אני, האדם, מתחיל אז להתלהט וללחום. הרי לך העילה לתהילתי. עתה כבר תבין, ידידי, על שום מה מפריד היום מרחק כזה ביני לבין איזה שמות וחלוקות שבטיות.
באתי – סתם מאן דהו, הראשון שהזדמן – כדי להצית לרגלי אנדרטה זו ועלי קבר זה את שלהבת האנושיות. מעל אפרכם, אחי היהודים האהובים, מדליק אני את אש הזעם.
קורא אני, בשם הדייג הנורווגי, האיכר הרומני, החייל הסובייטי, המיסיונר על האי שבאוקיינוס השקט, האורג מלודז' הכושי מהארלם, הקירגיזי איש הערבה והיהודי הלוחם בפלסטינה: "היה, אפר אין גבול לו, לכוח חי של מלחמת האדם למען הטוב והצדק עלי אדמות".
באתי הלום, הדור באלמוניותי, בלא סמלי מדינה ודרכון, בלא תעודת לידה ודיפלומה...אך לא בלי דגל...באין רואים הוא מתנופף מעל ראשי, ללא הרף הוא מורכן כאות של אבלות ושב ונישא אל על כאות של ניצחון.
דגל הזעם, דגל התקווה, דגל המאבק.
אבל מה שחשוב מכל ידידי: דגל פוליטי. אל נא יצרום ביטוי זה את אוזניך. הנה חונכים אנו אנדרטה של קרבנות הרצח הפוליטי המפלצתי ביותר בדברי הימים. הרוצח היה פוליטיקאי לתולדות יהדות פולין, שתקיף את כל התחומים של החיים והיצירה של היהודים בפולין למן ראשיתם ועד למרד הגבורה בגיטו.
היות ותולדות היהודים בפולין קשורים קשר הדוק בתולדות העם הפולני, על הקתדרה לכלול גם לימודי הלשון הפולנית ותולדות פולין.
בדרך זו יזכה להמשך בתחום הרוח, הקשר בין שני העמים שחיו על אותה אדמה, שם יצרו וגם סבלו יחד. יהודים ממוצא פולני בעולם כולו יראו בקתדרה זאת נר תמיד לכבוד אבותיהם הגדולים."

באותם ימים דובר גם על מימונה, החלקי לפחות, של הקתדרה המתוכננת על ידי ממשלת פולין והוצע על ידי גורמים ממשלתיים לקרוא אותה על שם אדם מיצקביץ או של עליזה אורז'שקו. התוכנית במתכונת זו לא התגשמה עד היום, אולם מאז ועד עתה אומנם מצאה מורשת יהודי פולין ביטויים רבים ומגוונים בהוראה, במחקר ובפירסומים של מורים במחלקות שונות באוניברסיטה העברית. עם הקמתו של המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם באוניברסיטה העברית, שמתפקידו לתאם ולהרחיב במידה ניכרת את פעלם של מוריה וחוקריה בתחום זה, מתגשמת הלכה למעשה התוכנית שיוליאן טובים נימנה עם יוזמיה בווארשה שלאחר המלחמה.

קישורים
הספסל של יוליאן טובים בלודז

חילולם והריסתם של בתי הכנסת הגדולים של לודז

2007-01-18T20:22:00.000-08:00

JGuide LO XX GD TX

על בתי הכנסת הגדולים של לודז' ועל חילולם והריסתם ע"י הנאצים בחודש נובמבר 1939, כתב הרב שמעון הוברבנד שהיה מאנשי ארכיון "עונג שבת" בורשה. כתביו התפרסמו לאחר המלחמה בספר "קידוש השם".

שלושה בתי כנסת מפוארים היו בלודז'
א. בית הכנסת, שנקרא בפי יהודי לודז' אלטשטאטישע שול.
ב. הסינאגוגה.
ג. וילקר שול.

א. העתיק ביותר היה האלטשטאטישע שול שהוקם בשנות 1863 – 1860 על ידי רבה של לודז', ר' אליהו חיים מייזל, ישראל קלמן פוזננסקי וקרונשטאדט.
בראשונה נבנה בית כנסת זה מעץ, ברחוב וולבורסקה 8, ולאחר מכן העבירוהו למספר 20 באותו רחוב. שם כבר בנוהו אבן. עבודת הבנייה בוצעה על ידי אומנים ובעלי מלאכה איטלקיים, שהובאו במיוחד לשם כך ללודז'. עשרת אלפים רובל נדב פוזננסקי לקישוטים החיצונים של בית הכנסת. בשנים שלפני פרוץ המלחמה, בשעה שבפולין שררה אוירת העיור של סקלדקובסקי, אסרו שלטונות המחוז של לודז' להכניס שינויים בחזית בית הכנסת בשל ערכה ההיסטורי והאמנותי.
בית כנסת זה היה גבוה ויפה מאוד. היו בו שני יציעים לעזרת נשים, ובסך הכל היו בבית הכנסת אלף וחמש מאות מקומות ישיבה.
מיד לאחר הקמתו, התמוטט אחד היציעים בליל כל נדרי, וגרם למספר רב של קרבנות, נשים וגברים. לפיכך גזרו, שנשים לא תבואנה לבית הכנסת בליל כל נדרי.
שנה לפני פרוץ המלחמה סודרה הסקה מרכזית והוא שופץ מחדש.
שלושים וששה ספרי תורה היו בבית הכנסת ומספר רב של תשמישי קדושה, הרבה מהם עתיקים מעשי אמנות.
כל החגיגות הרשמיות התקיימו בבית כנסת זה. בטכסים ממלכתיים וחגיגות רשמיות אחרות השתתפו גנרלים ומושל המחוז של לודז'.
ב. הסינאגוגה, שנקרא: בית הכנסת האשכנזי דאיטשיל. נבנה בשנת 1888 ובניינו עלה יותר מחצי מליון רובל.
בית כנסת זה הקימו הנאורים, המכונים: אשכנזים [ דייטשען ], שחשקו בבית – כנסת מודרני עם עוגב, בסגנון בתי הכנסת שבמערב אירופה.
גם בית כנסת זה נבנה בידי אומנים איטלקיים, במתכנות הסינאגוגה שבקרלסרוה. לפי מתכונתם של בתי הכנסת הריפורמיים, התנוססה מעל לכניסה הראשית הכתובת: כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים. בית הכנסת עמד במרכז העיר, ברחוב קושצו'שקו. אחד מראשוני המטיפים בסינאגוגה היה הד"ר ישראל יעלסקי.
ג. בניין הווילקר שול כלל גם בית מדרש. בבית המדרש נמצא אוצר גדול של ספרים. שם היה מקום תורה החשוב ביותר בעיר. היו זמנים שלמדו בו עשרים וארבע שעות ביממה. לשם כך התקיימו משמרות מיוחדות שהיו מתחלפות, כדי שבית המדרש לא יישאר אף רגע ללא תורה.
בית הכנסת ווילקר הוקם על ידי ועדה מיוחדת, בהשתתפותו של הרב מייזל ושם גם קבע לו מקום לתפילתו.
אך נכנסו הם העירה ציוו על ועד הקהילה למסור להם את המפתחות של כל בתי הקודש.
בראשית נובמבר 1939 קראו לראשי הקהילה והחזירו להם את המפתחות של בית הכנסת ווילקר. פקדו לנקות ולסדר את בית הכנסת ולערוך בו תפילה בהשתתפות חזן, משוררים, בעל קריאה ובעל תוקע. ראשי הקהילה דרשו מאת התושבים היהודים להשתתף בתפילה זו.
היה זה יום שלישי בשבוע, בית הכנסת היה מלא מתפללים, עטופי טליתות ותפילין בראשם ובזרועותיהם. החזן וינוגראד ומשוררים ערכו את התפילה. באו קצינים גבוהים במספר רב, שצילמו את כל מהלך התפילה והנציחו אותה בסרט קולנוע.
החזן וינוגראד שר בלוויית המקהלה שורה ארוכה של מזמורים ותפילות של ראש השנה ויום הכיפורים, אחר כך ניתנה פקודה להוציא את ספר התורה ולקרוא בו. ספר התורה צולם בתנוחות שונות, במעיל, במטפחות ובלעדיהם. פתחו וגוללו.
בעל הקריאה, יהודי פיקח, קודם התחילו לקרוא בתורה הכריז: היום יום שלישי!. כלומר, הדגיש למען ההיסטוריה, שמתוך כפייה נאלצו היהודים לכך, שהרי ביום שלישי אין קוראים בתורה.
יומיים לפני תפילה מיוחדת זו, כשהחזירו לראשי הקהילה את המפתחות, התעורר בהם רעיון להוציא מבית הכנסת לפחות חלק מספרי התורה, היו שהתנגדו לכך באומרם: ייתכן, שהגרמנים מנו את הספרים. ובמקרה זה עלולה הוצאת ספרי התורה לגרום לתוצאות מעציבות מאוד לקיבוץ היהודי הלודז'אי הנפגע קשה גם בלאו הכי.
הדמייה תלת מימדית
מחזה דומה התרחש ממחרת בבית המטבחים, בו אולצו השוחטים חבושי כיפה וחגורי אבנט, לשחוט בהמות אחדות, לברך, לאמץ עין, להתנועע, לבדוק ריאות ולהסיר סירכות והכל צולם בסרט.
אור ליום ה' חמישה עשר בנובמבר 1939, הוצתה ה"סינאגוגה" ברחוב קושצו'שקו . בשעת השריפה נכחו מכבי אש, כדי למנוע התפשטות הדליקה לעבר בתים פרטיים.
אחדים מחברי הקהילה הגו רעיון ובאו בהצעה להעמיד פנים כאילו לא ידוע יד מי במלאכה זו ולתבוע מחברת הביטוח סכום של מיליון זהובים, סכום שבית הכנסת היה מבוטח בו. מובן, שהצעה זו לא נתקבלה.
הסינאגוגה היתה למאכלת אש על ספרי התורה והריהוט הפנימי שבה.
למחרת, אור ליום ו', ששה עשר בנובמבר, הוצת באותה צורה גם האלטשטאטישע שול.
בית הכנסת, על ספרי התורה והריהוט הפנימי, נשרף כליל. לא נשאר בלתי אם הכותל המערבי, שנהרס ביריות באפריל 1940.
שלושה ימים לאחר הצתת בתי הקודש נדפסה כתבה בברלינר טאגבלאט, הואיל והיהודים הרסו את האנדרטה של קושצו'שקו, לוחם מלחמה השחרור הפולנית נקמו בהם הפולנים והציתו את שני בתי הכנסת הגדולים ביותר.
במחצית השניה של 1940 שרפו את הריהוט הפנימי של בית הכנסת ווילקר, ולאחר מכן פרקו את בית הכנסת.
את האוצר הענקי של ספרים, ביניהם אלפים יקרי המציאות, שרפו ואת ספרי התורה הוליכו למקום בלתי ידוע.

קישורים
פסל משה המחזיק בידיו את לוחות הברית
העיירה בוערת- השיר

אתר בתי הכנסת בלודז' בפולנית

על גטו לודז

2007-01-18T20:15:00.000-08:00

JGuide LO XX GD TX

על פי עקרונות הסדר החדש היו יהודי הורתלנד מיועדים לגירוש מיידי לעבר הגנרל גוברנמנט, אולם התנגדותם של פרנק ושלטונות הצבא לגירוש היהודים לג"ג, האטו את התהליך, גם התוכניות לריכוז היהודים בניסקו ואח"כ במדגסקר יצרו אי בהירות לגבי הטיפול ביהודים, אפשר לומר שהגרמנים נתקעו עם היהודים בלודז', למורת רוחם של השלטונות הגרמניים, גם בשנים 1940 1941 נוצרו תנאים שלא אפשרו את גירושם של יהודי לודז', בשלב הראשון נאמן לעקרונות ה"סדר החדש" החליט גרייזר לכלוא את היהודים כדי לשדוד את רכושם בכל דרך אפשרית ואח"כ לסלקם לג"ג, לכן לא היה איכפת לו להקים גטו זמני.
רק באוקטובר 1940 הוחלט כי הגטו ישאר במקומו ולא יחוסל וגרייזר נאלץ להתייחס אליו כאל עובדה קיימת.
הקמת הגטו
הוחלט להקים את הגטו בצפונה של העיר בשתי השכונות הנחשלות ביותר, שכונות מוזנחות מאד נעדרות כל תשתית תברואתית, מרבית הבתים היו בנויים מעץ, בתים מאד ישנים ומוזנחים. שתי השכונות היו העיר הישנה בה שכן הגטו היהודי עד 1861 ושכונת באלוטי, שכונה שהוקמה עבור יהודים מחוץ לעיר לודז' בגלל האיסור על מגורי יהודים בעיר.
שטח – 4.398 קמ"ר
שטח בנוי – 2.339 קמ"ר
סגור – הגטו הוקף בגדר
שערים – ארבעה שערים שניים ברח' זגיירסקה, בלימנובסקה ובככר באלוטי.
גשרים – שלושה גשרים מעל רחובות אריים
ההודעה על הקמת הגטו נמסרה לרומקובסקי ב 24.1.1940 , בפברואר פורסם הצו הרשמי של שיפר מפקד המשטרה המורה לפולנים לעזוב את השטח המיועד לגטו וליהודים לעבור אל אותו שטח, אסור היה ליהודים להעביר את רכושם באמצעות כלי תחבורה, אלא בידיים. פירסום הצו בפברואר לא שיכנע את היהודים לעבור ."יום חמישי העקוב מדם" – בימים 6 ו 7 בפברואר 1940 נכנסו חיילים גרמנים לבתי יהודים ברח' פיוטרקובסקה ורצחו מאות מהם ללא אבחנה, פעולות הרצח שיכנעו את היהודים לעבור אל הגטו.
ב1.5.1940 נסגר גטו לודז' באופן הרמטי ובתוכו 163.000 יהודיםהמנהל הגרמני נקרא "המנהל לכלכלה ותזונה-גטו" מאפריל 1940 ועד לחיסול הגטו עמד בראשו ביבוב.
גטו לודז' היה הגטו האחרון בפולין הוא חוסל בסוף אוגוסט 1944.

קישורים
פסל משה המחזיק בידיו את לוחות הברית

רחל ביהם 1924 - 1944

2007-01-18T18:54:00.000-08:00

JGuide XX XX GD PO

ב- 2 באוגוסט 1944 החל השלב האחרון בחיסול גטו לודז'. מדיניות ההטעיה הגרמנית הכריזה על העברה למקום עבודה חדש ותושבי הגטו המנותקים והמבודדים לא ידעו לאן יוצאות הרכבות ולאן מגורשים האנשים.
מנחם הרטל ["מנק"], שהיה חבר לתנועה של רחל והועסק בטיפול בקרונות שנכנסו ויצאו מגטו לודז', סיכם עם רחל שתתעד את מסלול הנסיעה ותטמין את הפתקים בקרון הגרוש. עם שובם של קרונות הרכבת הריקים מצא מנדל את הפתק של רחל:
"לקחתי את הפתק, חזרנו והתחלנו להסתכל במפה איפה זה. אך הדבר הזה לא אמר לנו כלום! איזה שהוא מקום על הירח. לא היה לנו שום מושג מה פרוש הדבר..."
מנחם שמר על הפתק כל תקופת המלחמה והביאו למשמרת לבית לוחמי הגטאות:

הפתק שכתבה הנערה רחל ביהם בדרכה האחרונה מגטו לודז' למחנה ההשמדה אושויץ:
"...נילי מנק, [ניל"י הייתה ברכת השלום של 'ארגון חזית הנוער הציוני' בגטו לודז']
במקרה שלא תמצאו את הפתק הקודם הריני כותבת עוד אחד. אני מפרטת את התחנות:
בשניצה, קלובוצק, ורנצ'יצה {השעה 5 בבוקר}. נובה-הרבי, סטאלהאמר, טרנוביץ {7.30}.עומדים עד 8.30. רדזינקוב, פייקארי, בירקנהיים, גרוס- דומברובקה, קרולבסקה-הוטה {9.30}. הנסיעה מצוינת, אנו מוסיפים לשיר את השירים שלנו. פגשתי פה אדם צעיר רוויזיוניסט עם משפחתו והם עוזרים לנו בשירה.
הנסיעה טובה. אושוויץ 10.30.השעה 12.00 צריפים עצומים. איננו יודעים את המקום. רואים גברים לחוד נשים לחוד. גם ילדים ישנם כאן. גם זקנים. הם נראים די טוב.
ניל"י, חזק ואמץ
רחל"

רחל ביהם נולדה בעיירה זדונסקה וולה כ-50 ק"מ מלודז'. בקיץ 1942 הגיעה רחל עם אחיה ואחותה לגטו לודז'. הייתה חברה ומדריכה בתנועת "חזית דור בני המדבר"* שפעלה בתנאי מחתרת בגטו
"את רחל הכרתי בתנועת "חזית הנוער הציוני". רחלק'ה, כך קראנו לה, הייתה ממונה על שכבת הנערות. העבירה להן שיחות ופעולות. יפה, חכמה, תמיד עם חיוך על הפנים, הקרינה סמכות והייתה כאם לחניכות. אנחנו הנערים, בפגישות משותפות של שיחות והרצאות, התרשמנו ממנה מאוד, מהעושר הרוחני שלה..." [מנחם הרטל, עדות בע"פ, 20.11.90]
עם פינוי הגטו מיהודים נשלחו רחל, אחותה ואחיה לאושוויץ ושם נרצחו באוגוסט 1944.

על סמך המידע הזה, כתב חיים גורי את השיר, הלחין ועיבד יוסי מר חיים ושרה רינת עמנואל.

רָחֵל ביהם מִלּוֹדְז'/חיים גורי

וְאָז בִּקַּשְׁנוּ מֵרָחֵל לִרְאוֹת
לִרְאוֹת לְאָן נוֹסְעוֹת הָרַכָּבוֹת
כְּשֶׁהֵן יוֹצְאוֹת כָּל הַקְּרוֹנוֹת מְלֵאִים
כְּשֶׁהֵן שָׁבוֹת הַסַּפְסָלִים רֵיקִים

סְעִי רָחֵל עִם הָרַכֶּבֶת וּרְאִי
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא

שָׁאַלְנוּ אֶת נֶהָגֵי הַקַּטָּרִים
לְאָן נוֹסְעִים הַיְּהוּדִים שֶׁבַּקְּרוֹנוֹת
וְהֵם הֵשִׁיבוּ כִּי אֵינָם יוֹדְעִים
כִּי מִתְחַלְּפִים הֵם בֵּין הַתַּחֲנוֹת

סְעִי רָחֵל עִם הָרַכֶּבֶת וּרְאִי
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא

סְעִי רָחֵל הַשְׁאִירִי נָא מִכְתָּב
חָבוּי בְּסֶדֶק צַר מִתַּחַת לַסַּפְסָל
וְכַאֲשֶׁר יָשׁוּבוּ הַקְּרוֹנוֹת
נִקְרָא בּוֹ וְאוּלַי נֵדַע דְּבַר מַה

סְּעִי רָחֵל עִם הָרַכֶּבֶת וּרְאִי
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא

יָצְאָה רָחֵל עִם הָרַכֶּבֶת מִן הָעִיר
בִּקְצֵה סַפְסָל יָשְׁבָה הַנַּעֲרָה
עָבְרָה עַל פְּנֵי שָׂדוֹת עַל פְּנֵי כְּפָרִים
גְּשָׁרִים וּנְהָרוֹת וְיַעֲרוֹת

סְּעִי רָחֵל עִם הָרַכֶּבֶת וּרְאִי
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא

אַחַר זְמַן רַב הִגִּיעָה אֶל מָקוֹם
שֶׁלֹּא יָדְעָה אֶת שְׁמוֹ רַק רָאֲתָה
יוֹרְדִים הַיְּהוּדִים מִן הַקְּרוֹנוֹת
וְעוֹד מִלִּים עוֹזְבִים בָּהּ בַּמִּפְתָּן

סְעִי רָחֵל עִם הָרַכֶּבֶת וּרְאִי
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא
לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא

אֲנִי רוֹאָה צְרִיפִים גִּנּוֹת פְּרָחִים
וְשֵׁם שֶׁל תַּחֲנָה בְּגֶרְמָנִית
אֲנִי שׁוֹמַעַת קוֹלוֹת כְּלָבִים נוֹבְחִים
וַאֲנָשִׁים לוֹבְשִׁים בִּגְדֵי פַּסִּים

רחל ביהם - השיר

*חזית דור בני המדבר הייתה תנועת נוער ציוני שהוקמה בגטו לודז'. מגמתה המוצהרת הייתה איחוד כל התנועות הציוניות לעזרה הדדית, לחינוך ולהגנה מפני ההשפעות השליליות של הגטו. ב-22 בספטמבר 1943 התאחדה התנועה עם 'הנוער הציוני' ושמה הוסב ל'חזית הנוער הציוני'.

קישורים
תחנת רדגאסט אנדרטת הזיכרון ליהודי לודז

לך לך - שיר וסרטון

2007-01-06T18:47:00.000-08:00

JGuide XX XX GD SO

להתחיל מארם נהריים\ לעבור בכבשן האש\ ולצאת למסע הנצח\ עם מים ולחם יבש
לעקוד את הבן את הילד\ כמו לגדוע תקווה אחרונה \ ולשלוח אליו מאכלת \ שנה אחרי שנה ולשמוע מגבוה את הקול אומר \ לך לך\ אתה אחר \ אתה יחודי\ לך לך פירושו להיות יהודי
לרדת מפה למצרים \ ולצאת ממצרים לפה \ בלי לדעת אם בירושלים \ יבוא המסע אל סופו
להיות גם נביא וגם מלך \ ושר בחצרות ספרד \ אך תמיד להרגיש מאכלת \ מונחת על צוארך ולשמוע מגבוה את הקול האומר \ לך לך\ אתה אחר \ אתה יחודי\ לך לך פירושו להיות יהודי
תמיד לחכות שיגיע \ הקול שיקרא גם לך \ לדעת כי בית אביך \ לעד לא יהיה ביתך לנוע מארץ לארץ \ אך לשאת כחותם ושבועה\ את זכר אותה הארץ\ אשר עמודיה שבעה ולשמוע מגבוה את הקול האומר \ לך לך\ אתה אחר \ אתה יחודי\ לך לך פירושו להיות יהודי